פרשה א – פסקה ה

שיעור מדרש זה מבוסס על כללי לימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל המשל.

'דור הולך ודור בא', ר' יודן בשם ר' לוי אומר אין לך בכל יום ויום שאין נולדין בו ששים רבוא ומתים בו ששים רבוא, ומה טעם 'דור הולך ודור בא… וזרח השמש ובא השמש'. ר' ברכיה ור' יעקב בר אבונא ור' חייא בר אבא בשם ר' לוי בר סיסי משזרח השמש ובא השמש דור הולך ודור בא. ומניין לדור שהוא ששים רבוא, שנאמר (דברים א') 'אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה' ואותו הדור ששים רבוא. היה אמר ר' ברכיה היוצר הזה משקיע כבשונו מה שמשקיע ראשון הוא אחרון, ברם הכא הלך ראשון בא ראשון, הלך אחרון בא אחרון.

פירוש המדרש

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא", ר' יודן בשם ר' לוי אומר: אין לך בכל יום ויום שאין נולדין בו ששים רבוא אנשים, ומתים בו ששים רבוא אנשים, ומה טעם – מנין למדים זאת, מן הפסוק: "דור הלך ודור בא", והפסוק הסמוך לכך: "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ", ודורשים את סמיכות הפרשיות – ר' ברכיה ור' יעקב בר אבונא ור' חייא בר אבא בשם ר' לוי בר סיסי אמרו: משזרח השמש ובא השמש – דור הולך ודור בא – בכל פעם ש"זרח השמש ובא השמש" – בכל יום, מן הזריחה ועד השקיעה, בא דור חדש והולך דור חדש. דור הוא שישים ריבוא, כמבואר בהמשך המדרש, ואנו למדים מן הפסוק שבכל יום מתחלף דור בעולם. ומניין לדור שהוא ששים רבוא, שנאמר לאחר חטא המרגלים (דברים א', ל"ה): "אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם", ואותו הדור של חטא המרגלים, שישים רבוא איש היה, כפי שמפורט בסיכום המפקדים שנערכו במדבר (במדבר א', מ"ו; כ"ז, נ"א). אמר ר' ברכיה: היוצר הזה – אדם העושה קדרות מחרס – משקיע כבשונו – מכניס קדרות לכבשן, זו על זו, מה שמשקיע ראשון הוא אחרון – כאשר מוציא את הקדרות, מוציא תחילה את אלו שהכניס אחרונות, שהן העליונות, ואלו שהכניס ראשונות – אותן מוציא בסוף, שכן הן התחתונות, ברם הכא, אבל כאן, בדורות ההולכים ובאים, הלך ראשון בא ראשון, הלך אחרון בא אחרון – הדור שבא ראשון לעולם, יוצא ראשון מן העולם, והדור שבא אחרון לעולם – יוצא מן העולם אחרון, בניגוד לקדרות העומדות זו על גב זו¹.

נושאי השיעור: א. לכל יום יש תיקון המיוחד לו. ב. אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא. ג. כיצד נמשך הדור שבא מן הדור שהלך.

פתיחה
בקריאת המדרש כפשוטו עולות שאלות, שדרכן ניתן להגיע להבנה מעמיקה של דברי חז"ל.
נראה פשוט שאין כוונת המדרש לתאר לנו מציאות המתרחשת בעולם, שכן עינינו הרואות שאין זה כך. אם כן, מהי מטרת התיאור של הולדת שישים ריבוא ומיתת שישים ריבוא בכל יום? מה מוסיפה ידיעה זו ללומד המדרש, ומהי המשמעות הטמונה בה?

התחדשות הדורות
בליקוטי הלכות לר' נתן, תלמיד ר' נחמן מברסלב, מביא את המדרש בתוך דבריו¹:

ותקון זה שהוא להעלות ולברר הנפשות מבהמה לאדם וכו', שהוא בחינת שחיטה, בתקון זה אנו עוסקים כל ימינו בכל יום ויום ובכל דור ודור עד שיבוא משיח, שאז ישלם הברור, כידוע, כי אי אפשר לתקן ולברר הכל ביום אחד, רק בכל יום ויום ובכל דור ודור מבררין ברורים מיוחדים, עד שישלם הברור בימי משיח. והכלל, כי אין יום דומה לחברו וה' יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובכל יום מתבררין ברורים מיוחדים מה שאי אפשר לתקנם ביום אחר. וכן בכל דור ודור. ובשביל זה מתארך הגלות כל כך עד שישלם הברור ועל כן חיוב על כל אדם להוליד בנים, כי אי אפשר להשלים הברור, כי אם מדור לדור, שכל דור צריך לתקן ולברר ברורים מיוחדים כפי היום וכפי הדור, כי כל יום ויום הוא בחינת דור מיוחד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, במדרש על פסוק, "דור הולך ודור בא" אין לך יום שאין מתים בו ששים רבוא ונולדים בו ששים רבוא. נמצא, שבכל יום ויום מתחדש דור אחר שהוא ששים רבוא נפשות, כי אין דור פחות מששים רבוא. וזה שנסמך בקהלת, "וזרח השמש ובא השמש, דור הולך ודור בא", כי כמו שזורח השמש ובא השמש בכל יום ויום, כמו כן מתחדש הדור בכל יום ויום, שהוא בחינת דור הולך ודור בא בכל יום כנ"ל.

בכל דור יש תיקון מיוחד שצריך להיעשות בדור ההוא ואיננו יכול להיעשות בדור אחר. החידוש במדרש הוא, שבכל יום מתחלף דור, ולכל יום ויום יש תיקון הצריך להיעשות באותו יום², ואינו יכול להיות מתוקן קודם לכן או לאחר מכן. אין כוונת המדרש שבל יום מתחלפים האנשים שבדור, אלא שהתיקון שצריך להיעשות באותו דור משתנה בכל יום.
בכל יום צריך האדם לבחון מהו התיקון שצריך להיעשות באותו יום, ולעמול על תיקונו. דברים אלו נותנים טעם חדש בדברי חכמים: "אם באה מצוה לידך אל תחמיצנה"³. מצוה שנזדמנה לידך, מלמדת שהיא צריכה להיעשות היום. עיכוב בקיום המצוה יכול לאחר את זמנה, ותיקון שצריך להיעשות היום אינו יכול להיעשות ביום אחר. על כן יש להזדרז בקיום מצוה שנזדמנה לידך⁴.
דברי ר' נחמן מבארים את הפסוקים בקהלת: "דור הולך ודור בא… וזרח השמש ובא השמש": בכל פעם בה זורחת השמש ובאה, הולך דור ובא.

נשמת משה רבנו
נותר עדיין להבין את המספר שנוקט המדרש, שישים ריבוא. הבנת עניין זה צריכה להיעשות בשני פנים:
א. מבחינת התאמתו למציאות. ב. מבחינת המשמעות הרוחנית.
במדרש מובא⁵:

רבי היה יושב ודורש ונתנמנם הציבור, בקש לעוררן, אמר ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת. והיה שם תלמיד אחד ורבי ישמעאל ברבי יוסי שמו אמר ליה מאן הות כן, אמר ליה זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל, הדא הוא דכתיב (שמות ט"ו) 'אז ישיר משה ובני ישראל', (במדבר א') 'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה', (דברים ל"א) 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה'.

משה היה שקול כנגד שישים ריבוא.
בזוה"ק ובתקו"ז דורשים פעמים רבות את הפסוק "דור הולך ודור בא", על משה רבנו, ששקול כנגד שישים ריבוא של ישראל, ומוסיפים ביאור לעניין⁶:

מ'מכון ש'בתו ה'שגיח, אשרי העם שככ"ה לו בגימטריא מש"ה, אשרי העם שה' אלקי"ו, דעליה אתמר דור הולך ודור בא, ולית דור פחות מששים רבוא, ועליה אתמר דבר צוה לאלף דור, ואתפשטותיה הוא בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא, עד שתין רבוא, לאשלמא לכלהו מפגימו דלהון, ורזא דמלא והוא מחולל מפשעינו, דאיהו שקיל לכלהו, כמה דאוקמוה מארי מתניתין אשה אחת ילדה ששים רבוא, ומנו משה דשקיל לששים רבוא, ובגין דא אתמר עליה דור הולך לההוא עלמא, ודור בא איהו ייתי כמלקדמין.
תרגום: …שעליו נאמר 'דור הולך ודור בא', ואין דור פחות מששים רבוא, ועליו נאמר 'דבר צוה לאלף דור'. והתפשטותו היא בכל דור ודור, בכל צדיק וחכם שמתעסק בתורה, עד ששים רבוא, להשלים לכולם מפגם שלהם, וסוד הדבר 'והוא מחולל מפשעינו', שהוא שקול לכולם, כמו שהעמידוה בעלי המשנה, אשה אחת ילדה ששים רבוא, ומיהו, משה ששקול לששים רבוא, ועל כן נאמר עליו 'דור הולך' לעולם הבא, ודור בא, הוא יבוא כמלפנינו.

משה רבנו מתפשט לכל דור ודור, ומופיע בחכמים, עוסקי התורה. עליו נאמר הפסוק "דור הולך ודור בא", שבכל דור ישנה הופעה של משה רבנו. הופעתו של משה רבנו איננה שייכת לעבר, אלא היא מציאות המופיעה בכל דור מחדש.
הרמח"ל מבאר עניין זה⁷:

כי כך צריך להתחבר סיני במשה, ומשם יוצאת כל התורה לכל ישראל. ותדע שאפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני. והיינו כי מה שהוא אמת בתורה, צריך הכל לצאת כך בסוד סיני ומשה. והנה באותו הזמן, ניתן בגילוי לישראל החלק שהיה ראויה להם. ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים. והכל צריך להיות על ידי משה, בסוד, 'זכרו תורת משה עבדי' (מלאכי ג', כ"ב), כי הוא מתלבש בנשמות התלמידי חכמים ועל ידו מתחדש התורה, והוא סוד, הדברים שמחים כנתינתן מסיני.
ואודיעך בכאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, אין התורה נשלמת.

מתן תורה הוא לְעולם על ידי משה רבנו. כל דבר שמתחדש, בכל דור, צריך להתגלות על ידי משה, והוא מופיע על ידי תלמידי חכמים שבהם מתלבשת הופעתו של משה רבנו באותו דור.
לאור דברי המדרש מאירים דברי הרמח"ל באור נוסף. הרמח"ל מבאר כי בכל דור ישנה הופעה של תורה על פי אותו הדור, ונשמת משה רבנו היא המורידה תורה זו לעולם דרך תלמידי החכמים. במדרש מבואר, כי בכל יום יש דור חדש ויש הארה חדשה בתורה שצריכה להופיע ביום זה על ידי תלמידי חכמים. אין כוונת המדרש לתאר מציאות של מיתת שישים ריבוא איש בכל יום, ח"ו, אלא לומר שהופעתו של משה רבנו, השקול כנגד שישים ריבוא מישראל, מתחדשת בכל יום, והארה שצריכה להופיע היום לא תוכל להופיע מחר.
להבנה זו צריכה להיות השלכה על דרך לימוד התורה. מדברי הרמח"ל עולה, שבכל דור ובכל יום מופיעה התורה הראויה להופיע בהם. אם כן, על תלמידי חכמים העוסקים בתורה ומבקשים להופיע את התורה הראויה לזמנם, מוטלת החובה להיות ערים לרוח הדור, לשאלות שהאדם והעם כולו מתמודדים עימן, ולהופיע תורה שתאיר את הימים בהם הם חיים באור המתאים לאותם ימים.

משל היוצר
ר' ברכיה משווה בין היוצר ובין הדורות, ומוצא את הניגוד שביניהם. נראה, שעל מנת לעמוד על עומק דבריו של ר' ברכיה, יש צורך להבין המציאות עליה הוא מדבר, ולאחר מכן לעמוד על משמעותה.
"היוצר הזה משקיע כבשונו, מה שמשקיע ראשון הוא אחרון". מדוע? כיון שאם יקח היוצר בראשונה את שנכנס ראשון לכבשן, יפלו כל הכלים שיצר.
כאשר ישנם פרטים רבים, העומדים זה על גבי זה, יש לקחת את האחרון קודם, כדי שלא תתמוטט כל הערימה.
לכאורה, אף בדורות ניתן לומר שכל דור עומד על הדורות שקדמו לו, וכבר המשילו קדמונים את הדורות האחרונים ביחס לראשונים לננס העומד על גבי ענק⁸, ויש להבין את דבריו של ר' ברכיה.
הדברים יתבארו על פי דברים שכתב הרב קוק זצ"ל⁹:

כלל גדול הוא, שאף על פי שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח הכלל של כללות קדושת האומה כנסת ישראל, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". על כן כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, במהרה בימינו, שיצא מ"היכל קן צפור", כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, וראו כל בשר יחדו.

הדורות אינם עומדים אחד על גבי השני, אלא הם מצטרפים לכלל יחידה אחת שלמה. אמנם הדורות באים והולכים, אך ההתבסמות שפעל כל דור בעולם נשארת, ועל גביה עומד הדור האחרון. אין אנו עומדים על גבי האנשים שהיו לפנינו, אלא על גבי הופעת הקדושה שהופיעה בעולם דרך האנשים בדורות הקודמים. אנשי הדור הם צינור להופעת הקדושה והתבסמות העולם שראויים להופיע, ולכך מצטרף הדור הבא אחריהם.
זהו ההבדל שבין כלי היוצר לדורות. לא ניתן לקחת את הקדירה שבתחתית הערימה בלי שתיפול הערימה כולה. ניתן, לעומת זאת, לקחת את הדור הראשון, והדור שאחריו ימשיך להתקיים, שכן הוא נסמך על הבניין שבנה הדור הקודם. אף אם האנשים הלכו – הבניין קיים.
המהר"ל¹⁰ מביא משל היכול להוסיף ביאור לעניין:

אמנם ביאור זה כי הדבר שהוא סיבה אל מציאות דבר אחר הוא גם כן סיבה אל קיום מציאותו. ואל יקשה לך כי הנגר הוא סיבה לבנין הבית, ועם כל זה בהעדר הנגר ישאר הבית קיים. דבר זה אינו, כי אין הנגר סיבה לבית רק שהוא מקרב העצים יחד, ודבר זה הנגר פועל לא עצם הבית, והבית נעשה מן הנגר במקרה. אבל דבר שהוא סיבה בעצם אל מציאות דבר אחר, כל שכן שהוא סיבה לקיום שלו, שהרי היה סיבה שיהיה נמצא וכן גם כן הוא סיבה לקיום שלו ודבר זה מבואר במופת.

כשם שהנגר איננו סיבה לקיום הבית, אלא רק הצינור שדרכו קם הבית, כך האנשים אינם הסיבה לקיום הדור, אלא הם הצינור להופיע את תוכן הדור בעולם. על כן אף אם "דור הולך", הדור שבא יכול להמשיך ולהתקיים, והוא נסמך על הדברים שהופיע הדור הקודם בעולם.
נראה, שעניין זה קשור אף לחלקו הראשון של המדרש.
כפי שראינו, בכל דור מופיעה "אתפשטותא דמשה" המתאימה לאותו דור. הדור שבא איננו נסמך על האנשים שבדור הקודם, אלא על משה רבנו המתלבש בנשמתם, ואף אם הם אינם קיימים, תורתם קיימת, וכל הדורות יחד בונים בניין אחד של תורה, ולא יחידות נפרדות העומדות לעצמן.