פרשה ב – פסקה יא
"כנסתי לי גם כסף וזהב", הדא הוא דכתיב "ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים". אפשר כאבנים בדרכים ובחצרות ולא היו נגנבות, אלא היו גדולות, אבני שמונה אמות ואבני עשר אמות. תנא אפילו משקלות שהיה בימי שלמה של זהב היו, והיו משתמשין בכלי משקלות של זהב קנטרין, וכל משקל ומשקל גדול וקטן של זהב היו. "וסגולת מלכים", שנאמר: "וכל מלכי הארץ מבקשים את שלמה". "והמדינות", זו מלכת שבא שהיתה מדיינת עמו בחכמתה ובשאלותיה ולא יכלה לנצחו, שנאמר: "ותבא אליו לנסותו בחידות", ויתן לה המלך את כל שאלתה אשר שאלה. "עשיתי לי שרים ושרות", זמרין וזמרתא. "ותענוגות בני האדם", דימוסיות ומרחצאות. "שדה ושדות", שידא ושידתא דהוון אזיין בהון. אמר ר' חייא בר נחמיה: וכי אין הכתוב מודיענו אלא עשרו של שלמה, הא אין מדבר אלא בדברי תורה: "הגדלתי מעשי", הדא הוא דכתיב "והלוחות מעשה אלהים המה". "בניתי לי בתים", אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. "נטעתי לי כרמים", אלו שורות של תלמידי חכמים שהם יושבין שורות שורות ככרם, כדתנן: "זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה", וכי כרם היה, אלא אלו תלמידי חכמים שיושבין שורות שורות ככרם. "עשיתי לי גנות ופרדסים", אלו משניות גדולות, כגון משנתו של ר' חייא רבה, ומשנתו של ר' הושעיא רבה, ומשנתו של בר קפרא. "ונטעתי בהם עץ כל פרי", זה התלמוד שכלול בהם. "עשיתי לי ברכות מים", ר' חייא רבה אמר: אלו הדרשות, "להשקות מהם יער צומח עצים", אלו התינוקות שהם למדים. ר' נחמן אמר: זה התלמוד, "להשקות מהם יער צומח עצים", אלו תלמידי חכמים שהם למדים. "קניתי לי עבדים ושפחות", אלו האומות, שנאמר: "וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי", והאומות לעתיד לבא יהיו עבדים לישראל, כמו שכתוב בישעיה: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'". "ובני בית היה לי", זה רוח הקודש. "גם מקנה בקר וצאן", אלו הקרבנות, הדא הוא דכתיב "מן הבקר ומן הצאן תקריבו". "כנסתי לי גם כסף וזהב", אלו דברי תורה, שנאמר: "הנחמדים מזהב". "וסגולת מלכים", שנאמר: "בי מלכים ימלוכו, בי שרים ישורו". "והמדינות", אלו תלמידי חכמים שמדיינין בהלכה. "עשיתי לי שרים ושרות", אלו התוספתות. משוררים זכרים משוררות נקבות. "ותענוגות", אלו האגדות שהן ענוגי של מקרא. "שדה ושדות", דיינין זכרים ודיינות נקבות.
פירוש המדרש
המדרש ממשיך לדרוש את הפסוקים המתארים את עושרו של שלמה: "כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת". "כנסתי לי גם כסף וזהב", הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (מלכים א' י', כ"ז): "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַם כַּאֲבָנִים", אפשר כאבנים בדרכים ובחצרות ולא היו נגנבות? וכי היה הכסף מוטל כאבנים בחוצות ירושלים ולא היה נגנב? אלא היו אלו אבנים גדולות – אבני שמונה אמות ואבני עשר אמות. תנא אפילו משקלות שהיה בימי שלמה של זהב היו – המשקולות שכנגדם שקלו את החפצים הנמכרים, היו עשויים אף הם זהב, דבר המלמד על ריבוי עצום של זהב. והיו משתמשין בכלי משקלות של זהב אפילו בגודל של קנטרין – ככרות (מדרש המבואר), וכל משקל ומשקל, גדול וקטן, של זהב היו. "וסגולת מלכים" – שנאמר (דברי הימים ב' ט', כ"ג): "וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן הָאֱלֹהִים בְּלִבּוֹ" – שלמה היה סגולת המלכים, שכולם מבקשים אותו, ללמוד ממנו. "והמדינות" – זו מלכת שבא, שהיתה מדיינת עמו בחכמתה ובשאלותיה ולא יכלה לנצחו, שנאמר (מלכים א' י', א', ובדומה בדברי הימים ב' ט', א'): "וּמַלְכַּת שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם ה' וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת", ויתן לה המלך את כל שאלתה אשר שאלה, ככתוב (מלכים א' י', י"ג): "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת שְׁבָא אֶת כָּל חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן לָהּ כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ". "עשיתי לי שרים ושרות" – זמרין וזמרתא – זמרים וזמרות, שהיו שרים לפני שלמה. "ותענוגות בני האדם", דימוסיות – בריכות מים חמים – ומרחצאות, "שדה ושדות" – שידא ושידתא – שדים זכרים ושדות נקבות, דהוון אזיין בהון – שהיו מסיקים את האש במרחצאות כדי לחממם.
אמר ר' חייא בר נחמיה: וכי אין הכתוב מודיענו אלא עשרו של שלמה – וכי לא בא הכתוב אלא ללמדנו כמה היה שלמה עשיר? הא אין מדבר אלא בדברי תורה – אין הפסוקים האלה אלא משל לדברי תורה. והמדרש הולך ודורש את הפסוקים שלעיל על דברי תורה. "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים". "הגדלתי מעשי", הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (שמות ל"ב, ט"ז): "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", הרי שלשון "מעשי" שייך בלוחות. "בניתי לי בתים" – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. "נטעתי לי כרמים" – אלו שורות של תלמידי חכמים שהם יושבין שורות שורות ככרם, כדתנן – כמו ששנינו (כתובות פ"ד מ"ו): "זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה", וכי כרם היה ביבנה, והלא בית מדרש היה, אלא אלו תלמידי חכמים שיושבין שורות שורות ככרם. "עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי". "עשיתי לי גנות ופרדסים" – אלו משניות גדולות כגון משנתו של ר' חייא רבה ומשנתו של ר' הושעיא רבה ומשנתו של בר קפרא – אלו הם קבצי משניות שלא נכללו בשישה סדרי משנה, כתוספתא ועוד. "ונטעתי בהם עץ כל פרי" – זה התלמוד שכלול בהם – שכלול במשניות ויוצא מהן, כפרי היוצא מן העץ (מדרש המבואר). "עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים". "עשיתי לי ברכות מים" – ר' חייא רבה אמר: אלו הדרשות – ויש גורסים (מהרז"ו): "אלו הדרשנים", שהם משפיעים מתורתם על הציבור, כבריכה ממנה משקים את היער, שהוא "עמי הארץ שבאים ושומעים". "להשקות מהם יער צומח עצים", אלו התינוקות שהם למדים את התורה וממנה מתגדלים. ר' נחמן אמר: "עשיתי לי ברכות מים" – זה התלמוד, שהוא כבריכת מים ממנה נובעים המים לסביבותיה. "להשקות מהם יער צומח עצים", אלו תלמידי חכמים שהם למדים את התלמוד וממנו מתגדלים. "קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם". "קניתי לי עבדים ושפחות" – אלו האומות, שנאמר (יואל ג', ב'): "וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי", והאומות לעתיד לבא יהיו עבדים לישראל, כמו שכתוב בישעיה (ישעיה ס"א, ה'): "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם". "ובני בית היה לי" – זה רוח הקודש שהופיעה בבית המקדש (מהרז"ו). "גם מקנה בקר וצאן", אלו הקרבנות, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (ויקרא א', ב'): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם". "כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת". "כנסתי לי גם כסף וזהב" – אלו דברי תורה, שנאמר (תהלים י"ט, י"א): "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים". "וסגולת מלכים" – זו התורה, שנאמר (משלי ח', ט"ו-ט"ז): "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשׂרוּ וּנְדִיבִים כָּל שֹׁפְטֵי צֶדֶק". "והמדינות" – אלו תלמידי חכמים שמדיינין בהלכה. "עשיתי לי שרים ושרות" – אלו התוספתות – המרחיבות את המשנה, שיש ששרים אותה בניגון (עי' מדרש המבואר). ויש הדורשים: משוררים זכרים משוררות נקבות – חכמים הלמדים הלכותיהם וחכמות הלומדות הלכותיהן. "ותענוגות", אלו האגדות שהן ענוגי של מקרא – שאין לימוד האגדות דורש עיון וקושי, אלא הוא מענג את הלב. "שדה ושדות" – דיינין זכרים ודיינות נקבות – לשון "שודא דדייני" (כתובות פ"ה ע"ב ועוד. בשם מתנות כהונה), שהוא הכרעת הדין על ידי הדיינים.
נושאי השיעור: א. עשרה של תורה מתבטא בדברים שמעבר לצורך הענייני שבלימוד. ב. תוספתא – הוספה, המלמדת על היחס הפנימי. ג. הלוחות – מציאות דבר ה' בעולם. ד. "המעשה הוא העיקר". ה. הופעת התורה בציבור מלמדת על העושר שבתורה. ו. החכמה שבאומות העולם מגדירה את הדברים הנמצאים בתורה.
הדרשות הקודמות על סדרת הפסוקים המתארים את עושרו של שלמה, התייחסו לפסוקים כפשוטם, והתייחסו לעשרו של שלמה.
במדרש זה נוטים חז"ל מדרך זו, מכוחה של שאלה:
וכי אין הכתוב מודיענו אלא עושרו של שלמה?
האם התיאור המפורט בא רק על מנת לתאר את עשרו של שלמה, והלא אין ראוי שהעושר יעמוד בראש שאיפותיו של האדם?!
על כן פשוט למדרש שיש בפסוקים משמעות מעבר לתיאור הנכסים הרבים שרכש שלמה.
בדרשה זו מתייחס המדרש לפסוקים כמשל. המשל הוא אחת מן המידות של דרשת הפסוקים באגדה, ועניינו הוא: הבנת הפסוקים ככתובים לא רק לצורך התיאור המובא בהם, אלא כמשל לעניין אחר.
המשל מקרב אל שכלנו והבנתנו מושגים גבוהים ומופשטים. משל עוסק במציאות קרובה ומובנת, הפועלת בצורה דומה למציאות עליונה. הבנת המציאות הקרובה והמובנת, נותנת מושג והבנה במציאות הרחוקה מאיתנו.
במקרה זה, העושר הוא משל לתורה. יש להבין, מה מוסיף המשל להבנת המושג "תורה", ומה חידש המדרש במשליו.
"גנות ופרדסים – אלו משניות גדולות"
המדרש אינו מזכיר חלקים בסיסיים בתורה, כחמישה חומשי תורה, ששה סדרי משנה וכדו'. מנגד, מוזכרים במדרש חלקים הנראים פחות מרכזיים בתורה, כמו התוספתא, המכונה כאן "משניות גדולות".
מה משמעות הדבר?
הפסוקים מתארים את עושרו של שלמה. כך הטביע הקב"ה בעולמו, שצרכיו הבסיסיים של האדם ניתנים לו בקלות יתירה. האויר איננו עולה (עדיין…) כסף, המים זולים ואף הלחם כן. על כן מילוי הצרכים איננו מבטא עושר. העושר מתבטא בכך שיש לאדם מותרות. הדברים שאינם נצרכים – הם המלמדים על העושר.
המדרש, בעקבות הפסוקים, עוסק בעושרה של תורה. גם בתורה יש "לחם ומים" ויש מותרות – דברים שאינם נצרכים, לכאורה, אלא הם תוספות, כתוספתא, למשל.
"משניות גדולות" מגדילות את התורה, בחינת "יגדיל תורה ויאדיר", ומלמדות שבנוסף לצד הענייני שבתורה – קיום ההלכה למעשה – יש גם עושר ומותרות.
התוספת על התורה מופיעה בכמה מקומות, כגון: תוספת שבת, תוספת יום הכיפורים ותוספת שביעית. ימים קדושים משפיעים את הקדושה שבהם כלפי חוץ, על הימים הסמוכים להם. התוספת איננה רק מצד הגזירה, שמא יעשה מלאכה אסורה בשבת וכדומה, אלא מצד שהשבת נכנסת לתוך ימי החול ומקדשת אותם.
על כן אמרו שתוספת יום הכיפורים גדולה, בבחינות מסוימות, מיום הכיפורים. התוספת מלמדת על יחסו של האדם לעניין – העושה בנוסף לחובתו מלמד שהוא עושה מאהבה, ועל כן מוכן הוא להוסיף עוד.
כך גם עושרה של תורה מתבטא בדברים שהם מעבר לחובת קיום המצוות – ואלו התוספתות.
הלוחות
לאור דברים אלה ניתן לבאר חלקים נוספים במדרש.
"הגדלתי מעשי" – הדא הוא דכתיב "והלוחות מעשה אלהים המה".
הדרשה מבוססת על הקישור בין המילה "מעשי", בקהלת, ובין "מעשה אלהים" שנאמר על הלוחות.
הגדרת הלוחות כ"מעשה" נראה שקשורה לפתגם החסידי "המעשה הוא העיקר".
המעשה כולל בתוכו את כל הרבדים העליונים ביותר, ואת כל הצדדים השונים הקיימים בעניין זה.
דוגמא לדבר: נהוג לבאר את ההבדל בין תפילין של ראש, בהם יש ארבעה בתים, לתפילין של יד, בהם יש בית אחד. תפילין של ראש הם כנגד דעתו של אדם, ותפילין של יד כנגד המעשה. דעות רבות יש בכל עניין. המעשה, המתבטא ביד, הוא אחד. לא ניתן לעשות דבר והפכו. אל המעשה האחד מגיעים מתוך כל הדעות כולן – מתוך מציאת נקודת האמת שבכל דעה, ומתוך בחינה ובירור של הדעות כולן. על כן כולל המעשה בתוכו את כל הדעות, את כל הרעיונות ואת כל הכוונות.
למשל. אדם רוצה לשאת אשה. שיקוליו בבחירת אשה רבים ומגוונים. חשוב לו שתהיה בעלת מידות וטובת לב. חשובה לו המשפחה ממנה באה. הוא לוקח בחשבון את מצבה הכלכלי והרפואי, את חכמתה וכשרונותיה, את מקום מגוריה והמקצוע אותו רכשה, וכן הלאה.
בסופו של דבר, הוא צריך לבחור בחירה אחת. בחירה אחת זו היא תוצאה של כל השיקולים. האדם "משקלל" את כל הנתונים, הרצונות והרעיונות, ומבצע מעשה אחד.
המעשה הוא העיקר, משום שהוא תוצאה של כל הרעיונות שהביאו לעשייתו, ועל כן הוא כולל אותם.
כך הם הלוחות. הלוחות – מעשה אלוקים המה. כל עולמו של הקב"ה – העולמות הרוחניים, מגמת הבריאה וכדומה – יוצא אל הפועל בלוחות, במילים הכתובות החרותות על האבן. זהו המעשה, שהוא תוצאה של כלל הרעיונות הרוחניים.
הלוחות, כך מביא המדרש, הם ביטוי לעושר של התורה. מדוע? כפי שביארנו, אין העושר נמדד בלימוד עצמו, אלא בדברים שמעבר ללימוד.
הלוחות לא נועדו ללימוד. הם מונחים בארון, ואין איש רואה אותם. אולם, הלוחות הם ביטוי למציאותה של תורת ה' בישראל. ערכם הוא בעצם מציאותם, ולא בתועלת היוצאת מהם ללימוד בפועל.
חז"ל דרשו (ברכות ה' ע"ב על פי גירסת בה"ג):
אמר ר' לוי בר לחמא אמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות וגו'", "לוחות האבן" – זו מקרא, "והתורה" – זו משנה, "והמצוה" – כמשמעה, "אשר כתבתי" – אלו נביאים וכתובים, "להורותם" – זה תלמוד, מלמד שכולם נתנו לו למשה בסיני.
המקרא – קריאת התורה – נלמד מן המילים "לוחות האבן". ביאור הדברים הוא1, שאף קריאת התורה לא נועדה ללימוד. בקריאת התורה יש הופעה של התורה בציבור. הבה"ג אף לומד מכאן, שאם יש עשרה השומעים את הקריאה, יכולים הנותרים ללמוד בזמן זה. הציבור הוא השומע את קריאת התורה, ומבטא בכך את שייכותה של התורה לציבור. אין זה מעמד של לימוד תורה, אלא של הופעת תורה. זהו "עושרה של תורה", הבא לידי ביטוי בלוחות, ובקריאת התורה הנלמדת מהם.
בתי כנסיות ובתי מדרשות
העושר נמצא לא רק בתורה עצמה, אלא גם בבית בו לומדים תורה ועובדים את ה'. זוהי צורת ההופעה של תורה בעולם, בכינוסם של אנשים ללימוד תורה. דבר זה הוא מעבר לעצם הלימוד, ועל כן הוא מבטא את העושר, הבא לידי ביטוי במותרות, בדברים שאינם נצרכים לקיום הבסיסי. לימוד תורה קיים בכל מקום, אך עושרה של תורה בא לידי ביטוי בבתי מדרשות בדווקא.
"שורות שורות ככרם"
בהלכות כלאים אנו מוצאים הבדל בין גפן יחידית ובין כרם2:
הנוטע שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, הרי זה כרם. שתים כנגד שתים ואחת בינתים, או שתים כנגד שתים ואחת באמצע, אינו כרם, עד שיהו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב.
כרם הוא מבנה מסוים שבו מסודרות הגפנים. המבנה יוצר יחס בין הגפנים, ואף בהלכה יש לכך ביטוי.
המדרש עומד על מהותו של עניין זה בלימוד התורה. "כרם ביבנה" איננו רק מקום של לימוד תורה, אלא מקום של הופעת התורה בציבור, במבנה מסודר של "שורות שורות", המבטא יחס וקישור בין השורות. בשורות יש מדרגות שונות, יש שורה ראשונה, ויש שורה אחרונה3. כל שדרות הציבור ומדרגותיו מיוצגות בכרם זה, בו מופיעה התורה.
"כרם ביבנה" אף הוא ביטוי לעושר שבתורה, מעבר ללימוד עצמו.
עבדים, שפחות ובני בית
בהמשך המדרש מופיעות שתי דרשות:
"קניתי לי עבדים ושפחות" – אלו האומות… "ובני בית היה לי", זה רוח הקודש.
לכאורה, אלו הם שני הפכים. אומות העולם בצד אחד, ורוח הקודש מן הצד השני. מהו היחס בין שני דברים אלו, הסמוכים זה לזה במדרש, ונדרשים על ביטויים דומים – "עבדים ושפחות", "בני בית".
הדרשה בעניין אומות העולם דורשת ביאור. מה לאומות העולם ולעושר שבדברי תורה?
נראה, שדברי הרב קוק זצ"ל יש בהם לתת טעם בדבר4:
מפני הגובה האלהי של המחשבה הישראלית העצמית, אין הדברים יכולים לצאת בבירורם המגולה, והשירה והרמז מוכרחים להיות רק הם הכלים שאור ישראל הסודי העליון מתראה על ידם. כל היגיון אלהי ונשגב של הגויים, אפשר לו להתלבש בשפה ובלשון ברורה, מפני שאינם מתרוממים ממעל לערך הדיבור, כי לא בהם כי אם בנו בחר מכל עם, ורוממנו מכל לשון. אפילו מלשון הקודש, בתור לשון, רומם אותנו עליו, כי אנחנו בתוך עצם הקודש שרויים, ועצם הקודש מתוך גבהו מחייה הוא את העולם המעשי שבחיים בעוז קדשו, וקידשנו במצוותיו. ובזה אל יפול רוחנו בקרבנו, אם נראה חכמי הגויים מבטאים איזה רעיון רוחני אלהי בדברים יותר ברורים לכאורה מחכמי ישראל קדושי עליון, כי באמת אף על פי שנראה לכאורה צד השוה בסגנון החיצוני של המחשבה, בכל זאת כגבוה שמים מארץ גבהו דרכינו מדרכיהם ומחשבותינו ממחשבותיהם, ואם היו באים להדגיש את נקודתנו הפנימית, היו כאילמים ממש. והננו מקווים ליום אשר יבוא, אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד'.
דברים גדולים ונישאים אינם ניתנים להגדרה. חוסר היכולת להגדיר מלמד כי ישנו דבר המרומם מעל לגדרים ולגבולות.
אומות העולם, מצד קטנותם וריחוקם ממקור האור, יכולים להגדיר את רעיונותיהם ולבטאם בצורה ברורה ובהירה.
דברים שהוגדרו על ידי אומות העולם – יכולים ללמד על הדברים העליונים שבתורה, שאינם ניתנים להגדרה. לאחר שהוגדרו הדברים והובנו בחכמת הגויים, ניתן לזהות בתורה את מקורם של הדברים, בעומק וברוחניות עליונה.
נמצא, ש"עבדים ושפחות" מלמדים מי הם "בני בית". חכמת הגויים מלמדת מה גנוז בתורה. דברים שבתורה מצד עצמה אינם ניתנים להבנה – מובנים מתוך חכמת הגויים. שמא על כך אמרו חכמים5: "חכמה בגויים – תאמין".
על כן הביא המדרש, בין הדברים המבטאים את עושרה של תורה, גם את אומות העולם, שדבריהם מעשירים את התורה ומלמדים מה גנוז בה.
רוח הקודש ודברי תורה
המדרש מכליל את רוח הקודש בתוך הדברים המלמדים על עושרה של התורה. נראה, שהתייחסות המדרש לרוח הקודש מתאימה לדברי הכוזרי6:
תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני או יוצאת מן המקום אשר יבחר ה', "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", במעמד שופטים ושוטרים וכהנים וסנהדרין, ואנחנו מצווים לשמוע אל השופט הממונה בדורו, כמו שאמר הכתוב: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך", ואחרי זה: "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן וגו' ומת האיש ההוא ובערת הרע מקרבך". ובמלים "ובערת הרע מקרבך" השוה את ההמריה בכהן ובשופט לגדולה שבעברות, ומיד אחרי זה אמר: "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד". וכל זה בזמן שסדר העבודה והסנהדרין וכל שאר המשמרות ששקדו על שלמות אורח החיים של העם נשארו בהוייתם ודבק בהם הענין האלוהי ללא כל ספק, אם דרך נבואה או באמצעות סיוע ממרומים והארה עליונה, כמו שהיה הדבר כל ימי בית שני…
הסנהדרין היושבת במקום אשר יבחר ה'7, ומסתייעת ברוח הקודש ממרומים – מחדשת דינים והלכות בתורה. רוח הקודש המופיעה על הסנהדרין משפיעה על לימוד התורה ומעשירה ומגדילה את התורה.
דברים אלה הם שלא כשיטת הרמב"ם הסובר שלאחר מעמד הר סיני אין כלל חידוש הלכות בנבואה, ואין לרוח הקודש כל השפעה על דיני התורה8.
1 עי' ב"משוש הארץ" עמ' צ"ז והלאה.
2 כלאים פ"ד מ"ו.
3 עי' למשל במנחות כ"ט ע"ב: "הלך וישב בסוף שמונה שורות".
4 ערפילי טוהר עמ' קכ"ב.
5 איכה רבה פרשה ב', י"ג.
6 מאמר שלישי, ל"ט.
7 הדרשה הבאה במדרש היא: "גם מקנה בקר וצאן – אלו הקורבנות", הקשורים אף הם למקום אשר יבחר ה'.
8 עי' הל' יסודי התורה פ"ט ה"א, והקדמות הרמב"ם למשנה (מהד' שילת עמ' כ"ט – ל"ו).