פרשה א – פסקה יב

'הולך אל דרום וסובב אל צפון', 'הולך אל דרום', ביום, 'וסובב אל צפון' בלילה, 'סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח', אלו פני מזרח ומערב, 'ועל סביבותיו שב הרוח', אמר ר' יהושע בן חנניה הרוח הזה בשעה שהוא יוצא בעולם הקב"ה מחשלו בהרים ומשברו בגבעות, ואומר לו תן דעתך שלא תזיק לבריותי, ומה טעם (ישעיה נ"ז) 'כי רוח מלפני יעטוף', משלהי ליה, היך כמה דאת אמר (יונה ב') 'בהתעטף עלי נפשי', כל כך למה בשביל 'ונשמות אני עשיתי'. אמר רבי הונא בג' מקומות יצא הרוח שלא במשקל ובקשה הרוח להחריב את העולם כולו על יושביו, אחת בימי איוב ואחת בימי אליהו ואחת בימי יונה. אחת בימי איוב שנאמר (איוב א') 'והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר', ואחת בימי אליהו שנאמר (מלכים א' י"ט) 'והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים', ואחת בימי יונה שנאמר (יונה א') 'וה' הטיל רוח גדולה אל הים'. אמר ר' יהודה בר שלום אותו הרוח שהיה בימי איוב לא היה בעולם אלא בשביל אותו הבית בלבד, ואותו של יונה לא היה בעולם אלא בשביל אותה ספינה בלבד, ואין לך קוזמיקון אלא אותו של אליהו, שנאמר (מלכים א' י"ט) 'ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' וגו". רבי חייא בר תנחום ואמרי לה בשם ר' יוחנן לעולם אין מלך המשיח בא עד שיעמדו כל הנשמות שעלו במחשבה להבראות, ואלו הן הנשמות האמורות בספרו של אדם הראשון, שנאמר (בראשית ה') 'זה ספר תולדות אדם'.

נושאי השיעור: א. הרוח נוצרת בעוצמה רבה, ומופיעה בעולם במידה ובמשקל. ב. אידיאל היורד לעולם נשבר ומתקטן, ואז שב ומתעלה. ג. ספרו של אדם הראשון יוצא אל הפועל במשך אלפי שנים.

ביאור הפסוק
הפסוק המלא אותו דורשים¹:

הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח.

רש"י מבאר, שהפסוק עוסק בשמש, שנזכרה בפסוק הקודם, וזוהי "רוחו של שמש". כך עולה גם מדברי הגמרא² הלומדת מפסוק זה את דרכה של השמש.
הבנה זו, העולה גם מדברי המדרש³, היא שלא כדרך פשט הפסוק, כפי שמבארים הפרשנים, שכולו עוסק ברוח. על פי הפשט, הפסוק הקודם עסק בשמש, ומתוך כך ברוחות השמים מזרח ומערב הקשורות לשמש, והפסוק השני עוסק ברוח, ומתוך כך ברוחות השמים צפון ודרום הקשורות לרוח.

"לעשות לרוח משקל"
חלקו השני של המדרש עוסק ברוח היוצאת מאת ה'. המדרש מבוסס על הפסוק באיוב⁴:

לעשות לרוח משקל ומים תכן במידה.

ובדברי חכמים⁵:

דבר אחר 'לעשות לרוח משקל' אמר רבי אחא אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל, יש שמתנבא ספר אחד ויש שנים.

הרוח במקורה היא בריאה גדולה ועצומה, ללא גבולות, אך כשהיא יורדת אל הנביא, היא ניתנת במשקל, בצורה שהנביא יכול לקלוט ולהעביר הלאה.
הרוח כפי שהיא במקורה, איננה יכולה לרדת אל העולם, שכן בצורתה המקורית היא תגרום חורבן, מתוך שאין העולם יכול לסבול את עוצמתה.
השאלה שיש לשאול על דברי המדרש היא: מדוע כך הם הדברים? מדוע יוצר הקב"ה רוח בעלת עוצמה שצריך לשבור אותה כדי להורידה אל העולם?
בשיעור קודם⁶ עסקנו בעניין זה בהקשר לשמש, והדברים מתאימים אף לכאן.
כוחות עליונים מופיעים לעולם בצורה מאוזנת, כדי שיפעלו תיקון ולא הרס. כך מידת החסד, כך מידת הדין, כך השמש וכך הרוח, המבטאים כוחות גדולים המופיעים בעולם.
הרב קוק זצ"ל עוסק בעניין זה במאמרו: "נשמת הלאומיות וגופה"⁷. נביא חלקים ממנו:

הפסק מוכרח להיות בין תוכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל, בין הכונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו. אם לא ההבדל הדרגאי הזה היתה צורת המעשה כולה מתטשטשת, ההויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלואו לא היו עומדים.
כשהאידיאלים הנשגבים, העומדים במצב התהו, בשורש הנשמה ומקור שאיפותיה, מתגבלים בגבול וגדר ידוע – מיד הם מתקדרים ויורדים מחביון-עוזם. הם מקבלים יתרון מעשי ותפיסת-יד של פעולה על ידי הגדרתם, אבל הטהר העליון שהיה להם לפני התגלמותם בגדרם המיוחד חדל מהם. נצטמצמה האורה, יורדת היא לפעמים מאד מחסנה ומגיעה עד מחשכים בצמצומה לצורך הערכת מהותה. נשארה עמם אז תעודתם: להביאם, אחרי אשר באו לכלל מעשה ונעשו לענינים שהעולם המעשי אחוז בהם, אל אותה מדרגת הגבה והזכוך ולאותה ההתרחבות הכמותית והאיכותית, שהיתה להם בהיותם עדיין בריקום עולמם הציורי. הצלחת דרכם זו תלויה בצביון ההתגלמות. אם לא נתעבתה כל כך ואם לא ירדה מעז מרומה מרחק גדול יותר מדאי, אז דרך התשובה העליונה פתוחה לפניה ותוכל בבטחה למצא דרכים ונתיבות סלולות, אשר ידריכו אותה אל מעלת הויתה הנאצלת…
נאה עד אין חקר הוא האידיאל של הקמת עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, מתוך עם שקוע בעבדות איומה, אשר מרגליות פטריארכליות של גזע מוצאו מבריקות את חשכו. במרומים האלהיים שוכן האידיאל בחביון סתר טהרתו. הוא צריך להתגלם, להתעטף בהגדרה מיוחדת, בבני אדם בעלי יצרים טובים וגם רעים, בקבוצים נצרכים למחיה וכלכלה, לאחיזה בקרקע ולמשטרי ממשלה, והחיים הקבוציים צריכים להכליל את הכל, מראש הפסגה של טהורי רוח ועדיני נשמה רוממה עד שפל התחתית של פחותי נפש, הנועדים להתעסקות השפלה של הצדדים הנמוכים שבחיים. עיני-בשר הטרוטות אובדות את כל הזוהר, ואז הצדדים הרוחניים משתעבדים ומתחשכים בחשכת החיים, המלאים זבלים ואשפתות… וכשלבשה הלאומיות הפרטית את בגדי החול העבים כשקים ירדה גם היא ממרומיה, ובישראל נשברה כל-כך עד חדול כל פעולותיה, והשריד הנשאר הוא רק הצד העליון שבמרומי הציור הראשי, בחביון האידיאל של הקמת האומה במרומי חסן טהרתה.

באדם, בעם ובעולם ישנו רצון עליון ואידיאלים נישאים, המתנפצים במפגש עם המציאות. כך הוא דרכו של עולם, האידיאל העליון יורד ומתלבש בלבושי החומר, וירידה זו ממעטת מזהרו ומקטינה את גדלו. אלא שלאחר הירידה צריך להעלות את העולם החומרי אל המדרגה האידיאלית. רק בדרך זו ניתן להוציא אל הפועל אידיאלים נישאים. ללא השבירה אין התגשמות במציאות המעשית, וללא ירידה מן המקור העליון אין דרך לשוב אליו – מתוך עולם המעשה.
אילו היה הרוח נברא מלכתחילה בצורה הקטנה, הרי שלא היה לזה ערך, כי דבר קטן איננו יכול לפעול בעולם. דבר שבור, שמקורו בדבר גדול, יש בו רושם מן הגדלות, ויש בו שאיפה לחזור למקורו, ועל-כן הוא פועל ומשפיע בעולם מן המקור העליון. "שריד קטן מדבר גדול, הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם"⁸, שכן בשריד מדבר גדול יש גדלות.
מכיון שהעולם קולט דברים שמקורם עליון, הרי שיש בו שאיפה אל המקור, והעולם הולך ומתקדם, ויכולת הקליטה הולכת וגדלה.
הראשית היא בעולמות עליונים, ולאחריה באה ירידה, שמעוררת לשוב ולשאוף אל השלמות, להיפגש עם המקור העליון ולחיות לאורו. ייתכן שהדבר קשור למה שנאמר בשם ר' נחמן מברסלב על הגמרא⁹:

דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח… ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר 'ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה', ואומר 'בסוד אלוה עלי אהלי', וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'.

וקשה, אם מלמדים, למה משכחים? ואם משכחים, למה מלמדים?
מבאר ר' נחמן על-ידי משל. מלך אחד היה מהלך ביער, ולפתע שמע קול ניגון נפלא ומתוק מאוד. האזין המלך לניגון היטב, ולאחר מכן חזר עליו כמה פעמים, כדי שיזכרנו. המשיך המלך ללכת ביער, ושכח את הניגון. ניסה להיזכר – ללא הצלחה. פעם אחת, לאחר כמה שנים, שמע המלך שוב את הניגון, ועתה נזכר בו מיד, והוא ניגן אותו בקלות ומתוך שמחה.
כשאדם נפגש עם דברי תורה, אין הם חדשים לו. הוא רק נזכר במה שלמד במעי אמו, והדברים מתחברים אליו ומשתלבים בו. בחינת "ניכרים דברי אמת"¹⁰, דברי אמת שאדם שומע נראים לו מוכרים, כאילו שמעם כבר, שכן את האמת פוגש האדם במעי אמו.
העובדה שהאדם למד כבר את כל התורה, והתורה שהוא לומד עתה היא רושם מן התורה שלמד במעי אמו, היא המאפשרת לאדם לשוב ולהתקשר אל התורה, ולשאוף חזרה אל ידיעת כל התורה כולה.
כך גם כוחות נוספים בעולם. הצורה בה אנו פוגשים אותם היא אחר צמצומם, אחר ש"המלאך סטרם על פיהם", ושאיפתם אדירה היא לחזור למקור ובכך מעלים הם את העולם כולו עמהם.

"בשלושה מקומות יצא הרוח שלא במשקל"
מבין שלושת המקומות – אצל איוב, אצל יונה ואצל אליהו, נתייחדה הרוח שהיתה אצל אליהו: "ואין לך גדולה בהם אלא אותה של אליהו"¹¹. אף אצלנו מדגיש המדרש ש"אין לך קוזמיקון אלא אותו של אליהו". "קוזמיקון" נראה שהוא לשון "קוסמוס". רק הרוח שהופיעה בימי אליהו היתה בעלת השפעה קוסמית. חז"ל לומדים זאת מן הנאמר לאליהו בעת הופעת הרוח¹²: "צא ועמדת בהר לפני ה'".
אליהו נדרש לצאת מעולמו הפרטי ולהמתין לרוח שבאה מ"לפני ה'", והשפעתה היא על העולם כולו.
באותו מעמד הופיעו כוחות נוספים: הרעש והאש, ונראה שהלקח מאותו מעמד נוגע להבנת המדרש כולו.
הקב"ה מראה לאליהו כוחות גדולים וחזקים – אך לא בהם מנהיג ה' את עולמו. ההנהגה היא ב"קול דממה דקה", הממזג בתוכו את הרוח, הרעש והאש בצורה שניתן לחיות אותה.
כל כח לבדו עלול להחריב את העולם, ורק מיזוג הכוחות יכול להשפיע ברכה לעולם.
מעמד זה בא כתגובה לאליהו, שטען¹³: "קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה".
אליהו נותר לבדו, והוא פועל בכח הקנאה לבדה – וה' מראה לו כי בכח אחד לבדו אין העולם יכול להתקיים.

סיום המדרש
יש להבין את הקשר של הסיום לכל המדרש:

רבי חייא בר תנחום ואמרי לה בשם ר' יוחנן לעולם אין מלך המשיח בא עד שיעמדו כל הנשמות שעלו במחשבה להבראות, ואלו הן הנשמות האמורות בספרו של אדם הראשון, שנאמר (בראשית ה') 'זה ספר תולדות אדם'.

נראה, שגם עניין זה קשור לנושא הכללי שבמדרש. כל הנשמות עלו במחשבה כבר מראשית הבריאה, והיו כתובות בספרו של אדם הראשון.
זהו האידיאל של האנושות – הוצאה לפועל של כל הנשמות שבעולם. אלא שהגשמתו של אידיאל זה, שסיומו הוא בימות המשיח – בגאולה השלמה, מתפשטת על פני אלפי שנים.
האידיאל הגנוז בספרו של אדם הראשון מתפרט לנשמות, שכל אחת יורדת לעולם בזמנה, ומתמודדת מול הרע, פעמים נכשלת ופעמים מצליחה, חלקן שבות ומתגלגלות בעולם פעמים נוספות, ולאחר דורות רבים יוצא אל הפועל האידיאל שעלה במחשבה בתחילה.

---

¹ קהלת א', ו'.
² בבא בתרא כ"ה ע"ב.
³ חלקו השני של המדרש עוסק ברוח, ולא בשמש, וייתכן ששני החלקים במדרש לומדים את פשט הפסוק בצורות שונות.
⁴ איוב כ"ח, כ"ה.
⁵ ויקרא רבה פרשה ט"ו, ב'.
⁶ "וזרח השמש", ב'.
⁷ אורות, זרעונים ז', עמ' קל"ב.
⁸ אורות, אורות התחיה י"ד, עמ' ס"ו.
⁹ נידה ל' ע"ב.
¹⁰ סוטה ט' ע"ב.
¹¹ ויקרא רבה פרשה ט"ו, א'.
¹² מלכים א' י"ט, י"א.
¹³ שם, י"ד.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *