"והגדת לבנך"
בשיעור זה ניגע בשתי נקודות הקשורות לסיפור יציאת מצרים: מצוות הזכירה בכל יום ומצוות הסיפור בליל הסדר.
מצוות הזכירה בכל יום
שלושה פסוקים מרכזיים בתורה עוסקים בהזכרת יציאת מצרים:
שמות יג ג
ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא יהוה אתכם מזה ולא יאכל חמץ
רש"י שם
זכור את היום הזה" – למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום
שמות יג ח
והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה יהוה לי בצאתי ממצריםג. דברים ט"ז, ב'-ג'
וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
רש"י שם
למען תזכר – על ידי אכילת הפסח והמצה את יום צאתך.
הזכירה המופיעה בפסוקים היא זכירה בפה, הזכרת יציאת מצרים בפינו בכל יום. חז"ל בלימוד הידוע המופיע גם בהגדה לומדים זכירת יציאת מצרים בכל יום מהמילים "למען תזכור… כל ימי חייך" המופיעות בפסוק השלישי שהבאנו (דברים ט"ז, ג), אולם רש"י מביא הזכרת יציאת מצרים בכל יום דווקא בפסוק הראשון (שמות י"ג, ג)!
דברי רש"י מובנים לנו ברמה של הבנת הפשט, אולם איך הם מסתדרים עם הלימוד של הגמרא?
נדייק בפסוק השלישי: הפסוק אומר לנו לאכול מצות ולהימנע מחמץ כדי שנזכור את יציאת מצרים – "למען תזכור…". הפסוק לא מצווה עלינו לזכור את יציאת מצרים, אלא רק מציין את הציווי הזה ואומר מה האמצעי להגיע לקיומו – אכילת מצות. עצם הציווי של זכירת יציאת מצרים מובא בפסוק "זכור את היום הזה", ולכן שם רש"י מביא את המצווה להזכיר יציאת מצרים כל יום. אם כן, חז"ל למדו הלכה מסוימת במצוות זכירת יציאת מצרים מפסוק שמזכיר את הציווי, ורש"י מצביע על פסוק אחר המצווה את עצם הציווי, ואין סתירה בין דבריו לדברי חכמינו.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ג
אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זכרון יציאת מצריים. ומצוה להזכיר יציאת מצריים ביום ובלילה, שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים כל ימי חייך". וקריאת שלוש פרשיות אלו על סדר זה, הוא הנקרא קריאת שמע.
נושאי הכלים תמהו: הרמב"ם כותב פה בהלכה "מצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה", אולם הוא לא מונה מצווה זו במניין התרי"ג. מדוע?
נראה כי בניגוד לדברים שהבאנו קודם מרש"י, לפיהם הפסוק מדברים קשור לפסוק משמות ושניהם מדברים על הזכרת יציאת מצרים בכל יום, הרמב"ם מפריד בין הפסוקים. את הפסוק בשמות הוא מקשר לליל הסדר, ואילו את הפסוק בדברים הוא מקשר לזכירת יציאת מצרים בכל יום. הסיבה שהרמב"ם לא מונה במניין שלו את הזכרת יציאת מצרים בכל יום, היא שהפסוק בדברים מציג אותה כטעם מצווה ("למען") ולא כמצווה עצמה. בהלכה אמנם הרמב"ם מתייחס לזכירה בכל יום כמצווה, שכן נגזר ממנה חיוב, אולם במניין הוא לא כולל אותה, בהתאם לשורש ה' בהקדמה שלו לספר המצוות, בו הוא אומר שטעם מצווה לא נמנה בפני עצמו כמצווה.
מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר
רמב"ם ספר המצוות (עשה קנ"ז)
מצוה קנ"ז היא שציוונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר, וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם, ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס, ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ובהודות לו על מה שגמלנו מחסדיו – יהיה יותר טוב, כמו שאמרו: כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו "והגדת לבנך ביום ההוא וגו'", ובא הפירוש: "והגדת לבנך", יכול מראש חדש, תלמוד לומר "ביום ההוא", אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר "בעבור זה", לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, כלומר מתחלת הלילה אתה חייב לספר. ולשון מכילתא: מכלל שנאמר "כי ישאלך בנך", יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו, תלמוד לומר "והגדת לבנך", אף על פי שלא שאלך, אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין, תלמוד לומר "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", כלומר שהוא צוה לזכרו, כמו אמרו "זכור את יום השבת לקדשו". וכבר ידעת לשון אמרם אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה כולה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים.
רמבם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה א-ג
הלכה א מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לְסַפֵּר בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ג) "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". וּמִנַּיִן שֶׁבְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יג ח) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה" בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן. אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים חַיָּבִים לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרִים וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בִּדְבָרִים שֶׁאֵרְעוּ וְשֶׁהָיוּ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
הלכה ב מִצְוָה לְהוֹדִיעַ לַבָּנִים וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁאֲלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ח) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ. כֵּיצַד. אִם הָיָה קָטָן אוֹ טִפֵּשׁ אוֹמֵר לוֹ בְּנִי כֻּלָּנוּ הָיִינוּ עֲבָדִים כְּמוֹ שִׁפְחָה זוֹ אוֹ כְּמוֹ עֶבֶד זֶה בְּמִצְרַיִם וּבַלַּיְלָה הַזֶּה פָּדָה אוֹתָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַיּוֹצִיאֵנוּ לְחֵרוּת. וְאִם הָיָה הַבֵּן גָּדוֹל וְחָכָם מוֹדִיעוֹ מַה שֶּׁאֵרַע לָנוּ בְּמִצְרַיִם וְנִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ הַכֹּל לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן:
הלכה ג וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבָּנִים וְיִשְׁאֲלוּ וְיֹאמְרוּ מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת עַד שֶׁיָּשִׁיב לָהֶם וְיֹאמַר לָהֶם כָּךְ וְכָךְ אֵרַע וְכָךְ וְכָךְ הָיָה. וְכֵיצַד מְשַׁנֶּה. מְחַלֵּק לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וְעוֹקְרִים הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיֹּאכְלוּ וְחוֹטְפִין מַצָּה זֶה מִיַּד זֶה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. אֵין לוֹ בֵּן אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ. אֵין לוֹ אִשָּׁה שׁוֹאֲלִין זֶה אֶת זֶה מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ כֻּלָּן חֲכָמִים. הָיָה לְבַדּוֹ שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה:
מה ההבדל בין דברי הרמב"ם בספר המצוות לדבריו בהלכות?
בספר המצוות הרמב"ם נוקט בלשון מעניינת, "כפי צחות לשון המספר". נראה שבספר המצוות הרמב"ם מדבר על אופן קיום מצוות סיפור יציאת מצרים לפי יכולתו, שכלו ולשונו של האומר. בהלכות, לעומת זאת, הרמב"ם אומר "לפי דעתו של בן אביו מלמדו", סיפור יציאת מצרים פה מתעצב לפי זהות המקבל. זה ממש הבדל קיצוני, שכן הבן לא מוזכר כלל בספר המצוות בתיאורי הרמב"ם אלא רק בפסוק "והגדת לבנך", ואילו בהלכות נראה שהבן הוא הגורם המרכזי בו תלויה המצווה.
מדוע זה כך?
יסוד המצווה היא עצם הסיפור. אמנם יש "והגדת לבנך", אך זה מתחיל מ"זכור את היום". הבסיס הוא הסיפור, העיקר שיספר, אפילו לעצמו, ולכן בכל הקשור למצווה, הרמב"ם פותח בעצם הסיפור, בלי קשר למקבל. בהלכות הרמב"ם מתאר את המצווה כפי שאנו פוגשים אותה בפועל, וזה בדרך כלל בצורה של סיפור האדם לבנו.
אם כך, מדוע הרמב"ם כותב בספר המצוות "והגדת לבנך" שעניינו כלפי הבן, ואילו ביד החזקה הוא פותח ב"זכור את היום" שעניינו עצם ההזכרה בלי קשר לנמען?
נראה לומר שהרמב"ם נוקט פה ב"הפוך על הפוך". נסביר, חז"ל אמרו שבמצוות כיבוד הורים הקדים הכתוב את אביו כי בנוהג שבעולם אדם יותר מכבד את אמו, ובמצוות יראת הורים הקדים הכתוב את אמו כי בנוהג שבעולם אדם יותר ירא מאביו. כך עושה גם הרמב"ם, בספר המצוות שהגדרת המצווה היא עצם הזכירה, הוא מביא את הפסוק "והגדת לבנך" כדי להזכיר שהוא גם חלק מהמצווה, ואילו ביד החזקה שהעיקר זה דעתו של בן, הרמב"ם פותח ב"זכור את היום הזה", כדי לציין את עניין ההזכרה הבלתי-תלוי בנמען.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ה
כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְאֵלּוּ הֵן. פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר. פֶּסַח עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'" וְגוֹ'. מָרוֹר עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. מַצָּה עַל שֵׁם שֶׁנִּגְאֲלוּ. וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן נִקְרָאִין הַגָּדָה:
הרמב"ם מביא את דברי חכמים שכל שלא אמר "פסח מצה ומרור" לא יצא ידי חובתו בפסח, ואז מפרט. אלא שבפירוט הוא משנה את הסדר, פסח מרור ומצה! מדוע?
הרמב"ם מציג תחילה את הכותרת, "פסח מצה ומרור", חג הפסח הוא חג הגאולה, ולכן תחילה פסח, עיקר החג, אחר כך המצה, סמל הגאולה, ורק אז המרור, המזכיר שבגאולה היו גם קשיים. בפירוט הרמב"ם הולך עם התהליך כפי שהתרחש בפועל, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", תחילה מיררו את חיינו ואז נגאלנו. לכן המרור קודם למצה. ומדוע הפסח ראשון גם בפירוט? שכן הפסח הוא גורם להכל, עיקר ובסיס לחג. לכן הוא חייב להיות הכותרת. השאלה היא האם אחריו כותבים "מצה ומרור" או "מרור ומצה".