פרשה א – פסקה טו

דבר אחר 'כל הנחלים הולכים אל הים', זה אוקיינוס, 'והים איננו מלא', זה אוקיינוס שאינו מתמלא לעולם. מעשה בר' אליעזר ור' יהושע שהיו פורשין בים הגדול, נכנסה הספינה למקום שהמים לא היו מהלכין, אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע לא באנו לכאן אלא לנסיון, מלאו משם חבית מלא מים, מכיון דאתון לרומי אמר לון אדריאנוס מי אוקיינוס מה הן, אמרין ליה מים בולעים הן למים, ואמר לון אפשר כל הנחלים שם ואינן מתמלאין, אמרין ליה בולעין הן לכל מים שבעולם, אמר לון איני מאמין לכם עד דתחמון לי לכאן, נסבון המים שלקחו ממי אוקיינוס ומלון לוקניתא מים והוון יהבין בגויה מים והן בולעין להון. על דעתיה דר' אליעזר משם הם שואבין ועל דעתיה דר' יהושע לשם הם שבים ללכת.

נושא השיעור: א. מים הבולעים מים הם המים היסודיים. ב. עיקרי הויכוח בין חכמת יון לחכמת ישראל.

הנקודה העיקרית במדרש זה, היא הבנת המציאות של מי אוקיינוס,שבולעים כל מימות שבעולם. מהי מציאות זו, ומה משמעותה.
הרמ"ק בביאורו לספר יצירה¹ מתייחס לעניין זה, בקשר לארבע יסודות המציאות: אש, רוח, מים, עפר. האש שאנו משתמשים בה, איננה "האש היסודית", שכן באש היסודית לא ניתן להשתמש. אנו משתמשים ב"אש מלאכותי", שהיא תוצר של האש היסודית, שירדה ונצטמצמה עד שנתגשמה בדמות האש שאנו מכירים, שניתן להשתמש בה.

כן המים האלו הנמצאים לנו הם טבע שני אל המים כדי שיוכל האדם להשתמש בהם. אמנם המים היסודיים הם אותם שהם בים אוקיינוס שהם מים בולעים הכל, מורה על דקותם. אבל מפני שיוכל האדם למצוא בהם דברי חפץ הם טבע שני.

ב"מים היסודיים", הראשוניים, לא ניתן להשתמש, כיון שהם במישור מעל המציאות, והמים שאנו משתמשים בהם הם "טבע שני", הם צמצום והגשמה של המים היסודיים. על כן כל המים שבעולם נבלעו בהם, שכן הם עליונים מהם וכוללים אותם, כשם שכל המספרים נבלעים באינסוף, הנמצא במישור עליון מהם, והאינסוף איננו מלא. כך המים היסודיים בולעים כל מימות שבעולם, "והים איננו מלא", שכן הם במישור עליון מהם.
עניין המים הבולעים מוזכר גם בגמרא² ונראה שזהו מקור שניתן לעמוד בעזרתו על יסוד העניין.

תרגום: אמר הקיסר לר' יהושע בן חנניה, נחש – כמה שנים מתעבר עד שמוליד? אמר לו, לשבע שנים. אמר לו, והרי חכמי אתונה הרביעו נחש והוליד לשלוש שנים?! אמר לו, אותם נחשים היו מעוברים כבר ארבע שנים לפני כן. אמר לו, והרי נזקקו הנחשים לזה (ואין זה דרך החיות בעיבורם)?! אמר לו, הנחש משמש בעיבורו, כאדם. אמר לו, והרי הם (חכמי אתונה) חכמים. אמר לו, אנו (חכמי ישראל) חכמים מהם. אמר לו, אם אתה חכם, לך תנצח אותם, ותביא אותם אלי. אמר לו, כמה הם. אמר לו, ששים איש. אמר לו, תכין לי ספינה שיש בה ששים חדרים, ובכל חדר ששים כסאות. עשה לו. כשהגיע ר' יהושע לאתונה נכנס לאטליז. ראה את המוכר פושט בהמה. אמר לו ר' יהושע, ראשך למכירה?! אמר לו, כן. אמר לו, בכמה. אמר לו, בחצי זוז. נתן לו. בסוף אמר לו³: אני ראש של בהמה אמרתי לך⁴. אמר לו (ר' יהושע): אם אתה רוצה שאעזוב אותך, די לי בכך שתראה לי את הפתח של בית אתונה (מקום מושב חכמי יון). אמר לו, אני מפחד, שכל מי שמראה את הפתח – הורגים אותו. אמר לו ר' יהושע: טול חבילת קנים, וכשתגיע לשם, תעמוד כמי שרוצה לנוח (וכך אדע ששם הוא הפתח). הלך ר' יהושע, ומצא שומרים מבפנים ושומרים מבחוץ, שאם רואים (החכמים) עקבות כלפי פנים – הורגים את שומרי החוץ, ואם רואים עקבות כלפי חוץ – הורגים את שומרי הפנים. הפך את אחד מסנדליו (ונראו עקבותיו כיוצאים לחוץ), והרגו את שומרי הפנים, שוב הפך את סנדלו, והרגו את כולם.
נכנס, ומצא שהצעירים יושבים למעלה, והזקנים למטה. אמר, אם אתן שלום לצעירים – יהרגוני הזקנים, שיאמרו – אנחנו עדיפים, שאנו קשישים יותר והם צעירים. אמר: שלום לכם (לכולם). אמרו לו: מה מעשיך. אמר להם: חכם של היהודים אני, ובאתי ללמוד חכמה מכם. אמרו לו: אם כך, נבחן אותך. אמר להם: בסדר, אם תנצחו אותי – כל שתרצו תעשו לי, ואם אנצח אתכם – תאכלו איתי בספינה.
אמרו לו, אדם שהלך וביקש אשה – ולא נתנו לו, האם ראוי לו לבקש אשה מיוחסת ממנה? לקח ר' יהושע יתד, תחבה בתחתית הכותל – ולא נכנסה, בראש הכותל – ונכנסה. אמר להם: כך גם אותו אדם, מזדמן שבת מזלו היא.
(אמרו לו:) אדם שהלוה מעות, ובקושי קיבלם בחזרה, האם ילוה שוב לאנשים נוספים (שעליו לחשוש ששוב לא יוכל לקבל את כספו). אמר להם, אדם הלך לאגם (=ליער) וחתך קנים, ואיננו יכול לשאתם. (מה הוא עושה?) חותך ומניח את מה שחתך, עד שיזדמן לו אדם שיעזור לו (כך המלוה ימשיך להלוות, שימצא אדם אמין, שישקיע את כספו בצורה נכונה והוא ירויח מהלוואה זו).
אמרו לו, אמור לנו דברי בדות (וכזב). אמר להם, היתה פרדה אחת שילדה, והיה תלוי (על הולד) שטר, שכתוב בו שהולד יפרע מאה אלף זוז שאביו חייב. אמרו לו, וכי פרדה יולדת? אמר להם: אלו הם דברי הבדות.
(אמרו לו,) מלח שמסריח, במה מולחים אותו (כדי לשומרו)? אמר להם, בשליה של פרדה. אמרו לו, וכי יש שליה לפרדה? אמר להם: וכי מלח מסריח?
(אמרו לו,) בנה בית באוויר העולם. אמר שם (משמות הקודש), ונתלה (ר' יהושע) בין שמים לארץ. אמר להם, העלו לי לבנים וטיט (ואבנה לכם כאן בית).
(אמרו לו,) אמצע העולם היכן? הרים את אצבעו, אמר להם: כאן. אמרו לו, ומי יאמר (שאכן כך הוא)? אמר להם, הביאו חבלים ותמדדו.
(אמרו לו,) יש לנו בור בשדה, הכניסהו לעיר. אמר להם, עשו לי חבלים מסובין, ואכניס לכם את הבור.
(אמרו לו,) יד לנו ריחיים שבורות, תפור אותם. אמר, הכינו לי חוטים מן הריחיים, ובהם אתפור אותם.
(אמרו לו,) ערוגה של סכינים, במה קוצרים אותה? (אמר להם,) בקרן של חמור. (אמרו לו,) וכי יש קרן לחמור? (אמר להם,) וכי יש ערוגה של סכינים?
הביאו לו שתי ביצים, אמרו לו, איזו מתרנגולת שחורה ואיזו מתרנגולת לבנה? הביא להם הוא שתי גבינות, אמר להם, איזו מעז שחורה ואיזו מעז לבנה?
(אמרו לו,) אפרוח שמת (בהיותו בביצה), מהיכן יוצאת רוחו? (אמר להם,) מהיכן שנכנסת – משם יוצאת.
(אמרו לו,) הראה לנו כלי, שאיננו שווה את ההפסד שהוא גורם. (אמר להם,) הביאו מחצלת, תפשטו אותה, ואיננה נכנסת בדלת. אמר להם, הביאו פטיש להרחיב את הדלת, וזהו כלי שאיננו שווה את ההפסד שלו.
(כיון שניצח אותם, היו צריכים לבוא איתו לספינה.) הביאם אחד אחד, כל אחד מהם (שנכנס לאחד החדרים בספינה) ראה ששים כסאות, אמר, כל חברי יבואו לכאן (ועל כן לא חשש. כשעלו כולם) אמר לספן – התר ספינתך (וכך הביאם לפני הקיסר).
כשבאו, לקח ר' יהושע עפר מעפר מקומם. כשהגיעו ל"בי בליעי" (רש"י: מים שבאוקיינוס, שבולעים כל מימות שבעולם שנופלין בו ומביאין אותם עד תהום ופולטות אותן, והיינו דכתיב "והים איננו מלא"), מילא ר' יהושע חבית מים מ"בי בליעי". כשהגיעו, העמידם לפני הקיסר, ראה הקיסר שהם שפלים, אמר לו (ל' יהושע), אין אלו חכמי אתונה. לקח (ר' יהושע) מעפרם וזרק עליהם (וכיון שהריחו ריח מוכר), נעשו גאים ודברו קשות בפני המלך. אמר לו (הקיסר לר' יהושע), כל שברצונך עשה בהם. הביא להם את המים שהביא מ"בי בליעי", נתנם בכלי, אמר להם – מלאוהו, ותוכלו ללכת. כשהטילו בכלי מים, בלעו המים מ"בי בליעי" את המים ששמו בכלי (והכלי לא נתמלא), מלאו עד שנשמטו כתפיהם, ובלו והלכו (לאבדון).

גמרא מופלאה זו, המתארת את ויכוחו של ר' יהושע מול חכמי יון ונצחונו עליהם, מעמתת את חכמת ישראל מול חכמת יון, על פי היסוד שבו נחלקו. כל השאלות המחוכמות והתשובות השנונות נועדו לברר עניין יסודי אחד, שבו נחלקו חכמי ישראל וחכמי יון.
היונים התבוננו בעולם מלמטה למעלה. שיטתם היא, שמתוך המציאות עצמה והתבוננות בה, ניתן להגיע אל סודה והבנתה הפנימית, ללא צורך להזדקק לחכמה האלוקית שמעל המציאות.
אולם, חכמי ישראל הבינו כי הבנה אמיתית של המציאות תיתכן רק מתוך חיבור אל המקור העליון של המציאות, בהתבוננות מלמעלה למטה – מתוך התורה ודבר ה' אנו מתבוננים במציאות ומבינים אותה.
כך יש להבין את ההבדל בין מספר חכמי ישראל – שבעים ואחד (המורכבים משבעים ואחד על גביהן), לבין מספר "סבי דבי אתונה" – ששים.
שבעים הוא כנגד ששת ימי המעשה, הנפרדים, ויום השבת, המאחד אותם לכלל יחידה אחת⁵. היונים תפסו רק את ששת ימי המעשה, את העולם המפורד, בלא הנקודה העליונה המאחדת אותו.
הויכוח בין ר' יהושע לחכמי יון, נועד להראות "מי חכם יותר", ומשמעות הדבר היא: חכמתו של מי אמיתית יותר ואיזו הסתכלות על המציאות היא נכונה יותר. נצחונו של ר' יהושע אינו גילוי חכמתו האישית וערמתו המחוכמת, אלא הוכחה שמתוך ההסתכלות של חכמי ישראל, הנובעת מקשר אל המקור הרוחני של העולם, ניתן להגיע לדרגה גבוהה יותר של חכמה. העובדה שר' יהושע הצליח להיכנס אל מקומם ולהביאם אל הקיסר, מלמדת שהקשר אל העולם הרוחני נותן הסתכלות נכונה על המציאות, ואילו חכמי יון לא מצליחים להבין את המציאות לעומקה.
שיאו של הסיפור – במים הבולעים מים, שהם שהוכיחו באופן סופי את טעותם של חכמי אתונה.
כפי שראינו, המים הבולעים הם הביטוי לכך שמקורם של המים הוא במישור מעל המציאות, במים היסודיים. זוהי נקודת החיבור וההשקה של המציאות הגשמית עם האינסוף הרוחני. לא מתוך המים המצויים אנו מגיעים אל המים העליונים, כתפיסת חכמי יון, החוקרים את המציאות מלמטה. אדרבה, מקור המים הוא בעולם עליון, כהבנתם של חכמי ישראל. חידושו של ר' יהושע הוא, שניתן לראות זאת במציאות החומרית. אין זו ידיעה שאין לה כל אחיזה, אלא אנו רואים בעינינו את המים הבולעים מים, וחכמי יון מנסים למלאם ואינם מצליחים. בתוך העולם הזה ניתן לראות את קישורו אל העולם הרוחני. סופם של חכמי יון הוא המשך לדרכו של ר' יהושע, שהוכיח לחכמי יון כי אף בחכמת המציאות הוא יותר חכם מהם, והוא מצליח להערים עליהם מתוך דרך התבוננותו על החכמה ועל העולם.
על פי הבנה זו, נעיין בכמה נקודות בגמרא.
א. עיבורו של הנחש. ההבדל בין חכמי יון לחכמי ישראל ביחס לעיבורו של נחש הוא עקרוני ביותר, ועל כן בו פותח הויכוח ביניהם. הנחש הוא ביטוי לשאיפת הדעת החומרית. הוא מקור החטא הקדמון של אכילה מעץ הדעת, ועל כן הוא מבטא את המדע – חכמת הטבע וחקירת המציאות⁶.
עיבורו של הנחש הוא הזמן שבו הוא יוצא אל הפועל⁷. ר' יהושע טוען שעיבורו של נחש הוא שבע שנים. המספר שבע, מבטא את שלמותו של הטבע המעשי, כשבעת ימי הבניין וכשבע החכמות הטבעיות⁸. חכמי יון, טוען ר' יהושע, כבולים במעגל הטבע ואינם יכולים לצאת ממנו ולפרוץ לעולמות עליונים יותר, מתוך שהם רואים את הטבע כסגור לעצמו, ואיננו ניזון ממקור רוחני ועליון⁹. חכמתם כבולה בשבע החכמות הטבעיות, ואין הם יכולים להגיע להבנה רוחנית של העולם, מתוך שהם מתבוננים מלמטה, מתוך ההסתכלות החומרית.
חכמי יון טענו שעיבורו של הנחש הוא שלוש שנים. נראה שכאן רומז המספר שלוש לספירות המוחין – חכמה בינה ודעת – והדבר מבטא את טענתם של חכמי יון כי חכמתם יכולה להגיע להבנה עליונה של המציאות. דרך הטבע יכול האדם להגיע להבנת הדברים שמעל לטבע. ר' יהושע בחכמתו הוכיח להם שהם טעו בעניין עיבורו של הנחש, ובעצם בכל תפיסתם, ועל כן הוא גובר עליהם בויכוחו איתם, ומצליח להערים עליהם, שכן חכמתו, היונקת מהבנה פנימית של המציאות, עליונה יותר.
ב. כניסתו של ר' יהושע. רש"י מבאר את מחשבתם של חכמי אתונה בעניין זה: "וכי חזו הנך סבי כרעא דעיילא קטלי להו לבראי, שהיתה אסקופת החדר עבה ושופכין סובין או עפר עליה וניכרות בה פסיעות האדם, וכי חזו כרעא דעיילא קטלי לשומרי בראי כי הניחו לבא, וכי חזו כרעא דנפקא קטלי להו לגוואי שהניחוהו לצאת, והשומרים לא היו הורגים שום אדם אלא אם כן נכנס כולו לפנים על כרחן או אחד יוצא כולו לחוץ". חכמי יון הרגו רק מי שנכנס כולו לפנים. מדוע? הם חשבו, שאדם יכול להיכנס כולו, ולקלוט בקביעות דברי חכמה עליונה. הן החכמה כולה מצויה בידי האדם, ועל כן יכול האדם להשיגה עם כל כולו.
ר' יהושע בחכמתו לימד אותם, שבאופן של "רצוא ושוב" – כניסה ויציאה מתמידות, ניתן לקלוט דברים עליונים יותר.
הבנתם של חכמי יון היא, ש"או שאתה בפנים או שאתה בחוץ", ואין דרך ביניים. הבנה זו מגבילה את יכולתו של האדם לקלוט אור גדול. תורתנו מלמדת, שדברים עליונים נקלטים בדרך של "רצוא ושוב", בחינת "מטי ולא מטי" – נוגע ולא נוגע, כאור גדול וחזק, שאין דרך לראותו כי אם כאשר הוא מהבהב, נדלק ונכבה. כך קליטת החכמה איננה בכניסה מלאה של האדם, שאז עלול הוא להסתנוור, ולא יוכל לעמוד בפני החכמה, אלא בכניסה ויציאה, כדי לקלוט את האור הגדול מעט מעט.
השומרים של חכמי יון הרגו רק את מי שנכנס כולו פנימה, שכן רק הוא יכול לקלוט את החכמה לשיטתם. ר' יהושע הוכיח להם, שהתבוננותו על החכמה עמוקה יותר, והיא מאפשרת לו להערים על השומרים ולהיכנס פנימה.
ג. צורת הישיבה של החכמים. חכמי יון יושבים כשהצעירים למעלה והזקנים למטה. דבר זה מתקשר לביטוי שמובא בספר שיבולי הלקט בשם הפילוסופים:

…כאשר השיב האלוף המסובל הר"ר ישעיה מטרני זצ"ל לחבר אחד אשר שאלהו, איך יעלה על לב איש להשיב על דברי הגאונים הראשונים ז"ל אשר לבם פתוח כפתחו של אולם, והמשיל עליו במשל אשר שמע מחכמי הגויים שהפילוסופים שאלו לגדול שבהם ואמרו, הלא אנחנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו, והלא אנחנו מדברים עליהם וסותרים את דבריהם בהרבה מקומות והאמת איתנו, איך יכון הדבר הזה, השיבם הפילוסוף, מי צופה יותר מרחוק, הננס או הענק, הוי אומר הענק שעיניו עומדות במקום גבוה מאוד, ואם תרכיב הננס בצואר הענק מי רואה יותר רחוק, הוי אומר הננס, לפי שעכשיו עיני הננס גבוהות יותר מעיני הענק. כך אנחנו ננסים רוכבים על צוארי הענקים מפני שראינו חכמתם ואנחנו מעמיקים, ומכח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנו אומרים, ולא שאנו גדולים מהם.

הדורות הקודמים היו גדולים יותר, כענק, אך הדורות המאוחרים עומדים על גביהם, כננס העומד על גבי ענק, ועל כן הם יודעים יותר. כל גם הבינו חכמי יון – הזקנים חכמים יותר, אך הצעירים יודעים יותר, ועל כן יש התלבטות למי לתת שלום קודם, ל"ענק", או ל"ננס". ר' יהושע נתן שלום לכולם. הדורות כולם הם יחידה אחת של גילוי התורה, ולא חוליות נפרדות שעומדות זו על גב זו, ועל כן ר' יהושע לא מפריד בין הזקנים לצעירים, אלא מתייחס לכולם יחד.
ד. שאלת האדם המחפש אשה. חכמי יון מבינים, על פי השקפתם, שהתקדמותו של אדם בעולם תלויה אך ורק בהצלחתו. הצלחה בטיפוס על השלבים הראשונים של הסולם, מאפשרת עליה לשלבים הגבוהים, אך מי שנכשל בשלבים הראשונים, מה לו ולשלבים העליונים?! כוונתם לרמוז לר' יהושע: אתם, עם ישראל, שבשלבים הבסיסיים – החומריים – נכשלתם, ואתם שפלים ומדוכאים, מה לכם לבקש רוחניות, הרי הרוחניות היא השלב העליון, והוא בנוי על השלבים התחתונים¹⁰.
על כך עונה ר' יהושע, שייתכן שבת מזלו היא ברמה עליונה ולא ברמה התחתונה. אין זה הכרחי שהעולם הרוחני יהיה תוצאה של העולם החומרי, וישנם אנשים ואומות, שאף שאין הם מתאימים לרמה הנמוכה, החומרית, הם שייכים לרמה העליונה יותר, ורק בה הם מוצאים את עולמם ואת הצלחתם¹¹.
ה. שאלת האדם המלוה. נראה, ששאלה זו מתייחסת לחורבן – אתם, עם ישראל, עשיתם נסיון ונכשלתם, האם יש הגיון לנסות שוב? היתה לכם מדינה, הייתם בשיא השלטון בימי שלמה המלך, ונפלתם, מנין המחשבה שפעם הבאה תצליחו? למה "לשנה הבאה בירושלים", אם השנה לא הצלחתם להגיע לשם? ענה להם ר' יהושע שאין זה כך, אין זה נסיון שהיה וחלף, שכן מה שהיה לא נגמר. הטוב הולך ומצטרף, והנסיון של בית ראשון ובית שני הולכים ומצטרפים, עד שיגיע הרגע שהטוב יגבר – ואז נחזור למצבנו.
הרע הוא נפרד, "יתפרדו כל פועלי און"¹², ושלב קודם איננו מצטרף לשלבים החדשים, אך הטוב הולך ומצטרף, וכל שלב מצטרף לכלל הטוב, עד שיבוא הזמן – והכל יתעלה על ידי עבודת כל הדורות¹³.
ו. "אמור לנו דברי בדות". מחשבתם של חכמי יון היא: אתם, עם ישראל, מבטאים את הכזב. היה לכם שלטון גדול והוא נפל, והמחשבה שלכם, שדרככם היא דרך האמת – היא כזב. על כן הם מבקשים מר' יהושע שיאמר להם דבר כזב, שכן זוהי "אומנותו"… כביכול אמרו לו: אמור לנו דבר מתורתכם. דבר זה מסביר את הפתעתם – "וכי פרדה יולדת?!", והרי הם בקשו ממנו שיאמר דבר בדאות? אלא שהם ציפו שיאמר דבר מתורתו, ושמחו ש"תפסו אותו משקר", כביכול הוכחה טענתם. תשובתו של ר' יהושע היא – אף שאנו חלשים כעת, אנו נותנים פירות – שיתגלו בעתיד, ואתם – כפרדה, שכוחה רב מאוד, אך זה מפני שכולה בהווה, ואיננה משקיעה מכוחותיה ליצירת פירות לעתיד.
ר' יהושע עונה להם, שהמחשבה שלהם, שכוחם הרב הוא סימן לצדקת דרכם, זהו הכזב האמיתי, שכן "פרדה איננה יולדת". ר' יהושע טוען שהם הבדאים, ומשה אמת ותורתו אמת. הבדות היא חכמת יון, ולא התורה, והם מנסים להיות כפרדה שיולדת.
שאלה זו מזכירה את שאלתו של ההגמון לר' אלעזר המופיעה בזוה"ק¹⁴:

אני זוכר, פעם אחת, שהייתי הולך עם ר' אלעזר, פגע בו הגמון. אמר לו לר' אלעזר, יודע אתה מתורת היהודים. אמר לו אני יודע. אמר לו אין אתם אומרים שהאמונה שלכם אמת ותורתכם אמת, ואנו אמונתנו שקר ותורתינו שקר. והרי כתוב, 'שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר', אנו מימי עולם, עומדים במלכות ולא סרה ממנו לעולם, דור אחר דור, הרי, 'תכון לעד' ודאי. ואתם זמן מועט היה לכם מלכות ומיד סרה מכם. והמקרא נתקיים בכם, שכתוב 'ועד ארגיעה לשון שקר'.
אמר לו ראיתי בך שאתה חכם בתורה, תפח רוחו של איש ההוא, אילו אמר הכתוב 'שפת אמת כוננת לעד' היה כמו שאמרת, אבל לא כתוב אלא 'תכון לעד', עתידה שפת אמת שתכון, מה שאין כן עתה, שעתה שפת שקר עומדת, ושפת אמת שוכבת עפר. ובזמן ההוא שהאמת יקום על עומדו ותצמח מן הארץ, אז "שפת אמת תכון לעד וגו". אמר לו הגמון ההוא אתה צודק. ואשרי עם התורה, שירשו האמת. לאחר ימים, שמענו שנתגייר.

המבחן לצדקת הדרך של האומות איננו בהווה, אלא בעתיד. מי שעושה פירות, מי שיש לו המשכיות – דרכו אמת, ומי שהוא כפרדה שאיננה עושה פירות, דרכו איננה דרך האמת.
ישראל נותנים פירות, אף שאין רואים זאת בהווה, וחכמי יון אינם נותנים פירות, ולכן בהווה כוחם רב מאוד.
באותה דרך יש להבין את ההמשך: "מילחא כי סריא במאי מלחי לה, אמר להו בסילתא דכודניתא, ומי איכא סילתא לכודנתא, ומילחא מי סרי?!".
מלח הוא החומר המשמר את הבשר מלהסריח. האומות חושבות שעם ישראל, שחושב שבריתו עם הקב"ה היא "ברית מלח"¹⁵ העומדת לעד – הסריח, ונפל ממעלתו, ולא ישוב עוד למעלתו הראשונה, שכן אי אפשר למלוח מלח שהסריח.
ענה להם ר' יהושע – אתם משולים לשליה של פרדה. כשם שלפרדה אין פירות כך לכם אין עתיד, ואילו אנו, עם כל חולשתנו, מובטח לנו שנשוב ונחזור למדרגתנו כי ברית המלח קיימת לעד, אף אם אין זה נראה בגלוי בזמן מן הזמנים.
ז. בית באויר. הבנתם של חכמי יון היא, שמגדל חייב לעמוד על הקרקע. המציאות המעשית היא הבסיס, ועליו ניתן לבנות קומות גבוהות יותר ועליונות יותר.
הרי זה המשך לאנשי המגדל בבל, שאמרו¹⁶: "הבה נבנה לנו עיר, ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם". יכולים אנו בני האדם להגיע אל השמים, אך ורק בעזרת מגדל, שבסיסו בקרקע.
כנגד זה, בא ר' יהושע, ואומר "שם". מול "ונעשה לנו שם", עומד הקשר של ר' יהושע אל העולם העליון בצורה ישירה, בקבלתו את יסודותיו הרוחניים של העולם, וכך הוא מצליח להגיע אל השמים. השמים הם המקור, ורק מכוחם יכול האדם לעלות אל השמים. העולם המעשי הוא תוצאה של העולם הרוחני, ולא להיפך.
על כן גם אמצע העולם הוא "כאן", היכן שנמצא ר' יהושע. עם ישראל הוא המקור, בהיותנו מקבלים את התורה והנבואה. כל שאר המציאות היא תולדה של מה שיש בידינו.
ח. ערוגה של סכינים. אנו, חכמי יון, בני האימפריה השלטת, מקור הכח והעוצמה בעולם. מי יכול להתמודד מולנו? אנו כערוגה שמצמיחה סכינים – מקור הכח בעולם, וזו ההוכחה לצדקת דרכנו.
ר' יהושע עונה להם שניתן לקצור ערוגה של סכינים "בקרן של חמור". אותו "עני ורוכב על חמור", שאנו מתפללים עליו "וירם קרן משיחו", הוא זה שינצח ויקצור את ערוגות הסכינים.
לנו יש חמור, ולחמור הזה יש קרן, שאף אם צומחת היא לאט, בסופו של דבר תתגבר על ערוגת הסכינים, שנראית היום בעלת עוצמה אדירה, שאי אפשר לנצחה.

---

¹ פ"ג מ"ג.
² בכורות ח' ע"ב.
³ ישנם כמה פירושים מי אמר משפט זה, אך אין זה עקרוני להבנת הסיפור בכללו.
⁴ ר' יהושע התכוון לראשו של הקצב, וכיון שהקצב "הסכים" למכרו לו, והיה איש אמת, כמנהגם של אנשי אתונה, נאלץ להסכים לתנאי של ר' יהושע בהמשך.
⁵ כששת פאות הקוביה והנקודה הפנימית, ההופכת את הפאות הנפרדות לקוביה אחת, עי' מהר"ל חידושי אגדות ח"ב עמ' י"ד.
⁶ נקודה נוספת המודגשת בגמרא, היא היות הנחש משמש כאדם, אף בזמן העיבור. הנחש הוא דומה לאדם, בחינת "זה לעומת זה עשה האלוקים", וקודם החטא אף הלך בקומה זקופה (סוטה ט' ע"ב). דבר זה בא לידי ביטוי גם בכך, שתשמישו של הנחש איננו רק פונקציונלי, למען הבאת צאצאים לעולם, אלא יש בו עניין עצמי, ועל כן הוא משמש אף בזמן עיבורו.
⁷ העיבור האורך זמן רב הוא תולדה של החטא, שהרחיק את התוצאה מן הפעולה, הן באכילת האדם והן בהולדת צאצאים. במקור היה עץ הדעת מחובר לעץ החיים, למקורו הרוחני, ולא היה צורך בעיבור, בזמן ארוך כדי לצאת אל הפועל. החטא גרם לניתוק של עץ הדעת, ומעתה יש זמן של עיבור, ואין יציאה מיידית אל הפועל.
⁸ לעיל הבאנו שמספר חכמי ישראל הוא שבעים, שכן השבע כולל את הנקודה הפנימית. נראה שאין סתירה בין הדברים, ובכל מקום יש לבחון את ההקשר שבו מובא המספר. כאשר המספר שבע עומד כנגד השש, הרי שהוא מבטא את הנקודה הפנימית המאחדת, אולם המספרים שבע ושלוש הבאים יחד, מרמזים למבנה עשר הספירות, כפי שיובא בהערה הבאה.
⁹ חכמי יון טענו שהעיבור אורך שלוש שנים. נראה, שהמספרים שבע ושלוש המוזכרים כאן, מכוונים כנגד עשר הספירות, המחולקות לג' עליונות וז' תחתונות. ר' יהושע טען שחכמי יון אינם יכולים לפרוץ אל מעבר לז' תחתונות, ואין להם כל נגיעה לספירות המוחין, שכן הם רואים את הטבע כעומד לעצמו ואיננו מקושר למקורו הרוחני. חכמי יון טענו שעיבורו של הנחש אורך שלוש שנים, כיון שרצו להדגיש שאף מתוך חקירתם הטבעית ניתן להגיע אל הבנה רוחנית של העולם, הרמוזה בג' עליונות.
¹⁰ עי' בכוזרי מאמר ראשון, לאחר דברי הפילוסוף (ד'), ופיסקה קי"ב-קי"ג. אף שם אנו מוצאים את הגישה שההצלחה החומרית היא סימן לאמת רוחנית.
¹¹ ייתכן שדווקא הקישור אל הרמה העליונה, הרוחנית, גורם לחוסר התאמה ולהשתלבות לקויה ברמה החומרית בצורה המלאה ביותר.
¹² תהילים צ"ב, י', ועי' אגרות הראי"ה א', אגרת של"ב.
¹³ אנו ביארנו את שאלת חכמי יון כעוסקת באדם שלוה ולא הצליח להחזיר את ההלואה, אולם רש"י מפרש שהכוונה לאדם שהלוה והתקשה לגבות את חובו, ועל פי זה יתכן שהמלוה הוא הקב"ה, שהלוה לעם ישראל את הצלחתם, ולאחר שנכשלו – לא ילוה שוב. ר' יהושע טוען, שהקב"ה ינסה שוב, כי גם לנסיונות הראשונים יש משמעות, והם לא חלפו בלי רושם.
¹⁴ ח"ב, קפ"ח ע"א בתרגום הסולם.
¹⁵ במדבר י"ח, י"ט, דברי-הימים ב' י"ג, ה'.
¹⁶ בראשית י"א, ד'.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *