פרשה ב – פסקה כט
"כי מי יאכל ומי יחוש וגו'". אמר שלמה: מאן אכיל כמה דאכלית ומאן שתה כמה דשתיתי ומאן עבד כמה דעבדית. רבי ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק: נשר גדול היה לו לשלמה והיה רוכב עליו והולך לתדמור במדבר, ובא בו ביום אחד, הדא הוא דכתיב "ויבן את תדמור במדבר".
פירוש המדרש
"כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי". אמר שלמה: מאן אכיל כמה דאכלית ומאן שתה כמה דשתיתי ומאן עבד כמה דעבדית – מי אוכל כמו שאכלתי, ומי שותה כמו ששתיתי, ומי עושה כמו שעשיתי. רבי ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק אמר: נשר גדול היה לו לשלמה והיה רוכב עליו והולך לתדמור במדבר, ובא בו ביום אחד – ובאותו יום היה חוזר משם בעזרת הנשר. הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (דברי הימים ב' ח', ד'): "וַיִּבֶן אֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר" – המהרז"ו מבאר, שהמילה "יחוש" בפסוק היא לשון זריזות, ודרשו מהפסוק (חבקוק א', ח'): "וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבֹאוּ יָעֻפוּ כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל", שמהירות רבה היא על ידי נשר, ועל כן דרשו שהיה לשלמה נשר. כך מבארים גם כיצד בנה את תדמור במדבר, מרחק רב מממלכתו. בשיעור נעמוד על משמעות הדבר.
נושאי השיעור: א. הנשר הוא ממידת הבינה, המבטאת את המקור שמעל למציאות. ב. שלמה עמד על מהותו ותפקידו של כל יצור, ועל כן ידע לאכול בצורה הנכונה ביותר. ג. הרחבת המעשה בנשר. ד. החושך הוא אור גדול שאינו ניתן לקליטה.
שאלות רבות עולות בלימוד מדרש קצר זה.
א. הפסוק עצמו דורש ביאור – וכי מה ראה שלמה להשתבח בכך שאוכל הרבה. וכי זוהי מעלה גדולה וחיובית?!
ב. על תחילת הפסוק דורשים חכמים:
אמר שלמה מאן אכיל כמה דאכלית ומאן שתה כמה דשתיתי ומאן עבד כמה דעבדית.
לכאורה זהו תרגום של הנאמר בכתוב. מה בא המדרש להוסיף בדרשה זו?
ג. יש להבין את המעשה בנשר – וכי שלמה עושה "מופתים"? מה עניינו של הנשר, ולשם מה היה שלמה רוכב עליו?
כפי שמבארים המפרשים, המילה "יחוש" עניינה לשון זריזות, כפי שנלמד מהפסוק1:
וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבֹאוּ יָעֻפוּ כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל.
על כן דרשו על המילים "ומי יחוש חוץ ממני", שהיה שלמה עובר ממקום למקום במהירות רבה על ידי הנשר, וזהו מקומה של דרשה זו כאן.
מקור חכמתו של שלמה
בפנימיות התורה מבואר, כי הנשר שייך למידת הבינה2. הבינה, הנמצאת מעל לשבע ספירות הבנין, עליונה מן המציאות, כנשר המעופף מעל כל העופות. הבינה היא מקור המציאות.
מעלתו של שלמה היתה על פי מה שביקש בחלומו, ואף קיבל, לב מבין3:
וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה.
מנין שאב שלמה את יכולתו לשפוט את העם? מן הבינה, שהיא מקור המציאות. על ידי הנשר, בחינת הבינה שהיא מקור המציאות הגיע שלמה אל מקורן של הידיעות, ומשם קיבל את הבנתו העמוקה ואת מבטו העמוק אל המציאות.
נראה שחז"ל למדו בפסוק, האומר: "מי יאכל ומי יחוש", שרומז אל הבחינה שהיא בחינת 'מ"י', הרומזת לחמישים שערי בינה. שער החמישים נמצא מעל לארבעים ותשעה השערים למציאות המעשית.
מי יאכל… חוץ ממני
לאור זה יש להבין את המדרש. שלמה איננו משתבח באכילתו הרבה, אלא בכך שעמד על עומק עניינה של האכילה. שלמה ידע את המציאות ממקורה, ועל כן ידע את היחס הנכון לאכילה. מנין שאב שלמה את ידיעותיו אלה? מן הנשר, מבחינת הבינה שהיא מקור המציאות והידיעות.
זוהי המסגרת של המדרש, המבארת את הקשר בין שני חלקיו. נרחיב בהבנת הדברים.
כבר ביארנו4 את ההבדל שבין ההתבוננות של תורת הנגלה ובין ההתבוננות של תורת הנסתר אל המציאות. לענייננו, יש הבדל בין הדרך שבה הנגלה מתייחס לאכילה, ובין הדרך שבה מתייחס לכך הנסתר.
הנגלה מקבל את אכילתו של האדם (כמו של החיות) – כנתון וכעובדה מוגמרת. הלכות האכילה הופכות את האכילה לענין אנושי – הברכות, נטילת הידיים, הכשרות, זמני האכילה ואכילות מצוה – כל אלו מרוממים את האכילה לבל תהיה כאכילת כל חי, אלא כמצוה, כערך, כמעשה אנושי ומודע.
הנסתר איננו מסתפק בתגובה למציאות האכילה, כי אם שואל את השאלה: למה נבראה האכילה? מדוע ברא ה' את האדם כיצור אוכל? והרי האכילה היא שעבוד גדול של האדם, הנדרש בכל כמה שעות להכניס אל קרבו דברים מן העולם. מהי מטרת בריאה זו?
הנסתר מבאר, כי האכילה היא הדרך בה האדם נקשר אל העולם. האדם לוקח מן הטבע אל קרבו, ובכך מרומם את הטבע כולו. לא ברא ה' יצורים המנותקים מן העולם. עצם המושג "חיים" כולל בתוכו את הקשר של החי עם סביבתו, וכך גם האדם קשור אל העולם בכך שהוא ניזון ממנו.
הלכות אכילה הנגלות נגזרות מן התשובה לשאלה הפנימית: מדוע בכלל באה אכילה לעולם?
ככל שיבין האדם את המציאות לעומקה, ידע כיצד לרומם את היצורים כולם. לוּ ידע האדם את תפקידו ומהותו של כל חי וכל צמח, היה יודע כיצד יש לאכול כל יצור, ממה יש להימנע, ומה משמעות אכילתו של כל דבר. אין ביכולתו של האדם לדעת את פרטי המציאות כולם, ועל כן אנו מסתפקים בידיעה הכללית על תפקידה של האכילה.
שלמה המלך, שידע גם את "שפת החיות והצמחים", עמד על עומקה של המציאות לכל פרטיה, ומתוך כך ידע כיצד להתייחס ליצורים כולם. אכילתו של שלמה היתה במדרגה עליונה יותר משל כל אדם אחר. על כן השתבח שלמה: "מאן אכיל כמה דאכלית" – מי אוכל כמו שאני אוכל, באותה הבנה של הדרך לתקן ולרומם כל דבר על ידי אכילתו בצורה הנכונה.
מקור חכמתו של שלמה היה מעל למציאות, ועל כן הכיר שלמה את המציאות כולה. רק ממקור המציאות ניתן לקבל את המבט הנכון על העולם עם כל פרטיו ויצוריו. זו מידת הבינה, "אימא עילאה", האם הרובצת על האפרוחים – למעלה מן המציאות ומפרטיה.
אי אפשר להשפיע ולתקן את העולם מתוך המציאות. היכולת של שלמה להתרומם אל מעל המציאות על ידי הנשר – בחי' הבינה – היא שנתנה לו מבט נכון על העולם ויכולת לתקן ולהשפיע על העולם בדרך הנכונה.
נשר גדול היה לשלמה
המפרשים מציינים לזוה"ק5, המבאר באריכות את עניינו של הנשר שהיה לשלמה. נצטט חלק מדבריו6, ונעיין בקצות הדברים.
שם למדנו, בכל יום היה שלמה משכים בבוקר… בשעה ההיא עמוד האש ועמוד הענן היו באים, ועל עמוד הענן היה בא נשר אחד. ונשר ההוא היה גדול וחזק… והוא (שלמה) לקח טבעת שהיה חקוק עליה השם הקדוש ועלה לגג ורכב על אותו הנשר והלך לו. ונשר ההוא היה מתעלה לרום עננים, ובכל מקום שעבר היה נחשך האור. החכמים שהיו באותו מקום שנחשך האור היו יודעים, והיו אומרים: שלמה המלך הולך ועובר כאן, ולא היו יודעים לאיזה מקום הולך. הכסילים שהיו שם היו אומרים: עננים הם שהולכים ומחשיכים העולם. הנשר הגביה עוף עמו ופרח ארבע מאות פרסאות עד שהגיע להרי חושך. ושם הוא תרמוד במדבר בהרים. והוא ירד שם, נשא את ראשו וראה הרי החושך, והיה יודע שם כל מה שצריך.
לא נעמוד על כל הפרטים של סיפור מופלא זה. נקודה אחת הבולטת בדברי חז"ל היא: החושך. שלמה הולך להרי החושך, ובכל מקום שעובר – נחשך האור.
מהי משמעות הדברים?
הרב מרגליות7 מצטט מספר "כתם פז":
דע כי יסוד מוסד הוא ביד בעלי הקבלה הפנימית כי ענין החושך והאור הרמוזות בתורה האמיתית אינה כמו שאנו מרגישים בהם בחוש ראותינו, אבל הדבר בהפך, כי האור המוחש אצלנו בעולם ההגבלה הוא חושך והחושך המוחש אצלנו הוא אור, וביאור זה כי כבר ידעת כי האור העצום שנגלה ביום הראשון מי משפלים בלעדי השי"ת יוכל לסבלו, כי זהו סוד מאמרם שלא היה העולם כדאי להשתמש בו כי איך ישתמשו בעלי החשך בהפוכו וכו'.
והנה זה האור העצום השאיר אחריו ברכה חוט ממנו להאיר על הארץ, וזה הנשאר נקרא חשך בערכו, ובבחינת הנבראים הסובלים אותו נקרא אור, כי האור הראשון נקרא חשך בעיני הנבראים כי לא יסבלוהו, אמנם הנמשך ממנו הוא חשך בערכו נקרא אור כי מתוכו ירגישו אור, והוא דמיון המסך המושם לפני אור השמש כדי להביט בעין השמש, כי המביט בעין השמש, ישוב בעיניו חשך.
מה שאנו קוראים לו חושך, הוא אור גדול למעלה מיכולת הכלים לקלוט, ועל כן הוא נדמה בעינינו כחושך. אין החושך העדר אור, אלא אדרבה, אור גדול מאוד.
בגמרא מובא משל המבאר את הענין8:
דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב "הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור", משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור, אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה…
פעילותו של התרנגול נעשית ביום בלבד. בלילה אין כלל פעילות של התרנגול.
העטלף, לעומתו, פעיל רק בלילה, ובאור יום אין הוא יכול לפעול.
הגמרא מעוררת אותנו למחשבה: התרנגול והעטלף נמצאים באותה מציאות, ובכל זאת לאחד אותה מציאות היא אור ולאחר היא חושך. ההבדל אינו במציאות בה הם נמצאים, אלא בכלים הקולטים את המציאות. לעטלף אין כלים לקלוט את אור היום, והוא מתייחס אליו כחושך, ואילו התרנגול – כלי הקליטה שלו בנויים לאור יום, והלילה הוא חושך בעבורו.
אף באור הרוחני השופע על העולם – כך הם הדברים. כאשר האור גדול ואין כלי הקליטה של העולם מתאימים לקליטתו – הוא נדמה כחושך.
יש שתי דרכים להתייחס לחושך. הדרך האחת היא הבנה שמקורו של החושך הוא אור גדול. מי שזו תפיסתו, איננו נבהל מהחושך, אלא פועל להגדלת כלי הקליטה שלו, כדי שיוכל לקלוט את האור. אין הוא רואה את הבעיה בחושך, אלא בכלי הקליטה המצומצמים העומדים לרשות האדם.
הדרך השניה היא לחשוב שזהו העדר אור. את האור יש לחפש במקומות אחרים.
שלמה המלך בחכמתו האיר אור גדול. לא היו לעולם כלים לקלוט את האור הגדול של שלמה, ועל כן זה היה נראה כחושך. התנהגותו של שלמה ודברים שאמר היו נראים כחסרי שחר.
החכמים הבינו שמה שנראה להם כחושך, באמת הוא אור, אלא שהוא נראה להם כחושך. הטפשים אמרו שאין כאן אלא העדר אור החכמה.
פעמים שהתגלות של אור גורמת לחושך. הכפירה של מאות השנים האחרונות, למשל, יכולה להיות תוצאה של התנוצצות אור גדול של גאולת ישראל. יש מי שקולט את האור הגדול – והוא נדמה לו כחושך.
במדרש9 אומרים חכמים:
רבי אבהו אמר: מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים, הדא הוא דכתיב (תהלים א'): "כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'". "והארץ היתה תהו ובהו" – אלו מעשיהן של רשעים. "ויאמר אלהים יהי אור". אלו מעשיהן של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב "וירא אלהים את האור כי טוב", הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים.
לולא היה כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב", לא היינו יודעים במי חפץ ה', במעשיהם של צדיקים או במעשיהם של רשעים. מדוע? כיון שמעשיהם של רשעים המשולים לחושך, נובעים מאור גדול ביותר, והאור המופיע במעשים של צדיקים יכול להיות אור קטן ומצומצם יותר. על כן צריך המדרש לומר, שאף כי מעשיהם של רשעים נובעים מאור גדול – אין זה אור המתאים לכלי הקליטה של העולם, ואנו צריכים לעסוק באור המצומצם, הניתן לקליטה. האור המצומצם מתלבש בתורה ובמצוות, בסוגיות ובהלכות. הוא נראה אור מצומצם לעומת האור פורץ המסגרות המופיע במעשיהם של רשעים. אך לעינינו זהו חושך, וה' חפץ באור שהעולם יכול לקלוט אותו ולבנות את חייו לאורו.
כאשר מופיע אור הנדמה כחושך, מבינים החכמים כי זהו אור גדול, ואומרים: "שלמה המלך עובר". ישנה כעת התגלות גדולה של אור שאין אנו יכולים לקלוט אותה, ועלינו לנסות ולהגדיל את כלי הקליטה שלנו, כדי שנראה את האור.
הטפשים אומרים: עננים מחשיכים את העולם. אין הם מבינים שזהו אור גדול, ועל כן מתייחסים אליו כחושך, ואינם מכינים עצמם לקליטה נכונה של האור.
בעת שנדמה לנו "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים", עלינו להבין שזהו שלב בו "וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה"10, והחושך הוא תוצאה של האור הגדול העתיד להתגלות, בב"א.
1 חבקוק א' ח'.
2 ראה בפרדס רימונים שער א' פ"א: "פירשו בתיקונים שפני אדם על הכסא הוא חכמה כ"ח מ"ה כמנין אד"ם, ונשר בינה, ואריה חסד, ושור גבורה…".
3 מלכים א' ג', ט'.
4 רבה אמונתך שיר השירים ח"א, עמ' קי"ט.
5 ח"ב קי"ב ע"ב, וח"ג רל"ג ע"א.
6 ח"ב שם, בתרגום.
7 "אור בהיר" על "ספר הבהיר", עמ' א'.
8 סנהדרין צ"ח ע"ב.
9 בראשית רבה פרשה ב', ה'.
10 ישעיה ס', ב'.