פרשה א – פסקאות ו-ז
ר' לוי ור' יעקב גבולאי בשם ר' חנינא כדור הולך כן דור בא. הולך חיגר בא חיגר, הולך סומא בא סומא, שלא יהו אומרים אחרים המית ואחרים החיה, דכתיב (דברים ל"ב) 'אני אמית ואחיה', מי שאומר את החמורה הוא אומר את הקלה, 'אני אמית ואחיה' הרי חמורה, וכל שכן 'מחצתי ואני ארפא' שהיא קלה ממנה, אלא שאני מעמיד אותם במומיהון שלא יהו אומרים אחרים המית ואחרים החיה, אני אמית ואחיה מחצתי ואני חוזר ומרפאן. דבר אחר 'מחצתי ואני ארפא' ר' חנינא בשם ר' שמעון בן לוי ור' יהושע דסכנין בשם ר' יוחנן ורבי לוי בשם ר' יוחנן 'הכיתי' אין כתיב כאן, אלא 'מחצתי', מחיצה שעשיתי בין העליונים לתחתונים שהעליונים קיימין והתחתונים מתים בעולם הזה, אבל לעתיד לבא אין מיתה כל עיקר, שנאמר (ישעיה כ"ה) 'בלע המות לנצח' אמר ר' אבא אף אותה מחיצה אני חוזר ומרפא אותה, מחצתי מחיצתי אני ארפא.
נושאי השיעור: א. כל אדם תורם לבנין הגאולה בדרכו. ב. ההעלם הוא הדרך לגילוי.
"כדור הולך כן דור בא"
המדרש אומר, שהקב"ה יחיה את האנשים במומם, כדי "שלא יהו אומרים אחרים המית ואחרים החיה". יש להבין מי הם אלו שיעמדו בתחיית המתים ויאמרו אמירה זו כלפי ה' ומדוע כתוצאה מכך מחיה ה' את האנשים כפי שהיו בעודם בחיים.
תחיית המתים, בה קמים כל הדורות כולם לתחיה, מלמדת ענין חשוב. הגאולה אינה ענין פרטי של דור הגאולה בלבד אלא היא תוצאת מעשיהם ובניינם של כל הדורות. ניתן לחשוב, כי העולם הולך ומתקדם מדור לדור, והדור שבו הגיעה הגאולה – הוא הדור השלם. אולם, האמת היא שהגאולה נבנית מתוך כל הדורות. כל דור מוסיף את חלקו ואת תרומתו לבנין השלם, שהוא הגאולה1.
הדרך אל השלמות היא חלק מן השלמות, ולא רק השלב האחרון.
על כן בתחיית המתים קמים כולם ואז רואים מה תרם כל דור וכל אדם לבנין הגאולה.
חז"ל במדרש2 אומרים בענין חטא העגל:
דבר אחר 'זכור לאברהם', למה הזכיר ג' אבות, אמר ר' לוי אמר משה רבון העולם חיים הם המתים, אמר לו, משה נעשית מין, אמר לו משה, אם אין המתים חיים לעתיד לבא יפה את עושה להם כל מה שתבקש, אבל אם חיים המתים מה יש לך לומר לאבות לעתיד לבא, כשיעמדו אבותיהם ויבקשו ממך הבטחה שהבטחתם מה יש לך להשיבם, לא כך הבטחתם שאתה מרבה בניהם ככוכבי השמים ועכשיו תבקש לכלותן, הוי 'זכור לאברהם'.
מהו הטיעון של משה רבינו? משה אמר לה' – תראה כאילו כעת אנו בתחיית המתים, והאבות, עם כל הדורות כולם, עומדים לפניך. במצב כזה רואים את תרומתו של כל דור לבנין השלם, ומובן שגם הדור של חטא העגל תרם להבאת הגאולה, ולכן אין לכלותו, כי הנדבך שהוא צריך לבנות יחסר מן הגאולה.
זהו אחד הדברים שעולים מתחיית המתים – כל הדורות הם ענין אחד, שלמות אחת הנבנית מחלקים רבים.
כך גם יש להבין את דברי המדרש: "הולך חיגר בא חיגר, הולך סומא בא סומא". אילו קמו כולם שלמים ללא המום שהיה להם בחייהם, הרי שיש בכך אמירה כי המום שליוה את חייהם היה לחינם, וכל סבלם ממנו – אין בו תכלית. על כן קמים האנשים במומם כדי ללמדנו שגם החיגרות היא חלק מן הבנין, והחיגר תרם בחיגרותו לבנין השלם. דבר זה יראה לעיניים בכך שהאנשים קמים במומם, כחגרים וסומים, וכך הם משתלבים בשלמות של הגאולה, כיון שאף הם תרמו, כל אחד בדרכו, לבנין הגאולה.
כולנו בעלי חסרונות, כאלה ואחרים. דברים הניתנים לתיקון ולריפוי – יש לתקן ולרפא. אולם דברים שאין ברירה אלא לחיות עימם – צריך להבין שזו שליחות שמטיל הבורא על ברואיו, ודרך ההתמודדות והחיים עם המום היא חלק מבנין הגאולה. על כן בבוא הגאולה יקומו כולם עם מומיהם, ויתברר כיצד תרמו אף המומים לבנין השלם.
אולם, כיון שזהו מום וחיסרון, ירפא אותם ה' לאחר התחיה, ואז תהיה השלמות בצורה המלאה.
"מחצתי ואני ארפא"
המדרש דורש "מחצתי" מלשון מחיצה. המחיצה הגורמת להפרדה בין עליונים לתחתונים היא המביאה מיתה לעולם, ועל כן לעתיד לבוא לא תהיה מיתה כל עיקר. המהרז"ו מבאר, שבמדרש יש שתי דעות. דעת ר' יוחנן שלעתיד לבוא תתבטל המחיצה, ודעת ר' אבא "שלא יבטל המחיצה לגמרי, אלא ירפא אותה".
יש שתי צורות כיצד להתייחס למחיצה. לדעת ר' יוחנן המחיצה מסתירה את האור האלוקי מלהופיע בעולם, ועל כן יש להסיר את המחיצה, וכך תתבטל המיתה ושאר המגבלות הנובעות מכך שהאור האלוקי אינו מופיע בשלמות.
ר' אבא מבין אחרת3. כשם שהמחיצה מסתירה כך היא יכולה גם לגלות. אין צורך בביטול המחיצה, אלא יש לרפא אותה. הלבושים מסתירים את הפנימיות, אך גם מגלים אותה. הדיבור הוא לבוש היכול להסתיר את המחשבה, אך גם יכול לגלותה. על כן יש לרפא את המחיצה, כך שתהיה גילוי לאור האלוקי ולא תגרום להסתרתו.
אור גדול המאיר אלינו, גורם לסינוור ולחושך, ולא להארה. כדי להנות מהאור עלינו לצמצמו ולהסתירו, ובכך להתאימו לכלי לעינינו ולמידת האור המתאימה להם. אף האור האלוקי העליון גדול הוא מכלי הקיבול שלנו, וכדי לקבלו יש להסתירו מעינינו, וליצור מחיצה בין האור ובינינו. אף שהמחיצה מסתירה את האור, תפקידה הוא דוקא גילויו, וההסתרה היא הדרך לגלות את האור.
המחלוקת במדרש קשורה למחלוקת האם המתים יקומו ערומים או לבושים4. אם הלבוש הוא הסתרה, הרי שבתחית המתים שוב לא יהיה צורך בלבוש (שהגיע כתוצאה מחטא אדם הראשון), ועל כן יקומו ערומים. אולם הלבוש גם מגלה, כבגדי כהונה שאינם רק "לכסות בשר ערוה"5, אלא בעיקר "לכבוד ולתפארת"6, והם מגלים את כבודו של הכהן. על כן יקומו המתים לבושים, כיון שבתחית המתים יתגלה האור האלוקי דרך הלבושים, ולכן יש צורך בהם7.
המחיצה תפקידה בדרך כלל להפריד, והיא בחינת דין, המצמצם את האור. כיצד ניתן למתק את הדין, ולהפוך את הפירוד לחיבור? בספרים הקדושים למדנו, ש"אין הדין נמתק אלא בשרשו"8. הדרך למיתוק הדין הוא העלאתו לשורשו העליון, בו הכל הוא חסד ואין כלל דין, הנובע מצמצום האור. הדרך לבטל את הסתרת האור היא לא על ידי הסרת המחיצה, אלא על ידי חיבורה אל מקורה ושורשה. כך הופכת המחיצה מבחינת דין לבחינת חסד, ותפקידה איננו הסתרת האור אלא גילויו בדרך המתאימה לעולם. כך פועלת המחיצה לחבר בין עליונים ותחתונים, ולא להפריד ביניהם.
אף מחיצה בין שני שכנים, שבאה במקורה כדי להפריד ביניהם, פועלת בעצם חיבור, שכן כעת הם שותפים בכתל9.
"סטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא"10. הדרך להופיע את האורות הגדולים היא ראשית על ידי הסתרת האור וצמצומו, ולאחר מכן ריפוי המחיצה, והבנה שהמחיצות המסתירות, הן המאפשרות לנו לקלוט את האור, כזכוכית כהה המסתירה את אור השמש, אך מאפשרת להביט בו.
על כן לעתיד לבוא לא תוסר המחיצה, אלא תירפא, תהפוך לכלי המוכשר לקלוט את האור האלוקי.
1 בחינת "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", שהשלבים שעברה אמירה זו עד שהגיעה אלינו, יש להם חלק ומשמעות באמירה. עי' בענין זה בשיחה לפרשת בלק ה'תשס"ב המופיעה באתר.
2 שמות רבה פרשה מ"ד, ו'.
3 בפשט המדרש ניתן להבין שר' אבא בא לפרש את ר' יוחנן ולא לחלוק, ודעתו היא הדעה היחידה במדרש.
4 עי' סנהדרין צ' ע"ב.
5 שמות כ"ח, מ"ב.
6 שם, ב'.
7 עי' עוד בענין זה בשמועות ראי"ה לפרשת לך לך שנת תרצ"א.
8 עי' עץ חיים שער י"ג פרק י"א, ובעוד מקומות.
9 עי' שיעור כללי "השותפין, לבבא בתרא.
10 עי' אורות הקודש ח"ב עמ' ת"מ.