פרשה א – פסקה ט
'והארץ לעולם עומדת', אמר ר' יהושע בן קרחה לא היה צריך קרא למימר אלא "והארץ הולכת והארץ באה והדור לעולם הוא עומד", וכי מי נברא בשביל מי, ארץ נברא בשביל דור או דור נברא בשביל הארץ, לא ארץ בשביל דור, אלא דור על ידי שאינו עומד בתפקידיו של הקב"ה לפיכך הוא בולה, והארץ על ידי שהיא עומדת בתפקידיו של הקב"ה לפיכך אינה בולה. אמר ר' שמעון בר יוחי כתיב (ישעיה ס"ה) 'כי כימי העץ ימי עמי' ואין עץ אלא תורה שנאמר (משלי ג') 'עץ חיים היא למחזיקים בה' וכי מי נברא בשביל מי, התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל, אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכותה' על אחת כמה וכמה. אמר ר' יצחק מלכות נכנסת ומלכות יוצאת וישראל עומד לעולם הוי 'והארץ לעולם עומדת'. רבי שמואל בשם ר' פלטיא דנוה מייתי ליה מן הדין קרייא (שופטים י"ח) 'ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ' וכי ארץ גולה או מטלטלת, אלא אלו ישראל שנקראו ארץ, שנאמר (מלאכי ג') 'ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ', אתם תקראו 'ארץ חפץ'. אמר ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן לקיש כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ לדוגמא לו, אדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש, שנאמר (משלי ח') 'וראש עפרות תבל'. אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים, שנאמר (שמות י') 'וכסה את עין הארץ'. אדם יש לו אזנים והארץ יש לה אזנים, שנאמר (ישעיה א') 'והאזיני ארץ'. אדם יש לו פה והארץ יש לה פה, שנאמר (במדבר ט"ז) 'ותפתח הארץ את פיה'. אדם אוכל והארץ אוכלת, שנאמר (שם י"ג) 'ארץ אוכלת יושביה'. אדם שותה והארץ שותה, שנאמר (דברים י"א) 'למטר השמים תשתה מים'. אדם מקיא והארץ מקיאה, שנאמר (ויקרא י"ח) 'ולא תקיא הארץ וגו". אדם יש לו ידים והארץ יש לה ידים, שנאמר (בראשית ל"ד) 'והארץ הנה רחבת ידים'. אדם יש לו ירכים והארץ יש לה ירכים, שנאמר (ירמיה ל"א) 'וקבצתים מירכתי ארץ'. אדם יש לו טבור והארץ יש לה טבור, שנאמר (יחזקאל ל"א) 'יושבי על טבור הארץ'. אדם יש לו ערוה והארץ יש לה ערוה, שנאמר (בראשית י"ב) 'לראות את ערות הארץ באתם'. אדם יש לו רגלים והארץ יש לה רגלים, שנאמר 'והארץ לעולם עומדת'. מה היא עומדת, מעמדת. ר' אחא ורבנן ר' אחא אמר תפקידיה, רבנן אמרי מזונותיה. אמר ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא לפי שבעולם הזה אדם בונה בנין ואחר מבלה, נוטע נטיעה ואחר אוכל, אבל לעתיד לבא לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואחר יאכל, שנאמר (ישעיה ס"ה) 'כי כימי העץ ימי עמי ומעשי ידיהם יבלו בחירי'.
נושאי השיעור: א. יכולת הבחירה של האדם היא הגורמת לזמניותו. ב. הדורות מתכנסים בכנסת ישראל. ג. דמות האדם – מבנה של שלמות. ד. לעתיד לבוא יראו בחוש כי כל הדורות הם מציאות אחת.
א. הדרשה הראשונה עוסקת בעניין הבחירה.
ר' יהושע בן קרחה שואל שאלה מתבקשת. הארץ נבראה כדי שישתמש בה האדם, כנאמר1:
ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ.
האדם נצטווה לכבוש את הארץ ולרדות בה, ולכן הוא עליון יותר מן הארץ.
אם כך, הרי שיש לומר: "האדם לעולם עומד", שכן האנושות היא הקבועה בעולם, היא עיקר העולם, וכל המציאות קיימת למענה.
אולם, הפסוק אומר הפוך: "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת". מדוע? "אלא דור על-ידי שאינו עומד בתפקידיו של הקב"ה, לפיכך הוא בולה. והארץ על-ידי שעומדת בתפקידיו של הקב"ה, לפיכך אינה בולה".
מרכזיותו של האדם בבריאה נובעת מן העובדה שהוא בעל בחירה. לאדם יש תפקיד שלמענו נברא ואותו עליו למלא. אולם, הבחירה מאפשרת לאדם גם שלא למלא את תפקידו, ועל-כן הוא בולה.
בריאת האדם בצלם אלוקים היא הנותנת את היכולת להתנתק ממקורו האלוקי. האדם אינו בטל במציאות האלוקית, אלא יש לו יכולת בחירה היוצרת "אוטונומיה" של האדם בעולם. הקב"ה צמצם עצמו, כביכול, ונתן לאדם יכולת בחירה, הכוללת את האפשרות שהאדם יעשה בניגוד לרצון ה' ובניגוד לתפקידו. על-כן האדם בולה, בניגוד לשאר הברואים, שכן הוא איננו מחובר למקור החיים האלוקי מצד עצמו אלא עליו להתחבר מכח מעשיו, ויכולת זו מובילה לניתוק.
"ולקח גם מעץ החיים – וחי לעולם"2. חיבור למקור החיים נותן חיים נצחיים, והאדם שקיבל "אוטונומיה" והתנתק, כביכול, ממקור החיים, הרי שאיננו חי לעולם והוא בולה.
הבנה זו מתאימה גם לפשט מגילת קהלת3.
שלמה מתאר את העולם כפי שהוא מצד עצמו, ללא אמונה והשגחה אלוקית. מטרת דרך כתיבה זו היא שהקורא יבין שהעולם מצד עצמו הוא הבל. אולם, לאדם קשה לקבל הבנה זו, שכל חייו ועולמו הם הבל, והוא מתעורר לחפש את הנקודה הנותנת משמעות לעולם.
במדרש זה מביא קהלת את הקורא להבנה כי האדם טפל, לכאורה, לארץ הקבועה ועומדת, ומעורר למחשבה כי רק מתוך בחירה ומתוך עשיית התפקיד האלוקי המוטל על האדם יש ערך לחיים.
ב. בדרשה השנייה, משמו של ר' שמעון בר יוחאי, אנו מתקרבים לסוד העניין.
רשב"י שואל מי נברא בשביל מי, ישראל בשביל התורה או תורה בשביל ישראל. שאלה זו מופיעה בחז"ל בצורות שונות4, ונראה ביאורה, שבצד הגלוי התורה עליונה יותר, שהרי חייהם של ישראל מכוונים לאור דברי התורה, אולם בהבנה פנימית ישראל עליונים יותר, שכן מטרת נתינת התורה היא כדי לכוון את חייהם של ישראל ולרוממם.
משל למה הדבר דומה? ליחס בין חוקיה של מדינה לאזרחי המדינה. בצורה הפשוטה, האזרחים כפופים לחוק והחוק עליון מהם. אין אזרח הנמצא "מעל החוק". אולם, ברור כי מטרת החוקים היא לרווחת האזרחים, ואם-כן ודאי שהאזרחים חשובים יותר מן החוקים שנוצרו למענם.
בעומק דברי רשב"י יש לעיין. ישראל הם כעץ, "כימי העץ ימי עמי", וכן נקראו "ארץ". מהי המשמעות? נראה, שקשורים הדברים לדברי חז"ל5:
והארץ לעולם עומדת – דא שכינתא.
השכינה, כנסת ישראל, היא בחינת המלכות, המכנסת לתוכה את הדורות כולם ההולכים ובאים6. המציאות הרוחנית הנקראת "כנסת ישראל", הקיימת מראשית מחשבתם של ישראל שקדמה לעולם ועד אחרית הימים, עליה נאמר "והארץ לעולם עומדת", שכן עניינה הוא שכל הדורות מתכנסים בה, והיא לעולם עומדת.
דומה הדבר לגוף האדם. תאים נוצרים מדי יום ותאים מתים מדי יום. כעבור זמן מה התחלפו כל תאי הגוף והאדם הוא אותו אדם, שכן הוא כולל את כל תאי הגוף, אך מהותו עליונה מהם.
כך בכנסת ישראל. הפרטים מתחלפים, הולכים ובאים, אך הכלל לעולם עומד והוא כונס אל תוכו את הפרטים כולם7.
ג. שתי הדרשות הבאות דורשות את המלה "עומדת", שזהו ביטוי מיוחד ביחס לארץ, במיוחד על פי ההבנה המודרנית, שהארץ סובבת על צירה וסביב השמש.
ר' ברכיה דורש, שלארץ יש "רגליים", ובאופן כללי "כל מה שברא הקב"ה בעולם, ברא בארץ לדוגמא לו".
המדרש דורש את הפסוקים המשתמשים בביטויים אנושיים כלפי הארץ, כגון "עין הארץ"8, "ותפתח הארץ את פיה"9 וכדו'.
בקריאה פשוטה של פסוקים אלו, אנו מבינים כי אלו ביטויים מושאלים. ודאי שהמקרא לא התכוון לומר שלארץ יש עין או פה, אלא זוהי דרך השאלה. כך מבארים מפרשי הפשט פסוקים אלה.
המדרש מתבונן על העניין בהבנה פנימית, ומבין שביטויים אלה הם משמעותיים, וניתן ללמוד מהם על מהותה של הארץ.
העובדה שמתייחסים אל הארץ בביטויים הנוגעים לאדם מלמדת כי הארץ בנויה כ"דמות אדם", ונבאר את העניין.
בפנימיות התורה מובא, כי העולם כולו בנוי כ"דמות אדם". מבנה גופו של האדם וסידור אבריו מהווה מבנה מושלם שעל-פיו בנוי העולם כולו, עד לעולמות הרוחניים.
המשפחה אף היא בנויה כדמות אדם, ככתוב10: "ויקרא את שמם אדם". שלמות האיש והאישה יחד מצויינת בכך שהם קרויים "אדם".
עם ישראל כולו נקרא אדם: "אדם אתם"11, ומכאן שאף הוא בנוי כדמות אדם.
אף בעולמות עליונים אנו מוצאים "דמות כמראה אדם עליו מלמעלה"12.
מבנה האדם הוא "מודל" על-פיו בנוי כל דבר המוגדר כישות עצמית. במדרש זה אומרים חז"ל, כי אף הארץ דמות אדם לה, ויש לה איברים שונים, הממלאים תפקידים מסויימים כפי שממלאים איברי האדם.
מן העולמות העליונים יורד הדבר ומשתלשל לעולמנו, ומופיע בצורות שונות. המשכן, לפי חלק מן הדעות13, בנוי אף הוא כדמות אדם, ואף כאן מציין הדבר שלמות של הופעת שכינה בעולם על כל בחינותיה.
ד. הדרשה השנייה על המילה "עומדת" דורשת: "מאי עומדת – מעמדת"14. נראה שהמדרש מתכוון למושג ההלכתי "מעמיד", שהגדרתו15: "דבר המעמיד הוא שמחמתו עומדת ומתקיימת צורת הדבר שלתוכו ניתן". הארץ היא המקיימת את העולם ונותנת לו חיות.
הצד הפשוט (שאיננו מובא במדרש) הוא שהארץ מעמידה את הבריאה בכח המשיכה, המושך הכל אל הארץ ונותן לה קיום.
המדרש מעמיק הסתכלות זו בשתי צורות.
א. תפקידיה. המהרז"ו והרד"ל מבארים שפירוש העניין הוא "פקדונותיה", שהארץ מעמידה את המתים שהופקדו בה לעתיד לבוא.
ב. מזונותיה. הארץ נותנת חיים בכך שמעמידה מזונות ליצורים כולם.
המדרש מסיים בדרשתו של ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא: "לפי שבעולם הזה אדם בונה בנין ואחר מבלה נוטע נטיעה ואחר אוכל אבל לעתיד לבא לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל שנאמר 'כי כימי העץ ימי עמי ומעשי ידיהם יבלו בחירי'".
מהו הקשר בין דרשה זו למדרש?
המהרז"ו מבאר שדרשה זו הובאה אגב דברי רשב"י על הפסוק "כי כימי העץ ימי עמי". אולם, נראה שיש קשר תוכני בין דרשה זו למדרש.
מדוע ישתנה סדרו של עולם לעתיד לבוא?
המדרש מציג בעיה: "אדם נוטע ואחר אוכל". אולם, בבעיה זו עצמה טמון גם הפתרון. אם אחר אוכל את הפירות, מדוע בכל זאת האדם נוטע?
הנטיעה היא ביטוי לנצחיותו של האדם. הנטיעה הנשארת אף לאחר מותו של האדם, משאירה משהו ממנו בעולם והופכת את חייו לבעלי משמעות נצחית16.
בעולם הזה אנו מבינים, כי שייכותם של הדורות כולם למציאות אחת – לאומה, מחברת ביניהם, ואף שאדם נוטע ואחר אוכל, הרי ששניהם מתכנסים בכנסת ישראל הכוללת את הדורות כולם.
"כימי העץ ימי עמי". אף העץ אחד הוא, והעלים, הפירות והענפים מתחלפים. כך גם כנסת ישראל – האומה אחת היא, והדורות מתחלפים.
זהו תיאור העולם כפי שהוא היום. החידוש במדרש הוא, שלעתיד לבוא נראה בחוש את שהיום יודעים אנו בידיעה מופשטת. לעתיד לבוא נראה בגלוי כי שייכותם של האנשים כולם לכנסת ישראל גורמת לכך שאין זה "אחר אוכל", אלא האדם עצמו אוכל, כיון שאף הוא חלק מן האומה הכונסת אליה את הפרטים כולם.
1 בראשית א', כ"ח.
2 שם ג', כ"ב.
3 נראה באופן כללי, כי הדרשה הראשונה המובאת במדרשים קרובה יותר לפשט, ואף במדרש זה כך הם פני הדברים.
4 עי' תנא דבי אליהו פי"ד, שמות רבה פרשה י"ט, ב' ועי' אורות התורה א', ב'.
5 תקו"ז תיקון ס"ט, צ"ט ע"ב.
6 יש להוסיף, כי התורה היא בחינת "תפארת", והדור ההולך ובא שייך לו' הקצוות (כנאמר בתקו"ז שם "דור הולך דא ו'") הנותנים אורם למלכות ובה הכל מתכנס, ואכמ"ל.
7 רשב"י מבאר את הפסוק "והארץ לעולם עומדת" על דרך הסוד. למילה "ארץ" יש משמעות מסויימת בספרות הפנימית שהיא בחינת המלכות, ובכל מקום היא מתבארת לאור משמעות זו.
8 שמות י', ה'.
9 במדבר ט"ז, ל"ב.
10 בראשית ה', ב'.
11 יחזקאל ל"ד, ל"א.
12 שם א', כ"ו. בפתיחת אליהו הנביא (שיש שאומרים אותה קודם התפילה) מובא פירוט המשמעויות הרוחניות של איברי גוף האדם.
13 עי' ראב"ע לשמות כ"ה, ז'.
14 דרשה זו היא בסגנון הדרשות "אל תקרי…אלא…" וכבר כתב השל"ה (תורה שבע"פ, כלל לשונות הסוגיות, י"ט): "אל תקרי כו'. תמצא כן בתלמוד כמה פעמים, וקבלתי כל מקום שאמרו אל תקרי, הוא משום שיש איזה קושיא המורית כן שלא לקרי כך אלא כך". נראה, שכאן הקושי בפסוק הוא כפי שהזכרנו, במילה "עומדת" שאיננה מתאימה ביחס לארץ, שכן הארץ איננה "עומדת" על מקום מסויים.
15 אנציקלופדיה תלמודית, ערך "דבר המעמיד", כרך ו', עמ' תק"ס.
16 דבר זה מובע בפתגמו של הרב קוק זצ"ל לחודש שבט: "חשק נטיעת האילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים המובלט בתקפו בעץ החרוב".