קורבן פסח – קורבן ציבור או קורבן יחיד?
בתורה יש לנו "קרבן ציבור" ו"קרבן יחיד", וצריך להבין מה פשר הביטויים הללו.
הרמב"ם בהקדמתו לסדר קדשים מחלק את הקרבנות לארבעה סוגים: קרבן ציבור, וקרבן יחיד, וקרבן ציבור כעין קרבן יחיד, וקרבן יחיד כעין קרבן ציבור.
קרבן יחיד הוא קרבן שצריך להביא בעקבות מעשה שעשה אדם יחיד. אם חטא – יביא חטאת, אם אירע לו מאורע משמח – יביא תודה, אם אישה ילדה – תביא קרבן יולדת, וכן על זה הדרך.
קרבן ציבור אינו נובע ממעשה, אלא קבוע לו זמן, זה מעל בני האדם. בכל בוקר השמש זורחת ויש להקריב תמיד של שחר ותמיד של בין ערביים, ובכל שבוע מגיעה שבת ויש להקריב מוסף שבת.
יש ביניהם נ"מ להלכה, קרבן ציבור דוחה את השבת ואת הטומאה וקרבן היחיד לא.
קרבן ציבור כעין יחיד הוא קרבן ציבור שכל עם ישראל מביא אך הוא מגיע בעקבות מעשה, כקרבן יחיד, למשל, פר העלם דבר של ציבור המובא כאשר הסנהדרין הורו הוראה מוטעית. הקרבן הזה בא בשם כל ישראל ולכן הוא ציבורי, ומצד שני הוא קשור במעשה ולכן הוא כעין קרבן יחיד, ודינו כקרבן יחיד שאיננו דוחה את השבת ואת הטומאה.
קרבן יחיד כעין ציבור – קרבן שהיחיד מביא אך הוא קבוע בזמן כקרבן ציבור, למשל פר של כהן גדול של יום כיפור או קרבן פסח. הם קבועים בזמן כקרבן ציבור, אך היחיד מביא אותם. דינם כקרבן ציבור והם דוחים את השבת ואת הטומאה.
אפשר להסתכל על זה גם כך: הן בקרבן ציבור ואין בקרבן יחיד יש קרבן הנובע מהזמן, ויש קרבן הנובע ממעשה. קרבנות הבאים בעקבות הזמן דוחים את השבת ואת הטומאה, ואילו קרבנות הבאים בעקבות מאורע אינם דוחים את השבת ואת הטומאה.
פירוש המשניות לרמב"ם – הקדמת הרמב"ם לסדר קדשים:
הקרבנות נחלקים באופן אחר לארבעה סוגים, קרבן ציבור, וקרבן יחיד, וקרבן ציבור כעין קרבן יחיד, וקרבן יחיד כעין קרבן ציבור. החלק הראשון והוא קרבן ציבור הם הקרבנות שמקריבים בכל יום, ובכל שבת, ובכל ראש חודש, ובמועדים, אין מוסיפים עליהם ואין פוחתין מהן לעולמי עד…אלה הם קרבנות הציבור בסתם, והם הקרבין תמיד אין מוסיפין עליהן ואין פוחתין מהן, והם כולם דוחים את השבת ואת הטומאה…והמין השני נחלק לחמישה חלקים… והחלק הרביעי שיתחייב קרבן בהגיע זמן מסויים, וזמן זה הוא שלשה רגלים, שכל אחד מישראל חייב ברגל קרבן עולה והוא הנקרא עולת ראיה, וקרבן שלמים והוא הנקרא חגיגה ועליו אמר יתעלה 'תחוג לה' אלוקיך'. וקרבן שלמים אחר זולת החגיגה והוא הנקרא שלמי שמחה ועליו אמר 'ושמחת בחגיך', וכבר קדמו דיני שלשה קרבנות אלו בריבוי ובמיעוט ומי חייב בהם והיאך חייבים בהם, וזמן הקרבתם, בפרק הראשון והשני דחגיגה, והם כולם חובה כלומר הראיה והחגיגה והשמחה. אבל חגיגת ארבעה עשר והם השלמים שמקריב עוד היחיד ביום ארבעה עשר בניסן עם הפסח אשר עליהם אמר יתעלה 'וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר' היא רשות כמו שביארנו בששי דפסחים, ואף על פי שהתלמוד קרא את החגיגה קרבן ציבור, מפני שכל הציבור מקריב אותה, אלא שאני קבעתיה בחלקי קרבן יחיד כיון שכל יחיד מקריבה בפני עצמו, ואינה דוחה לא את השבת ולא את הטומאה…והסוג השלישי הוא קרבן ציבור כעין קרבן יחיד. והוא כגון ששגגו ב"ד גדול והתירו דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה, וששגו העם בהוראתם ועברו כמו שביארנו בהוריות הרי אלו חייבין חטאת. אם היתה שגגת עבודה זרה חייבים פר בן בקר לעולה ושעיר עזים לחטאת, ופר ושעיר אלו חובה על כל שבו ושבט כמו שביארנו בהוריות ושעירים אלו נשרפין מפני שהם חטאת הציבור, והרי אמר ה' בפר העלם אשר קבע שריפתו בפירוש חטאת הקהל הוא, ואמרו בספרא בנין אב לכל חטאות הקהל שישרפו, ושעירי חטאת אלו הן הנקראין שעירי עבודה זרה, מפני שבי"ד מביאין אותם על שגגת עבודה זרה. ואם שגגו בי"ד בשאר מצוות כמו שביארנו בהוריות יהיה הקרבן שחייבים בו פר בן בקר לחטאת והוא הנקרא פר העלם דבר של ציבור, לפי שבתחילת הפרשה אמר 'ונעלם דבר', ופעמים קורין אותו במקצת מקומות פר הבא על כל המצוות. ומפורש בתורה בו שהוא נשרף. וגם הוא חובה לכל שבט ושבט כמו שביארנו בתחילת הוריות. ועשינו סוג זה מקרבנות ציבור לפי שבו אמר יתעלה 'והקריבו הקהל', ואמר 'ועשו כל העדה', ואמר 'וכיפר הכהן על כל עדת בני ישראל', ואמר 'ונסלח לכל עדת בני ישראל'. אבל דמיונו לקרבן יחיד לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה כמו בקרבן יחיד.והסוג הרביעי קרבן יחיד כעין קרבן ציבור. והוא קרבן פסח ששוחט כל אדם ביום ארבעה עשר בניסן כמו שנתבאר בפסחים. וכן פר החטאת ואיל העולה שמקריב כהן גדול ביום צום כיפור, ופר זה נקרא פר יום הכיפורים והוא שבו נאמר 'בזאת יבוא אהרון אל הקדש', וכבר נתבאר סדר הדבר ביומא, ומפורש בתורה שריפת פר זה. אבל דמיון סוג זה לקרבן ציבור לפי שהוא דוחה את השבת ואת הטומאה כמו קרבן ציבור, לפי שהכלל אצלנו כל קרבן שקבוע לו זמן דוחה את השבת ואת הטומאה וכל שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה. ואל תטעך החגיגה לפי שיכול הוא להקריבה כל שבעת הימים, וכן עצרת יש לה תשלומין כל שבעה כמו שנתבאר בחגיגה ולפיכך אינה דוחה לא את השבת ולא את הטומאה.
הקדמת הרמב"ם למשנה תורה:
ספר שמיני אכלול בו מצוות שהן בבנין המקדש וקרבנות ציבור תמידין וקראתי שם ספר זה עבודה.
ספר תשיעי אכלול בו מצוות שהן בקרבנות היחיד וקראתי שם ספר זה קרבנות.
הרמב"ם כולל את קרבנות הציבור בספר עבודה יחד עם בניין בית המקדש, ואת קרבנות היחיד הוא כולל בספר קרבנות. את "קרבן יחיד כעין ציבור" הרמב"ם מחלק לשניים, את פר כ"ג של יום כיפור קובע הרמב"ם בספר עבודה, ואילו את קרבן הפסח הרמב"ם קובע בספר קרבנות.
ההבדל בין השניים הוא שהכהן הגדול המביא פר ביום כיפור עושה זאת כנציג של הציבור כולו, ולא כאדם פרטי. את הפסח כל אדם מביא כאדם פרטי.
תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ו הלכה א
זו הלכה נעלמה מזקני בתירה פעם אחת חל ארבעה עשר להיות שבת ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השב' אם לאו. אמרו יש כאן בבלי אחד והלל שמו ששימש את שמעיה ואבטליון יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו… הואיל ותמיד קרבן ציבור ופסח קרבן ציבור. מה תמיד קרבן ציבור דוחה שבת אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת….לא אם אמרת בתמיד שכן יש לו קיצבה תאמר בפסח שאין לו קיצבה.
בירושלמי נראה שהלל הזקן מתייחס לפסח כקרבן ציבור כתמיד, ואולם בני בתירה סותרים אותו שכן לתמיד יש קצבה משא"כ בפסח. נראה גרסה מהתוספתא:
תוספתא מסכת פסחים פרק ד הלכה יא
ועוד מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת [ולא פסח ראשון אלא פסח שני ולא פסח צבור אלא פסח יחיד].
מה פירוש "פסח ציבור" ו"פסח יחיד"?
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עח עמוד ב
דתניא, רבי נתן אומר: מניין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד – תלמוד לומר ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, וכי כל הקהל שוחטין? והלא אין שוחט אלא אחד! אלא מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד.
הגמרא הזו אומרת שכל ישראל יוצאים בפסח אחד, כלומר, יש אפשרות שהפסח יגיע כקרבן ציבור ויוציא את כל ישראל. מהלימוד שעושה ר' נתן גם לומדים בקידושין ששלוחו של אדם כמותו, כלומר, כל יחיד בישראל חייב בשחיטת הפסח אך יכול אחד להוציא את כולם.
על פי התוספתא, בה הלל מעלה את החילוק בין פסח ציבור לפסח יחיד, מציע הרב כשר שייתכן שבני בתירה סוברים שכאשר ערב פסח חל בשבת, הפסח הופך לפסח ציבור שרק אחד שוחט ופסח כזה יש לו קצבה והוא דוחה את השבת. הלל מחדש להם שקרבן הפסח גם כשבא כקרבן יחיד ואין לו קצבה עדיין דוחה את השבת. דברי הלל מזכירים לנו את יחסו של הרמב"ם לקרבן הפסח כ"יחיד כעין ציבור".
דברים אלו נוגעים בקשר המיוחד שבין הפרט לכלל בעם-ישראל. נראה את דברי הרב ב"אורות ישראל":
אורות ישראל ב ג
…בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים. אם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וגדולה היא משום כך ההזדקקות שכל יחיד מישראל נזקק להכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו.
הרב אומר כאן שבעם ישראל הנשמה של היחיד מגיעה מהכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים. יחיד מישראל לא יכול להתנתק מהכלל כי אז למעשה הוא מנתק את נשמתו מהמקור המחיה אותה.
הקשר המיוחד הזה בין הפרט לכלל בעם ישראל מתבטא בקרבן פסח. קרבן פסח נובע מכוח הכלל, ומכוח זה כל יחיד מקריב את פסחו. הקרבן הוא קרבן ציבור, ועדיין כל יחיד מביא אותו, או בלשון הרמב"ם, "יחיד כעין ציבור". מדוע דווקא בפסח מגיעה נקודה זו לידי ביטוי? מפני שבפסח נוצר עם-ישראל כעם, הקריב את פסחו ויצא ממצרים.
רק בפסח יחיד יכול להקריב קרבן ציבור. קרבן התמיד למשל, אמרו חז"ל במחלוקתם עם הצדוקים שהוא יכול לבוא רק מן הציבור ואין יחיד מתנדב תמיד, שכן יש חשש שלא ימסור אותו לציבור לגמרי. בפסח אין את החשש הזה, כי היחיד מביא את קרבנו והוא נעשה לקרבן ציבור, וזה החידוש הגדול, כל יחיד מביא קרבן ציבור, כל יחיד שואב את כוחו מהציבור.
שחיטת הפסח אולי יכולה להיות כל ישראל בפסח אחד, אך לא האכילה. הקרבן בא בשביל אכילתו, והוא צריך להיאכל על ידי כל פרט ופרט, מה שמחזק את שייכותו של קרבן הציבור הזה לכל פרט ופרט. הפרטים לא רק שותפים בהקרבת הציבור, אלא שהקרבן הציבורי צריך להגיע לכרסו של כל יחיד ויחיד.
עניין זה של אכילת קרבן הפסח שונה מדיני אכילה אחרים, יש בו מצוות עשה לשחוט ומצוות עשה לאכול וכל אחת הרמב"ם מונה בפני עצמה:
רמב"ם יד החזקה – הלכות קרבן פסח פרק א:
(א) מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן אחר חצות ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד זכר בן שנה ואחד האיש ואחד האשה חייבין במצוה זו:
רמב"ם יד החזקה – הלכות קרבן פסח פרק ח:
(א) אכילת בשר הפסח בליל חמשה עשר מצות עשה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו:
(ג) מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר, אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו, ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו, וכן אכילת בשר פסח שני בלילי חמשה עשר לחדש אייר מצות עשה, שנאמר בו על מצות ומרורים יאכלוהו.
יש מצוות עשה לשחוט ויש מצוות עשה לאכול. השדי חמד מביא כלל המבדיל בין "X הוא מצוות עשה" ל"מצוות עשה לעשות X": מצווה שניתנה קודם למעמד הר סיני, כותב בה הרמב"ם "הדבר הזה הוא מצוות עשה מן התורה". בדבר שנתחדש בסיני כותב הרמב"ם "מצוות עשה לעשות הדבר הזה". אצלנו הרמב"ם אומר "מצוות עשה לשחוט" לעומת "אכילת בשר הפסח מצוות עשה". בסיני התחדש מושג המצוות המוטלות על הכלל, ולפני מתן תורה היו המצוות שכבר ניתנו מוטלות על היחיד. אכילה, המבטאת את היחיד ביתר שאת כפי שהסברנו, נמשכת עוד לפני הר סיני. השחיטה לעומת זאת יותר שייכת בציבור שכן היא נעשית בחבורה, וגם ראינו שכל ישראל יוצאים בפסח אחד (מה שכמובן אינו אפשרי באכילה), ולכן עניין השחיטה נתחדש בהר סיני. על פי זה אפשר לענות גם על שאלת הרבי מלובביץ' מדוע בקרבנות אחרים הרמב"ם אינו מונה שחיטה ואכילה כשתי מצוות שונות. בפסח השחיטה והאכילה קשורות לשתי נקודות שונות, השחיטה שייכת לציבור, והאכילה ליחיד. הבדל זה, שמשתקף גם בכלל של השדי-חמד ברמב"ם, מחדד את העובדה שיש פה למעשה שתי מצוות שונות.
הקשר המיוחד שבין הפרט בקרבן הפסח מתבטא בעוד דינים בקרבן הפסח:
עוד דין ייחודי לאכילת קרבן פסח הוא שרק בפסח יש חיוב אכילת כזית. ה"בית הלוי" שואל מדוע נתייחד בזה קרבן הפסח? עונה הבית הלוי שרק בפסח יש מצווה לאכול אותו, ולכן אכילה היא בכזית. בקרבנות אחרים המצווה היא פשוט שהקרבן ייאכל איכשהו, לא משנה איך, ולכן אין דין כזית.
עוד שאלה היא בדין "אכילה על השובע". דין אכילה על השובע שייך בכל הקרבנות. ובפסח בשביל שיהיה שובע, אוכלים תחילה מקרבן החגיגה, ורק כשנשאר מעט מקום, אוכלים את הפסח על השובע. גם בשאר הקרבנות מצווים לאכול את הקרבן על השובע. אם כן, מדוע הדין הזה לא שייך בחגיגה של פסח, ואותה דווקא אוכלים רעבים כדי לאכול את הפסח עצמו על השובע? התשובה היא שבקרבנות אחרים דין אכילה על השובע הוא רק על הכהנים. בפסח כל יחיד הוא מעין כהן (כי פסח היחיד שלו הוא כציבור), ולכן על כל אדם לאכול את הפסח על השובע ככהן.
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף עח עמוד ב
דתנן: השוחט את הפסח על החמץ – עובר בלא תעשה, רבי יהודה אומר: אף התמיד; ואמר ריש לקיש: לעולם אינו חייב – עד שיהא או לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה עמו בעזרה, ורבי יוחנן אמר: אף ע"פ שאין עמו בעזרה!
תוספות מסכת מנחות דף עח עמוד ב ד"ה או לאחד
או לאחד מבני חבורה – אפסח קאי אבל סתמיה פשיטא דלא מיחייב משום אחד שבישראל.
עוד דין בקרבן פסח, על פי הפסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי" אומר ר' יהודה בגמרא במנחות שלשוחט את הפסח ואת התמיד אסור שיהיה חמץ כלל, אפילו לא מחוץ לעזרה. ריש לקיש מוסיף לשוחט גם את הזורק וכל אחד מבני החבורה. התוס' מעיר שם שודאי שדברי ר"ל "אחד מבני החבורה" מכוונים לפסח, ולא ייתכן שבקרבן תמיד אם יש חמץ לאחד מבני החבורה, דהיינו כל עם ישראל, זה יעכב. מדוע אי-אפשר? בגלל אותה נקודה שהסברנו, קרבן פסח מתפרט עד ליחידים, ולכן כל אחד מבני החבורה מעורב ואסור שיהיה לו חמץ ואף בביתו. בקרבן התמיד שמתחיל ציבור ונגמר בציבור, היחיד מהחבורה לא מעניין אותנו והעיקר זה השוחט בשם החבורה.
יש שתי מצוות עשה שיש עליהן כרת, פסח ומילה. מה המשותף להן? ההתכללות בכלל ישראל. ברית המילה מבדילה את עם ישראל, ובפסח עם ישראל נהיה לעם. זה עניין הכרת, שהוא "נכרתה הנפש ההיא מעמיה", יש פה כריתה מעם ישראל. בדומה לדברי הרב קוק שראינו לעיל, שנשמה המתנתקת מכלל ישראל מתנתקת למעשה ממקור חיותה
במדבר פרק ט פסוק ו – יד (פרשת בהעלותך
(ו) וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא:
(ז) וַ֠יֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת־קָרְבַּ֤ן יְקֹוָק֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(ח) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה יְקֹוָ֖ק לָכֶֽם:
(ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(י) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַיקֹוָֽק:
(יא) בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ:
(יב) לֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ־ב֑וֹ כְּכָל־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:
(יג) וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר־ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹא־הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י׀ קָרְבַּ֣ן יְקֹוָ֗ק לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא:
(יד) וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֙סַח֙ לַֽיקֹוָ֔ק כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: ס
על פסוקים אלו של פסח שני שואל הרב גריינימן ב"חידושים וביאורים": מה ההו"א של אותם האנשים הטמאים לנפש אדם שהם יכולים להקריב פסח בטומאה? מה פירוש "למה נגרע"? הם טמאים וזהו!
נראה שהתשובה טמונה במילה "במועדו". מבחינתם, יש פה קרבן ציבור, הוא צריך לבוא במועדו, והוא ודאי דוחה את הטומאה! הקב"ה עונה תשובה שמתחילה במילים "איש איש", הקרבן הזה הוא לא לגמרי קרבן ציבור, יש פה בחינה של קרבן יחיד. נכון שפסח הוא קרבן ציבור הדוחה את הטומאה, אבל זה רק אם רוב ישראל טמאים. טומאת היחיד לא נדחית מפני הפסח. לכן הקב"ה קובע זמן חדש לפסח, ואם נקבע לו זמן חדש, זה מחזיר אותו למעמד של "כעין ציבור".
לאור כל אלו מבינים את הרמב"ם שכלל את קרבן הפסח עם קרבנות היחיד בספר הקרבנות. הקרבן הזה הוא קרבן ציבור המתפרט עד היחידים ולכן הוא נכלל בספר קרבנות. ראינו שגם פר כ"ג של יו"כ הרמב"ם מגדיר כי "יחיד כעין ציבור" ועדיין הוא נכלל בספר עבודה, שכן הוא נשאר ברמה הציבורית והכללית ולא מתפרט אל היחידים, והיותו יחיד מתבטאת בכהן המקריב אותו כיחיד שליח ציבור, ולא נוגעת לכל יחיד מישראל.
אם כן לסיכום, הפסח מבטא את התקשרות הכללים והפרטים בישראל. זה מתבטא בכך שכל יחיד חייב בפסח אך קבוע לו זמן והוא דוחה את השבת והטומאה. זה מתבטא גם בשחיטה, שהיא יותר ציבורית ויכולים כולם לצאת בפסח אחד, אל מול האכילה בה כל אחד חייב לאכול כזית פסח. קרבן פסח הקרב ביום בו עם ישראל נולד כעם, מבטא את הקשר הייחודי בין הכלל לפרט בעם ישראל.