פרשה א – פסקה יז

שיעור מדרש זה מבוסס על כללי לימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל המשל

דבר אחר 'כל הנחלים', כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב, 'והים איננו מלא', והלב איננו מלא, לא הנפש שבעה לעולם, שנאמר 'וגם הנפש לא תמלא'. תאמר שמשעה שאדם מוציא את תלמודו לאחר שוב אינה חוזרת עליו, תלמוד לומר 'שם הם שבים ללכת' דכתיב (דברים ו') 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך'. מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא אמרה ליה מהו דין שנאמר (דניאל ב') 'יהב חכמתא לחכימין', לא הוה צריך קרא למימר אלא יהב חכמתא ללא חכימין ומנדעא ללא ידעי בינה, אמר לה משל אם יבאו אצלך שני בני אדם ללות ממך ממון, אחד מהן עשיר ואחד מהן עני, לאיזה מהן את מלוה לעשיר או לעני, אמרה לו לעשיר, אמר לה ולמה, אמרה לו שאם אבד העשיר ממוני יש לו מהיכן יפרע, אבל אם איבד העני ממוני מאין יפרע לי, אמר לה ולא ישמעו אזניך מה שאת מוציאה מפיך, אילו נתן הקב"ה חכמה לטפשים היו יושבין והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטריאות ובבתי מרחצאות, אלא נתן הקב"ה חכמה לחכימין והם יושבין והוגין בה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הוי 'יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה'.

פירוש המדרש

דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת". "כל הנחלים הֹלכים אל הים" – כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב, "והים איננו מלא" – והלב איננו מלא – נמשלה החכמה לנחלים, והלב לים – אף שחכמתו של אדם מתכנסת אל לבו, אין הלב מתמלא ולעולם ניתן להכניס חכמה נוספת אל הלב. לא הנפש שבעה לעולם – אין הנפש שבעה מדברי התורה הבאים אליה, שנאמר (קהלת ו', ז'): "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא". שמא תאמר, שמשעה שאדם מוציא את תלמודו לאחֵר – ומלמדו – שוב אינה חוזרת עליו – ואיננו יכול לראות בו פנים חדשות (על פי רד"ל, ועי' בשיעור), תלמוד לומר "שם הם שבים ללכת" – דברי התורה שבים תמיד אל הלב ומתחדשים בו, דכתיב – שכתוב (דברים ו', ו'): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" – הרי שהדברים נמצאים תמיד על הלב ואינם יוצאים ממנו, ולעולם יכול האדם להשיבם אל לבו בפנים חדשות. מטרונה – אשה חשובה – אחת שאלה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה ליה: מהו דין – זה – שנאמר בשבח הקב"ה (דניאל ב', כ"א): "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה" – נותן חכמה לחכמים ומדע ליודעי בינה, לא הוה צריך קרא למימר אלא 'יהב חכמתא ללא חכימין ומנדעא ללא ידעי בינה' – לא היה צריך הכתוב לומר כך, אלא 'נותן חכמה לשאינם חכמים, ומדע לשאינם יודעי בינה', וכי שבחו של הקב"ה שנותן חכמתו למי שהוא חכם כבר מעצמו?! אמר לה משל: אם יבואו אצלך שני בני אדם ללוות ממך ממון, אחד מהן עשיר ואחד מהן עני, לאיזה מהן את מלוה – לעשיר או לעני? אמרה לו: לעשיר. אמר לה: ולמה? אמרה לו: שאם אבד העשיר ממוני – יש לו מהיכן יפרע, אבל אם איבד העני ממוני – מאין יפרע לי? אמר לה: ולא ישמעו אזניך מה שאת מוציאה מפיך?! אילו נתן הקב"ה חכמה לטפשים היו יושבים והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטריאות ובבתי מרחצאות, אלא נתן הקב"ה חכמה לחכימין והם יושבין והוגין בה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הוי – הרי פירוש הפסוק "יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה", שהקב"ה נותן חכמה לחכמים, שמשתמשים בחכמה כראוי, ולא לטפשים שיבזו את החכמה.

נושאי השיעור: א. שני שלבים בלימוד התורה. ב. החשיבות שבבנין אישיותו של האדם. ג. לבו של האדם ככלי קיבול לחכמה.

פתיחה
תחילת המדרש דומה ביותר למדרש בקודם, ויש להבין לשם מה חוזר המדרש פעמיים על אותו רעיון. שלושה הבדלים יש בין המדרשים:
א. המדרש הקודם עוסק ב"חכמתו של אדם", ומדרש זה עוסק ב"תורה שאדם למד".
ב. מדרש זה מוסיף משל שלא מובא במדרש הקודם.
ג. במדרש זה ישנה תוספת: "לא הנפש שבעה לעולם, שנאמר 'וגם הנפש לא תמלא'.
נעיין במדרש זה בפני עצמו, ומתוך כך ננסה לעמוד על ההבדל בין שני המדרשים.

"והלב איננו מלא"
"תאמר, שמשעה שאדם מוציא תלמודו לאחר שוב אינה חוזרת עליו". שאלה זו איננה מובנת. וכי כאשר אדם מלמד תורה ליבו מתרוקן מן החכמה? נראה, ששאלה זו היא הסבר למשפט הקודם. "והלב איננו מלא" – אף שכל התורה שאדם למד היא בלב – הלב איננו מלא. שמא תאמר שהסיבה לכך היא שכאשר אדם מוציא תורה מליבו אין היא חוזרת אליו, וכך יש בליבו מקום לדברי תורה נוספים?! על כך באה התשובה: תלמוד לומר "שם הם שבים ללכת", התורה שבה אל האדם ונשארת בליבו, ואף על פי כן ליבו איננו מלא¹.
נראה, שמדרש זה עוסק בשאלה – אם אכן התורה "תופסת מקום" בליבו של האדם, הרי שיש גבול לתורה שיכול האדם לקלוט. הכיצד אין גבול לכמות הידיעות שיכול האדם להכניס אל ליבו?

שני שלבים יש בקליטת החכמה והתורה. השלב הראשון הוא קליטת הידיעות. השלב השני, הופך את הידיעות לחלק מאישיותו של האדם, את הדברים שאדם למד עליו לשים "על לבבך", והופכם לחלק מהלב, ולא להשאירם כידיעות חיצוניות לאדם.
הידיעות שאדם למד מתמזגות באישיותו, ונוצר כלי קיבול חדש, הבנוי מאישיותו של האדם יחד עם הידיעות שהתמזגו והתרכבו בה, וכלי זה מוכן לקבל ידיעות נוספות.
מגמת המדרש היא ללמדנו את החשיבות הרבה שבבנין אישיותו של האדם. החכמה איננה רק ריבוי ידיעות, אלא אישיות המתאימה לכך. על כן מתייחס המדרש ל"תורה", המדריכה את האדם בחייו, ולא ל"חכמה", היכולה להתפרש כידיעות שאדם אוגר במוחו, בלא הזדהות והתמזגות עימן.
על פי זה יש לבאר את שאלת המדרש. השאלה באה כסימן – אם החכמה אינה אלא אגירת ידיעות, הרי שיש גבול לכמות הידיעות שיכול אדם לאגור במוחו, ועל כן יש להוציא ידיעות ישנות כדי לפנות מקום לידיעות חדשות.
אדם מלמד את חברו תורה, וכשחברו יודע – הוא יכול כבר לשכוח, שכן התורה כבר קיימת בעולם, וכל האנשים יחד – יודעים את התורה כולה. לשם מה צריך אדם אחד לדעת הכל?
העובדה שאין זה כך, ואין אדם מוציא מליבו את הידיעות שלמד, מלמדת את הגישה אל התורה – הידיעות הופכות לחלק מן הלב, חלק מבנין האישיות.

הבנת המשל
המשל מופיע גם במדרש תנחומא², בדרך המוסיפה להבנת משמעותו:

…זה שאמר הכתוב 'לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט' (איוב ל"ב, ט'). לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם. אלא 'אכן רוח היא באנוש'. מי אמר הפסוק הזה, אליהוא אמרו. אימתי, בשעה שהיו אוהביו של איוב מוכיחין אותו, והיה משיבן. כיון שסילקן איוב, ראה אליהוא שלא יכלו להשיבו, שנאמר 'וירא אליהוא כי אין מענה וגו". באותה שעה אמר להם, 'לא רבים יחכמו', לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם. אלא, 'אכן רוח היא באנוש', אלא אם כן נתן בו הקב"ה רוח כדי שיהא רגיל בתלמודו, שנאמר 'אכן רוח היא באנוש'. שאלה מטרונא אחת לר' יוסי בן חלפתא, אמרה לו, הרי כל שבחו של הקב"ה שהוא נותן לחכמים חכמה, שנאמר 'יהב חכמתא לחכימין', לא היה צריך לומר אלא 'יהב חכמתא לטפשין'. אמר לה יש לך קוזמין (תכשיטים יקרים)? אמרה לו הן. אמר לה אם בא אדם לשאול קוזמין שלך, משאלת את אותם לו? אמרה לו אם יהיה אדם אוקנוס (עשיר), אני משאלת לו קוזמין שלי. אמר לה קוזמין שלך אין את משאלת אלא לאדם אוקנוס, הקב"ה יתן את החכמה לטפשין?! לפיכך אמר 'יהב חכמתא לחכימין'. אמר אליהוא לא כל מי שהוא מבקש הוא נותן לו, הוי 'לא רבים יחכמו', אלא 'אכן רוח היא באנוש'.

במקור זה מוסב המדרש על הפסוקים באיוב³, המתארים את תחילת נאומו של אליהוא:

וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב כי הוא צדיק בעיניו. ויחר אף אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים. ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב. ואליהו חכה את איוב בדברים כי זקנים המה ממנו לימים. וירא אליהוא כי אין מענה בפי שלשת האנשים ויחר אפו. ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם. אמרתי ימים ידברו ורב שנים ידיעו חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט. לכן אמרתי שמעה לי אחוה דעי אף אני.

עד עתה עמד אליהוא בצד, והמתין, שכן רעיו של איוב היו מבוגרים ממנו, והוא הבין שחכמתו של האדם היא תוצאה של שנותיו ושנות לימודו – "אמרתי ימים ידברו, ורוב שנים יודיעו חכמה".
אולם, אומר אליהוא, אני רואה שאף כי אתם יודעים תורה, ועסקתם בה שנים רבות – אינכם חכמים, שכן "לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם".
כיצד, אם כן, יכול אדם להחכים? "אכן רוח היא באנוש" – הרוח מתמזגת באישיותו של האדם, ואם הוא אישיות המתאימה לחכמה – הרי שהוא יחכים.
הקב"ה "יהב חכמתא לחכימין" – נותן חכמה לחכמים. השורש חכ"מ בפסוק זה מתפרש בשני מובנים⁴. "יהיב חכמתא" – הידיעות המכונות חכמה, "לחכימין" – לאנשים בעלי אישיות חכמה, שישתמשו בידיעות בצורה חכמה. יכול אדם להיות חכם אף אם אין בידו ידיעות, שכן הוא בעל אישיות המתאימה לחכמה, וכאשר ילמד – ישתמש בידיעותיו בצורה חכמה וטובה.
המטרונה איננה מלוה לעני, אלא לעשיר. מדוע? עני ועשיר אינם נמדדים רק על פי כמות בכסף שבידי האדם, אלא על פי אופיו – העשיר הוא אדם היודע לתרגם את הכסף לרווחים, ועל כן כדאי להלוות לו. אדם שכל סכום שמגיע לידיו – נעלם, אין זה מעשה חכם להלוות לו כסף, שאמור לחזור אל המלוה.
באותה צורה, מלמד ר' יוסי בן חלפתא, יש להתייחס אל החכמה. "חכם" הוא אדם שיודע להשתמש החכמה בצורה נכונה. כאשר אדם כזה לומד ויודע – ההתמזגות של הידיעות עם אישיותו יוצרת כלי ראוי וחשוב, שיש לו פירות ראויים. לאדם כזה כדאי לתת חכמה. אדם "טפש" יכול להיות אדם בעל כשרון, אלא שבגלל אישיותו הלקויה, הוא משתמש בכשרונו לדברים שליליים.
אילו הקב"ה יתן חכמה לאדם כזה – החכמה תיפסד, שכן ישתמשו בה לדברים לא ראויים לה.
על כן נותן הקב"ה חכמה רק לחכמים – לאנשים בעלי מידות מתוקנות, בעלי יראת שמים ושאיפות נכונות, שכן הם יודעים כיצד להפוך את הידיעות שהם מקבלים לכלי קיבול מתאים, שאליו יכולים להיכנס דברי חכמה רבים.

"וגם הנפש לא תמלא"
על פי הבנה זו ניתן להבין באור חדש את דברי המדרש על התורה שאדם מלמד לאחר: "תאמר שמשעה שאדם מוציא את תלמודו לאחר שוב אינה חוזרת עליו". אילו התורה איננה אלא ידיעות, הרי שמה שאדם למד לעצמו – זה מה שמלמד לחברו. העמקות והגודל של הלימוד נשארים לעולם בדרגתם הראשונה, שכן הידיעה עצמה איננה משתנה.

תלמוד לומר 'שם הם שבים ללכת', דכתיב 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך'.

הדברים שאדם לומד שבים אל לבו, והופכים לחלק מהלב. לבו רחב יותר, והתורה שהוא מקבל גדולה ועמוקה יותר. התורה שמלמד לאחר איננה אותה תורה שלמד הוא, שכן האדם מקבל את התורה כידיעה, אך הידיעה הופכת לחלק מהאישיות, וכאשר הוא מלמד לאחר הדברים מתגלים בעוצמה רבה יותר.
זהו פירוש הפסוק: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" – הדברים החדשים שאתה למד, יהיו "על לבבך" – יהפכו לחלק מן האישיות. על כן "הנפש לא תמלא", שכן אין קץ לגדולתה ועמקותה של תורה, ואין קץ לבנין האישיות שהתורה יוצרת באדם. כל דבר שאדם לומד בונה נדבך נוסף באישיות, ועל כן אין סוף לידיעות שאדם יכול לרכוש – ולחברם אל נפשו – מבלי שתתמלא.
חז"ל דורשים⁵:

'וגם הנפש לא תמלא' שהנפש יודעת כל מה שהיא עמלה – לעצמה היא עמלה, לכך אינה שבעה לא תורה ולא מעשים טובים, משל למה הדבר דומה לעירוני שנשא בת מלכים, אם יביא לה כל מה שבעולם אינן חשובין לה כלום, למה שהיא בת מלך, כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים.

הנפש היא במישור אחד מעל לעולם המעשי, ועל כן אין העולם המעשי יכול למלא אותה. הידיעות נבלעות בנפש והופכות לחלק ממנה, ועל כן אין גבולות לתורה שאדם לומד.

ר' אליעזר ור' יהושע
בדרשה הראשונה על פסוק זה, נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע:

'כל הנחלים הולכים אל הים' ומהיכן הארץ שותה ר' אליעזר ור' יהושע, ר' אליעזר אומר מימי אוקינוס היא שותה דכתיב 'ואד יעלה מן הארץ והשקה', אמר לו ר' יהושע מימי אוקינוס לא מים מלוחין הן, אמר לו מתמתקין הן בעבים, דכתיב (איוב ל"ו) 'אשר יזלו שחקים', איכן הם נעשים נוזלים בשחקים, ור' יהושע אומר ממים העליונים היא שותה דכתיב (דברים י"א) 'למטר השמים תשתה מים'.

לדעת ר' אליעזר הארץ שותה ממי האוקיינוס, ולדעת ר' יהושע ממים עליונים.
ר' אליעזר רואה את השקיית הארץ כחלק ממחזוריות הטבע – המים באים לארץ ושבים אל העבים.
לפי ר' יהושע העננים הם כלי קיבול למים עליונים.
יתכן, ששתי הדרשות מקבילות לשני המדרשים האחרונים.
המדרש הקודם העוסק בתהליך של "אור ישר ואור חוזר", מתאים לדעתו של ר' אליעזר, המביט אל מחזוריות הטבע והמים.
המדרש הזה, המבאר שאישיותו של האדם היא ככלי קיבול לתורה שהוא לומד, מתאים לדעתו של ר' יהושע, הרואה בעננים כלי קיבול למים עליונים.
עוד יש להוסיף, בדרשת שמותיהם של התנאים, שר' אליעזר מלשון עזרה מה', ור' יהושע לשון ישועה מה'.
ר' אליעזר מבין שעל האדם לפעול בכוחו, וה' עוזר לו. אין ה' פועל ללא שהאדם יפעל מכוחו. דבר זה בא לידי ביטוי בשמו – אליעזר – המבטא שה' עוזר לאדם בפעולתו – אך נדרשת פעולה מהאדם. דבר זה מתבטא גם בשיטתו של ר' אליעזר, שהארץ שותה ממי אוקיינוס. יש בכוחה של הארץ להשקות את עצמה, והקב"ה מופיע במערכת הטבע – הפועלת כביכול בכוחה העצמי.
ר' יהושע, לעומת זאת, כשמו, מבין שאנו זקוקים באופן מוחלט לישועתו של הקב"ה ומעשינו אינם נחשבים כלל. אנו תלויים בישועתו של הקב"ה. אף שתייתה של הארץ היא מן העליונים, ואין בכוחה של הארץ לשתות ללא שתקבל מן המים העליונים.