פרשה ב – פסקה יד
"וכל אשר שאלו עיני וגו' לא מנעתי את לבי מכל שמחה", זו שמחת העושר, "כי לבי שמח מכל עמלי וזה היה חלקי מכל עמלי", מאן דאמר קודיה מאן דאמר קשרתיה. דבר אחר "וכל אשר שאלו עיני" בנשים "לא אצלתי מהם לא מנעתי את לבי מכל שמחה", זו שמחת הנשים. "כי לבי שמח מכל עמלי" זו הפרשת חלה, ומאן דאמר זו הפרשת נסכים.
פירוש המדרש
"וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי". "לא מנעתי את לבי מכל שמחה" – זו שמחת העושר, "כי לבי שמח מכל עמלי וזה היה חלקי מכל עמלי" – הרי שמצביע שלמה על דבר אחד, שהוא החלק שנותר לו מכל עמלו, שכן ירד שלמה ממלכותו ומעשרו (ראה שיר השירים רבה פרשה א', י'). מה נותר לשלמה? מאן דאמר קודיה – יש אומרים קערת חרס למזונו, מאן דאמר קשרתיה – יש אומרים החגור שקושר למתניו. דבר אחר, דרשה נוספת למילים "וכל אשר שאלו עיני" – בנשים, "לא אצלתי מהם" – שלא נמנע שלמה מלהרבות לו נשים ככל שחפץ. "לא מנעתי את לבי מכל שמחה" – זו שמחת הנשים. "כי לבי שמח מכל עמלי", זו הפרשת חלה ומאן דאמר – ויש אומרים – זו הפרשת נסכים. דרשה זו קשה, ועי' בשיעור בביאורה.
נושאי השיעור: א. העושר והנשים הם קישורו של האדם אל הנצח. ב. חלה ונסכים – תיקון חטא המרגלים. ג. חלה ונסכים – היחס הנכון לארץ ולעמל האדם.
שמחת העושר ושמחת הנשים
הפסוק הנדרש שלמותו הוא:
וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי.
את הביטוי "מכל שמחה" דורשים חכמים על שני דברים: על העושר ועל הנשים.
שני דברים אלה מתייחדים בכך שעל המלך להימנע מלהרבות1:
וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד.
נראה שמקור הדרשה הוא בביטוי: "לא מנעתי את לבי מכל שמחה". כך למדו חכמים את הפסוק: אף שהייתי צריך למנוע – לא מנעתי את לבי. הרי שהכתוב עוסק בדברים שעל המלך להימנע מהם, ועל כן דרשו זאת על עושר ועל נשים.
משמעות הדברים תתבאר על פי דברי חז"ל2:
ר' שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר (דברים י"ב): "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש וגו'". ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
נפשו של אדם מתאוה וחומדת גזל ועריות, שהם שני הדברים המוזכרים במדרש – ריבוי הממון – העושר, וריבוי נשים. הרב קוק זצ"ל מבאר את השורש הרוחני של תאוה זו3:
יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות.
שני לזה הוא ענין חמדת גזל, שהרכוש הוא גם כן מעמיד על רגליו את הדורות בתור ירושה, שאהבת הקנין הרעה, תוכל להשפיל מאד, והטובה שבקדושה תוכל לעלות למרומי החיים ועליוניותם.
עריות וממון קשורים לחלק הנצחי שבאדם. האדם רוצה להיות נצחי, והחדלון הצפוי לאדם במבט חיצוני, מפריע לו ולנשמתו. על כן נמשך האדם לדברים הקושרים אותו אל הנצח, ובכך הוא חש כי חלק ממנו נשאר נצחי. אין הוא אובד וכלה מן העולם עם מותו.
הראשון לכך הוא יצר העריות, שהמשכיות הדורות כולם תלויה בו. הדורות הבאים הם המשכו של האדם, והם ההופכים את האדם לנצחי.
אף הממון קושר את האדם עם הנצח. "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת". אף כי האדם הולך מן העולם, נחלתו נשארת ועוברת לדורות הבאים, וגם בכך מרגיש האדם כי אין הוא כלה לגמרי, וחלק ממנו נשאר קיים.
כך יש להבין את דברי הגמרא4:
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ישעיה ל"ג): "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו'", "אמונת", זה סדר זרעים, "עתיך", זה סדר מועד, "חסן", זה סדר נשים, "ישועות", זה סדר נזיקין, "חכמת", זה סדר קדשים "ודעת", זה סדר טהרות, ואפילו הכי "יראת ה' היא אוצרו".
מבאר רש"י:
חוסן – לשון יורשין, ועל ידי אשה נולדו יורשין.
המילה חוסן כוללת הן את האשה והן את הנחלה5, אותה מוריש האדם לבניו שילדה לו אשתו. החוסן הוא שאיפת הנצח של האדם, והוא מתבטא באשה ובנחלה – עריות וממון.
המקור שראו חכמים בפסוק לדרשתם הוא הביטוי "לא מנעתי", המלמד שהפסוק עוסק בדברים שעל המלך להימנע מהם. משמעות הדברים היא, שאלו הם דברים שיש לאדם נטיה חזקה ביותר אליהם. דוקא משום כך על המלך להימנע מלהרבותם, כדי שיהיה קשור אליהם בצורה חיובית, ולא ישלטו הם עליו. מלך המרבה נשים ועושר גורם לכך שהתאוות שולטות עליו. מלך צריך להיות שולט. ראשית שליטתו צריכה להתקיים בעצמו ובביתו, ורק מתוך כך ישלוט על ממלכתו.
"מכל עמלי"
הביטוי "מכל עמלי" נדרש פעמיים. פעם אחת על קדרה וחגורה, ופעם שניה על חלה ונסכים.
אכן, ביטוי זה מופיע פעמיים בפסוק:
כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי
וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי.
החלק הראשון מבטא את שמחתו של האדם בעמלו, ואילו השני מבטא אכזבה – זה כל מה שנותר לי מעמלי הרב.
על כן דרשו את הביטוי הראשון (בסיום המדרש) על חלה ונסכים – מצוות שאדם מקיים בעמלו, שזהו דבר משמח, ואילו את הביטוי השני דרשו (בתחילת המדרש) על כך ששלמה ירד ממלכותו, ולא נותר לו אלא דבר מועט.
שתי דעות יש במדרש ביחס למה שנותר לשלמה, האחת: קערת חרס לסעודתו, והשניה: חגורה לבגדיו. אלו הם "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ"6, המרכיבים הבסיסיים של חיי האדם. נחלקו במדרש מה קשור יותר לאדם, ומה נשאר חלק מהווייתו, אף כאשר הוא מאבד את כל אשר לו.
חלה ונסכים
סיום המדרש קשה להבנה:
"כי לבי שמח מכל עמלי" זו הפרשת חלה, ומאן דאמר זו הפרשת נסכים.
כיצד קשורות מצוות חלה ונסכים לפסוק, ומה באה ללמד דרשה זו.
עיון במקורן של המצוות בתורה יכול לשפוך אור על המדרש.
שתי מצוות אלו מופיעות בסמיכות זו לזו, בספר במדבר פרק ט"ו, מיד לאחר פרשת חטא המרגלים.
כך דרשו חכמים7:
כך פתח ר' תנחומא בר אבא בשם רבי חנינא אחיו של ר' אחא בן ר' חנינא זאת הפרשה של נסכים: שנאמר "או לאיל תעשה מנחה ויין לנסך חצי ההין", ומכאן ואילך "והיה באכלכם מלחם הארץ ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה", הרי חלה למטה ונסכים למעלה, לפיכך פתח ר' חנינא (קהלת ט'): "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך", מהו "כי כבר רצה האלהים את מעשיך", "אכול בשמחה לחמך", זו פרשת חלה, "ושתה בלב טוב יינך", זו פרשת נסכים, מהו "כי כבר רצה וגו'", זו הכנסת ישראל לארץ, שנאמר: "כי תבאו אל הארץ וגו'".
ומבאר רד"ל שם:
שתחת שנענשו אבותיכם במרגלים… נצטוו בניהם אחריהם במצות נסכים כשיכנסו לארץ ישראל והובטחו שיכנסו לארץ.
חלה ונסכים ניתנו לישראל כתיקון לחטא המרגלים, והערכים שבאות מצוות אלה להשריש הם הערכים שהיו חסרים לישראל בעת חטא המרגלים.
נראה, שחכמים ראו בפסוק רמז לענין זה:
וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי.
שלמה מתאר ששני דברים משכו אותו ובקשו את כל חמדת העולם – העינים והלב. אלו הם הדברים שנצטווינו שלא לתור אחריהם8:
וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.
פסוק זה מופיע בפרשת ציצית, החותמת את פרשת שלח – פרשת המרגלים. "ולא תתורו" הוא תיקון ל"וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ"9. הבינו חכמים ששלמה בפסוק זה רומז לתיקון הראוי לחטא המרגלים, ועל כן דרשו את הביטוי "מכל עמלי" על חלה ונסכים, שאף הם מהווים תיקון לחטא המרגלים.
המשותף לשתי מצוות אלו הוא היותן נעשות בגידולי הארץ – בתבואה וביין. החידוש הוא, שהן נעשות בדברים בהם האדם משכלל את הטבע. התבואה עצמה אינה חייבת בחלה. רק משנטחנה והתגבלה לעיסה – חל החיוב בחלה. אף הנסכים אינם באים בענבים, אלא ביין. עבודת האדם ועמלו בשכלול העולם היא הבאה לידי ביטוי במצוות אלו.
היה ניתן לחשוב כי מעשי האדם מקלקלים את הטבע, ועדיף הטבע כברייתו, "בלא מגע יד אדם". אך אין זה כך. הקב"ה נתן את העולם כדי שהאדם יתקן וישכלל אותו. היין טוב מן הגפן, והעיסה טובה מן החיטה. את מעשי האדם המשכללים את הטבע אנו מעלים לגבוה, בחלה ובנסכים.
חז"ל דרשו את המילה "עמלי" – דברים שהאדם עמל בהם – הם הדברים שהוא שמח בהם, ואותם הוא מעלה לגבוה. ההעלאה לגבוה היא הנותנת משמעות לעמלו של האדם, ועל כן "לבי שמח מכל עמלי".
הבנה זו היא המתקנת את חטאם של המרגלים. הכיצד?
בשני דברים טעו המרגלים. חששם המכניסה לארץ נובע מיחס לקוי לארץ – מחשבה שהארץ משפילה את האדם, ועבודתו ועמלו של האדם בארץ גורמים לנפילתו. ועוד, המרגלים לא האמינו בעם ישראל, שיכול הוא להיכנס לארץ ישראל, ולא ליפול. האמון בארץ ובכוחה והאמון באדם וביכולתו, הם שתי הנקודות שהיו חסרות למרגלים.
שתי נקודות אלו באות על תיקונן במצוות חלה ונסכים. המצוות מתקיימות בדברים הבאים מן הארץ, ועל כן בונות הן יחס נכון לארץ. יחד עם זאת, אלו הם דברים שבאים לאחר שעמל עליהם האדם, ועל כן הן בונות יחס נכון לאדם ולעמלו.
קדושת הארץ ואמון באדם ובמעשיו – זהו התיקון הראוי לחטא המרגלים המתבטא במצוות חלה ונסכים.
תיאורו של שלמה השמח בעמלו, נדרש על המצוות המבטאות את שמחת האדם בעמלו, המתחזקת מתוך העלאת עמל כפיו לגבוה, דבר הנובע מאמון באדם ובעמלו.
1 דברים י"ז, י"ז.
2 מכות פ"ג מט"ו.
3 אורות הקודש ח"ג עמ' חצ"ר.
4 שבת ל"א ע"א.
5 "אחסנא" היא "נחלה" בארמית, ראה אונקלוס לבראשית מ"ח, ו' ועוד רבים.
6 בראשית כ"ח, כ'.
7 במדבר רבה פרשה י"ז, ב'.
8 במדבר ט"ו, ל"ט.
9 במדבר י"ג, כ"א.