פרשה ב – פסקה א

שיעור מדרש זה מבוסס על כללי לימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל ניתן להידרש.

"אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה". ר' פנחס ור' חזקיה בשם ר' סימון בר זבדי, ר' פנחס אמר אנסכה ואנסכה אנסה בדברי תורה ואנסה בדברי מינות, אנוסה מדברי מינות לדברי תורה. "וראה בטוב", בטובתה של תורה. "והנה גם הוא הבל", לא היה צריך קרייה למימר אלא 'והנה גם הוא שמחה', ואת אמר "והנה גם הוא הבל", ר' חזקיה בשם ר' סימון בר זבדי אמר כל התורה שאת למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא, לפי שבעולם הזה אדם למד תורה ושוכח, אבל לעתיד לבוא מה כתיב תמן "נתתי את תורתי בקרבם". ורבנן אמרין עוד ינתך יצר רע לפני יצר טוב. "וראה בטוב", בטובתו של עולם הבא. רבי יונה בשם רבי סימון בר זביד כל שלוה שאדם רואה בעולם הזה הבל היא לפני שלותו של עולם הבא, לפי שבעולם הזה אדם מת ומוריש שלותו לאחר, אבל לעולם הבא כתיב "לא יבנו ואחר ישב".

פירוש המדרש
"אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל", ר' פנחס ור' חזקיה בשם ר' סימון בר זבדי דרשו פסוק זה. ר' פנחס אמר אנסכה ואנסכה – אנסה כה ואנסה כה, אנסה בדברי תורה ואנסה בדברי מינות. שלמה מעיד על עצמו כי ניסה את שתי הדרכים, ומסקנתו היא: אנוסה מדברי מינות לדברי תורה. המילה "אנסכה" נדרשת הן מלשון נסיון ובחינה של שתי דרכים, והן מלשון מנוסה מדרך אחת לשניה. "וראה בטוב" – בטובתה של תורה, לאחר הנסיון מגיעה המסקנה שהתורה היא הדרך הטובה. "והנה גם הוא הבל" – לא היה צריך קרייה למימר – לא היה צריך הכתוב לומר – אלא "והנה גם הוא שמחה", שהרי המדובר הוא בלימוד התורה, והוא דבר משמח, ואת אמר "והנה גם הוא הבל"?! ר' חזקיה בשם ר' סימון בר זבדי אמר כל התורה שאת למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא, לפי שבעולם הזה אדם למד תורה ושוכח, ועל כן התורה נקראת הבל, דבר שאיננו מתקיים, אבל לעתיד לבוא מה כתיב תמן – שם (ירמיה ל"א, ל"ב): "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה" – תהיה התורה בליבם של ישראל ולא ישכחוה, ועל כן אין היא הבל, אלא דבר הקיים לעד. ורבנן אמרין: "אנסכה" נדרש מלשון נסיכה ונתיכה של מתכת, ופירושו: עוד ינתך יצר רע לפני יצר טוב, ולא יהיה יצר רע לעתיד לבוא. "וראה בטוב" – בטובתו של עולם הבא. "והנה גם הוא הבל" – רבי יונה בשם רבי סימון בר זביד כל שלוה שאדם רואה בעולם הזה הבל היא לפני שלותו של עולם הבא – הטוב האמיתי הוא הטוב של עולם הבא, והטוב שבעולם הזה הוא הבל לעומתו. מדוע, לפי שבעולם הזה אדם מת ומוריש שלותו לאחר – וכיון שאינה מתקיימת בידו הרי היא הבל, אבל לעולם הבא כתיב (ישעיהו ס"ה, כ"ב): "לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי" – לעתיד לבוא לא יוריש אדם שלוותו לאחר, ועל כן הטובה תהיה נצחית, ואיננה הבל.

נושאי השיעור: א. שכחת התורה ועמלה – תוצאת החטא. ב. החשיבות שבשכחת התורה ובעמלה. ג. לימוד תורה בעולם הזה כהכנה לתורת העולם הבא. ד. הטוב עתיד לנצח! ה. שלוה שבעולם הזה כהכנה לשלוה שבעולם הבא.

שני חלקי המדרש דורשים בצורה אחרת את המילה "אנסכה". זו מילה מיוחדת, ועל כן הבינו חכמים שניתנה להידרש, ועמדו על משמעותה.
יש שדרשו מלשון נ.ס.ה, שעניינו ניסיון, או נ.ו.ס, שעניינו ניסה.
יש שדרשו מלשון נ.ס.כ שעניינו נסיכה ונתיכה, כפי שנראה בהמשך.
בתחילת המדרש מובאות מסקנותיו של שלמה מנסיונותיו. שלמה, מרוב חכמתו ועושרו, ניסה דרכים שונות לחיים בעולם הזה, ואת מסקנותיו מנסיונות אלה הוא מביא בספר קהלת.
שלמה היה בטוח בעצמו, ועל כן ניסה הן את התורה והן את המינות, וידע שבסופו של דבר ינוס מן המינות אל התורה ואין לו לחשוש מן הניסיון. ואכן כך היה, שכן מסקנותיו הן: "אנוסה מדברי מינות לדברי תורה".

תורה שבעולם הזה – הבל
המדרש קובע, כי התורה שבעולם הזה הבל היא לפני התורה שבעולם הבא. הנימוק לכך הוא, שבעולם הזה אדם למד תורה ושוכח, ובעולם הבא לא ישכחו את התורה שילמדו.
המדרש מתייחס לשכחת התורה בצורה שלילית. דבר זה קשה, שכן בפרשה הקודמת¹ דרשו:

רבנן דתמן בשם ר' יצחק דהכא ורבי טוביה בשם ר' יצחק לטובתו אדם למד תורה ושוכח, שאילו היה אדם למד תורה ולא שכחה היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם למד תורה ושוכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה.

האם השכחה עושה את התורה להבל, או שהיא לטובתו של אדם?
נראה, ששני המדרשים מדברים על שני מישורים של לימוד התורה.
במישור התיאורטי-אידיאלי, ראוי לה לתורה שתילמד ולא תישכח. במצב אידיאלי, קונה האדם את התורה בלא עמל ויגיעה, ושוב אין הוא שוכח את תלמודו.
מקורו של העמל הקיים בעולם הוא בחטאו של האדם הראשון, ובירידה שירד העולם אחריו. "בזיעת אפך תאכל לחם", נתקלל האדם, והדברים נכונים גם ל"לחמה של תורה". גם עמל התורה הוא תוצאה של החטא וירידת העולם שבעקבותיו. שהרי בגן עדן היה הכל מצוי לאדם, ולא היה צריך לטרוח בעבור מזונותיו וצרכיו.
אף השגות רוחניות היה האדם משיג בלא טורח ועמל.
ביטוי לכך ניתן לראות בלוחות הראשונים, שהיה בהם מעין חזרה למצבו של האדם הראשון קודם שחטא. ואכן, "אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות – לא נשתכחה תורה מישראל"².
כיון שחטא אדם הראשון וירד ממדרגתו – בא העמל לעולם, הן עמל מלאכה והן עמל תורה – ואתו השכחה. כך גם לאחר חטא העגל ירדו ישראל ממעלתם, ובלוחות שניים לא היתה המעלה שהיתה בלוחות ראשונים.

להבנת היחס בין שתי המדרגות, יש להקדים שאלה:
הכיצד אדם הראשון, שהיה במדרגה כה גבוהה, נפל בחטא? הכיצד לאחר ששמעו ישראל מפי הגבורה "אנכי ה' אלוקיך", והיו למדים ולא משכחים – נפלו בחטא ואמרו לעגל "אלה אלוהיך ישראל"?
והתשובה: היא הנותנת. המעלה הגדולה היא הגורמת את הנפילה. הכיצד?
מעלה שבאה לאדם בלא שעמל על השגתה וקניינה – הרי היא חיצונית לו ואינה חלק מהוויתו. משום כך אין היא מתקיימת בידו, ועלולה ליפול לכשיצטרך לעמוד בנסיון.
מעלתו של אדם הראשון ומעלתם של ישראל במעמד הר סיני באה להם במתנה מידי הקב"ה, ולא בעמלם. משום כך לא עמדו זמן רב במעלה זו, ונפלו ממנה.
הנפילה מולידה את הצורך בעמל, שבו שבה ונקנית המעלה העליונה. מובן, אם כן, שהעמל אינו "עונש" שבא לעולם בעקבות הנפילה, אלא הוא הדרך לתיקון הנפילה. משתיקָנֵה המעלה בעמל האדם – שוב לא יפול, שכן המעלה שקנה תהיה חלק מהווייתו, קנין עצמי ומהותי לו, שאיננו יכול להיפרד ממנו.
על כן במצבו של העולם היום – "לטובתו אדם למד תורה ושוכח", שכן השכחה מולידה עמל, ומולידה עיסוק תמידי בתורה – דבר ההופך את התורה לחלק מן האדם. אילו היה האדם למד תורה ואינו שוכח, אמנם היה יודע את כל התורה בזמן מועט, אך לא היתה התורה חלק בלתי נפרד מחייו. השכחה מכריחה את האדם להפוך את התורה לחלק מן החיים, וכך קונה הוא אותה קניין עולם.

סיכום: אף כי במישור התיאורטי ראויה התורה שלא תישכח מן האדם, הרי במישור של החיים בעולם הזה, כפי שהם במצבם הנוכחי, השכחה והעמל הם הדרך לקנות את התורה קניין עצמי שלא נפרד מן האדם.

תורה של עולם הזה ותורה של עולם הבא
לאור הדברים שנתבארו, ניתן להעמיק בדברי המדרש, שתורה שאדם למד בעולם הזה היא הבל לפני תורה של עולם הבא. השכחה אינה הסיבה הגורמת לכך שתורה של עולם הזה היא הבל. השכחה היא סימן לדבר זה, שנגרם מסיבה מהותית.
מדוע התורה בעולם הזה היא הבל? מפני שהעולם הזה עצמו הוא הבל. התורה של העולם הזה היא היא התורה של עולם הבא. השינוי הוא בלבוש שעל ידו מופיעה התורה. בזה זונה העולם הזה מהעולם הבא.
הלבוש של עולם הזה הוא ענייני העולם – מקרים וסיפורים, בעיות ומשברים וכדומה. מתוך שהתורה מתלבשת בעניינים אלה – שולטת בה השכחה. אף העמל מקורו בלבושים – הנקראים גם קליפות – שיש לשבר אותן ולהתגבר עליהן על מנת להגיע אל התורה עצמה – אל התוך הרוחני שבתורה.
בעולם הבא מופיעה התורה הרוחנית מלובשת בענייני העולם הבא. אלו הם דברים נצחיים ורוחניים, ועל כן לא שולטת בהם השכחה.
לעתיד לבוא, כשתתגלה התורה מבעד ללבושיה, לא יהיה צורך בעמל, שכן התורה תופיע בכלים של עולם הבא, עולם ללא עמל ועבודה מצד האדם.

ההשלכה לעולם הזה
האם בעולם הבא לא יהיה ערך ללימוד התורה היום, שהרי "הבל הוא"?
נראה שאין זה כך. האמירה על היחס בין התקופות נועדה לכוון אותנו לגישה נכונה ללימוד התורה בעולם הזה.
משל למה הדבר דומה? לתינוק הלומד את כל התורה במעי אמו ושוכח אותה בלידתו³.
האם אין ערך לתורה שלמד במעי אמו?
ערך גדול יש לכך, שכן כשיפגש עם דברי התורה לאחר מכן – לא יהיו חדשים בעיניו. הוא יזכר בהם מיד, והם ישתלבו באישיותו ובעולמו, מתוך שכבר שמעם בעבר.
תפקידנו בעולם הזה הוא ללמוד את התורה בדרך כזו שנהיה מוכנים לתורה של עולם הבא. אנו צריכים להתרגל למושגים הרוחניים שבתורה, כדי שכשיגיע היום ותופיע תורה זו בעולם – נוכל לעסוק בה, ולא יהיו דברים אלה רחוקים מאיתנו לחלוטין.
יש לשאול, האם יש "נפקא מינה" לידיעה זו על צורתה של "תורה של עולם הבא". התשובה הברורה היא: כן! לימודנו היום מכשיר אותנו ומכין אותנו לקלוט את "תורתו של משיח". עלינו להתרגל, ולהרגיל העולם עמנו, להיפגש עם מושגים רוחניים. תורה של עולם הבא לא תופיע בבת אחת, בלא כל הכנה. אדרבה, ככל שיתבסם העולם ואנחנו עמו, כך יהיו המושגים הרוחניים קרובים אלינו ומחוברים אלינו.
בגמ' מובא⁴:

דרש רבי שמלאי, מאי דכתיב "הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור", משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה.

התרנגול והעטלף הם שני עופות ההפוכים זה לזה. התרנגול חי ופועל רק ביום, והעטלף פועל רק בלילה. העטלף איננו יכול לחיות באור, שכן עבורו האור הוא חושך.
כשיש אור גדול – צריך עיניים המותאמות לקליטתו. מי שאיננו מתאים לכך – מסתנוור מהאור ועבורו זהו חושך גדול.
כשיבוא יום ה', יופיע אור גדול בעולם. כדי לקלוט אותו נכונה, עלינו "להיות כתרנגולים" – עלינו להתרגל לחיים באור. אנו צריכים לעמול כדי לבנות בנו כלי קיבול גדולים, שאור גדול איננו שובר אותם אלא מאיר אותם.
בזוה"ק מובא⁵:

ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי.
תרגום: ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר הזה, יצאו בו מן הגלות ברחמים.

לימוד ספר הזוהר הוא הדרך לצאת מן הגלות ולהתכונן לגאולה, שכן המושגים הפנימיים והרוחניים שבתורתו של רשב"י הם ההכנה לקלוט את האור העצום של תורת הגאולה.

"ינתך יצר רע לפני יצר טוב"
בהמשך דברי המדרש יש אמירה בעלת משמעות גדולה:

עוד ינתך יצר רע לפני יצר טוב.

הטוב עתיד לנצח!
אמנם כיום הטוב דורש עבודה ועמל, ונצחונו אינו מגיע בקלות ובצורה טבעית. כך כאשר דבר טהור נוגע בדבר טמא – הטומאה פועלת ולא הטהרה, ועל כן הדבר הטהור נטמא ואין אומרים שיטהר הדבר הטמא.
אולם, בשורשה של המציאות עומדת הידיעה: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". המציאות האלוקית היא טובה, וסופה לטוב.
אמנם הטוב מופיע בקליפות ויש להתגבר עליהן ולשבר אותן. זהו תהליך הדורש עמל רב ועבודה רבה מצד האדם, והוא טומן בחובו קשיים ואף נפילות. אך אנו מובטחים שסופו של הטוב לגבור.
ידיעה זו מלמדת אותנו את ההתייחסות הנכונה לעולם. יש הרואים, למשל, את ההתקדמות המדעית והטכנולוגית כנסיגה. לטענתם, האדם מתרחק מן הטבע ומביא על עצמו סכנות, מחלות ופגעים.
הידיעה כי העולם מתקדם וצועד לטוב נותנת מבט נכון על התהליך כולו, ויש לשאוב מכאן דרך התמודדות עם הקשיים המתעוררים בדרך אל ניצחון הטוב.

שלוה שבעולם הזה ושלוה שבעולם הבא

יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה⁶.

חיי העולם הבא הם במישור מעל לחיי העולם הזה. על כן כלל אי אפשר לדמות את השלוה שמשיג האדם בעולם הזה – בכלים החומריים והגשמים, לשלוה הרוחנית הנצחית שבעולם הבא. אף כאן, העובדה שהשלוה איננה נשארת לנצח בידי האדם היא סימן לארעיותה והבלותה. גם כאשר השלוה נמצאת בידיו של האדם – אין זו שלוה שלמה, שהרי עתידה היא להילקח ממנו, ומכאן שאיננה שלוה נצחית ומלאה.
שלות העולם הבא היא שלוה פנימית, שאיננה תלויה בגורם חיצוני זה או אחר ועל כן היא נשארת בידי האדם לנצח.
דבר זה נותן משמעות לחיי העולם הזה. כיון שהעולם הזה הוא ארעי וזמני, צריך האדם לשאוף להופכו לנצחי⁷.
הדברים החולפים שבעולם הזה – הם הדרך לקנות את חיי הנצח שבעולם הבא, כאשר משתמש בהם האדם בדרך הנכונה – בקיום מצוות ובחיים ערכיים ורוחניים. השלוה הזמנית של עולם הזה יכולה להיות כלי לקניית השלוה הנצחית של עולם הבא.
נראה, שיכול אדם לראות את הבחינה של עולם הבא בעודו בעולם הזה.
בכחה של האמונה השלמה הממלאת את כל החיים להפוך את העולם הזמני והחולף למציאות נצחית. בדרך זו יכול אדם לחוש בשלוה הפנימית והנצחית כבר בעולם הזה, בשמחה ובטוב לבב.