פרשה א – פסקה יח
דבר אחר 'כל הנחלים הולכים אל הים' כל הגרים אינן נכנסין אלא בישראל, 'והים איננו מלא' וישראל ממניינן אינן חסרין לעולם, שנאמר (במדבר כ"ג) 'מי מנה עפר יעקב'. שמא תאמר שכל מי שאיננו מתגייר בעולם הזה מתגייר בעולם הבא, תלמוד לומר (ישעיה נ"ד) 'הן גור יגור', מכאן ואילך 'אפס מאותי', הפסק מאתי, מאן גבי מי גר אתך בעולם הזה עליך יפול לעולם הבא. אמר ר' יוחנן ולא עוד אלא במקום שהוא מתגייר משם הוא נוטל חלקו, שנאמר (יחזקאל מ"ז) 'והיה בשבט אשר גר הגר וגו".
נושאי השיעור: א. אין מנין כמותי לישראל, ועל כן כניסת הגרים אינה מחסירה מישראל. ב. שני טעמים מדוע אין מקבלים גרים לימות המשיח. ג. הגרים מקורם בישראל ובגירותם הם שבים אל מקורם.
פתיחה
מספר שאלות עולות בלימוד המדרש, ועיון בהן מעורר להבנה עמוקה של המדרש.
א. "כל הנחלים הולכים אל הים – כל הגרים אין נכנסים אלא בישראל". יש להבין דרשה זו, הרי זרימת הנחלים אל הים היא דבר טבעי, האם כך גם כניסת הגרים לישראל היא דבר טבעי, המהווה חלק מסדרי המציאות?
ב. "והים איננו מלא – וישראל ממניינן אינן חסרין לעולם". לכאורה הדרשה הפוכה מלשון הכתוב , וכיצד, אם כן, דרשו חז"ל את הפסוק?
ג. "שמא תאמר, שכל מי שאיננו מתקיים בעולם הזה מתקיים בעולם הבא…". יש להבין את הקשר של משפט זה לתחילת המדרש. אף המשפט כשלעצמו איננו ברור – מדוע יבוא אדם לומר דבר זה, עד שרואה המדרש לנכון לשלול גישה כזו?
ד. המדרש איננו דורש את סופו של הפסוק: "אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת". האם אין הדרשה של הגרים מוסבת על סופו של הפסוק (אף שבשאר הדרשות על הפסוק יש התייחסות גם לסוף הפסוק)?
והים איננו מלא
נפתח בדרשת המילים "והים איננו מלא". אילו היה הים מלא, הרי זה מלמד שהמים שהוא מכיל נמדדים בצורה כמותית. הים יכול להכיל כמות מסויימת של מים ואז הוא מלא. מה יקרה אם במצב כזה יכנסו מים נוספים אל הים? יצאו מים אחרים כנגדם – ויחסרו מן הים.
כך גם בישראל. אילו היה עם ישראל יכול להימדד בצורה כמותית – הרי שיש כמות מסויימת של נפשות ושל תפקידים המרכיבים את עם ישראל וכאשר התמלאה כמות זו עם ישראל מלא. אילו כך היו פני הדברים, הרי שכניסת הגרים לישראל היתה גורמת להחסרת נפשות מישראל, שכן המקום הוא מוגבל, וכנגד כל גר שנכנס לעם ישראל צריך לצאת אחד כנגדו.
כך דורש המדרש את הפסוק: כל הגרים אינן נכנסים אלא בישראל, ובכל זאת – "והים איננו מלא", ומכאן שעם ישראל איננו מוגבל ביכולת הקיבול שלו, ולכן ישראל אינם חסרים, אין צורך להחסיר נפשות מישראל בגלל כניסת הגרים.
משמעות הדבר תתבאר לאור הפסוק שמביאים חז"ל "מי מנה עפר יעקב". ודאי אין הפירוש כפשוטו, שלא ניתן למנות את ישראל, שהרי "אתם המעט מכל העמים"1.
ישראל הם למעלה מן המספרים, והמספר אינו שייך בהם. על כן אין לומר שהם חסרים ממניינן בכניסת גרים, שכן אין להם מניין – מתוך שהם מעליו.
בהבנה פנימית נראה, שישראל שייכים לבחינת "מי" – "מי מנה עפר יעקב". "מי" – ספירת הבינה, הנמצאת למעלה משבע הספירות המכוונות כנגד שבעת ימי הבנין. ישראל הם למעלה מן המציאות המעשית. זו בחינת "כנסת ישראל" שבה מתכנסים הגרים, שמציאותה היא מעל לפרטים ועל כן לא שייך בה המספר.
גרים בעולם הבא
המדרש שואל: "שמא תאמר שכל מי שאיננו מתגייר בעולם הזה מתגייר בעולם הבא". נראה, ששאלה זו נובעת מתוך ההשוואה בין המדרש לפסוק. הפסוק עוסק בהליכת הנחלים אל הים שהיא עניין טבעי, אם כן, שמא תאמר שגם כניסת הגרים לישראל היא עניין טבעי, וכיון שהיא עניין טבעי הרי שהוא ממשיך תמיד, ואף בימות המשיח2, כשם שזרימת הנחלים ממשיכה אף בימות המשיח.
המדרש מעלה אפשרות, שכניסת הגרים לישראל היא ענין טבעי ורצוי, אין הגבלה על כניסת גרים לישראל, והיא נמשכת תמיד, שכן כל גוי רצוי שיהיה יהודי, ולכן אין זמן שבו כניסת גרים איננה קיימת.
אולם, אין זה כך, וכדברי הגמרא3:
תנו רבנן אין מקבלין גרים לימות המשיח. כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. אמר ר' אליעזר מאי קרא, 'הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול', אבל אידך לא.
רש"י: הן גור – הבא להתגייר יגור אפס מאותי בעוד שאין אני עמכם יתגייר דהיינו בזמן הזה.
מי גר אתך עליך יפול – מי גר אתך בעניותך כאשר אמרת.
עליך יפול – לעולם הבא. יפול – ינוח, כמו 'על פני כל אחיו נפל' (בראשית כ"ה), 'יפול מצדך אלף' (תהלים צ"א).
מדוע אין מקבלים גרים לימות המשיח?
כפי שמבאר רש"י, רק מי שהיה עִם עַם ישראל בתקופת עניותו, יזכה להיות עמו בשלוותו ומנוחתו.
העובדה שהגר בא בזמן שישראל בגלות מבררת את רצונו האמיתי ואת צדקותו. לא כל גוי מתאים להצטרף לעם ישראל. כיצד מבררים מי ראוי? מי שמוכן להצטרף לישראל בגלות, אף שרואה את צרותיהם וסבלותיהם, הרי זה סימן לצדקותו ולצדקת רצונו להתגייר.
בדרך זו יש להבין את לשון המדרש: "כל הגרים אינן נכנסין אלא בישראל" – המדרש מכנה בשם "גרים" קודם שנתגיירו, והרי זה כלשון הגמרא4: "גר קטן מטבילין אותו על עת בית דין", והרי קודם שטבל אין הוא עדיין גר?
ביאור הדבר הוא, שרצונו של הגוי להתקיים הוא הקושר אותו לעם ישראל, והגירות היא הדרך המעשית לבטא קשר זה5.
גר הוא אדם שרוצה קרבת אלוקים ועל כן דבק בעם ישראל, ואדם כזה קרוי "גר" אף קודם שהתגייר בפועל.
ביחס לגר כזה נכונה ההשוואה לנחלים ההולכים אל הים, שכן במקרה זה הגיור הוא תהליך טבעי6. כל הגרים – האנשים המבקשים קרבת אלוקים ועבודת אלוקים – אינם מתכנסים אלא בישראל. זהו סדרו של עולם, שישראל מגלים בעולם שם ה', וכל מי שמקבל על עצמו להשתתף בכך – מתכנס בישראל.
טעם נוסף לכך שאין מקבלים גרים בימות המשיח מובא בשם האר"י, שבימות המשיח מסתיימת עבודת הבירורים ועל כן אין מקבלים גרים בזמן זה. נבאר עניין זה.
העולם נברא בתהליך של שבירה ותיקון. בזוה"ק7 מתואר עניין זה כאומן, המכה בפטישו על סדן של ברזל, ומן המכה מתפזרים ניצוצות. אלו הן ניצוצות הקדושה שמפוזרים בעולם, ועבודת עם ישראל היא ללקט את הניצוצות שנתפזרו ולהחזירם אל הקדושה. זוהי עבודת הבירורים – לברור את נקודות הטוב מן הקליפות שהם מצויות בהן ולצרפן אל הקדושה. אף הגרים המצטרפים לעם ישראל הם חלק מתהליך הבירור שעל העולם לעבור. אלו הן ניצוצות קדושה, שמקורן בכנסת ישראל, אלא שנתפזרו לבין האומות, והגירות מלקטת את הניצוצות למקום הקדושה.
על כן יש עניין גדול להצטרפות הגרים לישראל, כדברי הגמרא8:
ואמר רבי אלעזר לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר 'וזרעתיה לי בארץ', כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין.
מטרת הגרות היא לאסוף את ניצוצות הקדושה שנתפזרו באומות, והגרים הם אחת הדוגמאות לעניין זה.
כשתסתיים עבודה זו, ויגיע העולם לשלמותו – זוהי הגאולה השלמה וימות המשיח, ועל כן אין מקבלים גרים בימות המשיח, שכן בעת הזו אין זה חלק מליקוט ניצוצות הקדושה, וכמובא בשם האר"י9:
לכן אין מקבלין גרים לימות המשיח, מאחר שלא ישאר שום ניצוץ קדושה כלל יבוא משיח.
נראה שטעם זה, המובא בחכמה הפנימית, הוא עומק הטעם הראשון. ביארנו, שהסיבה שאין מקבלים גרים לימות המשיח היא מפני שאז אין יכולת לבדוק את אמיתות כוונתם. ניתן להוסיף, שהרצון העז להצטרף לישראל מלמד על היות הגר ניצוץ השב למקורו, ועל כן אנו מקבלים אותו, אולם בימות המשיח אין עבודת בירור, ולכן אין יכולת לעמוד על טהרת כוונתו של הגר.
הבנה זו מבארת גם את סוף הפסוק, שדרשתו אינה מופיע במדרש: "אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת". הגרים המשולים לנחלים ההולכים אל הים, אינם הולכים מחדש אל הים, אלא "שבים ללכת", שכן בישראל מקורם, וגירותם היא שיבתם של המקור. אין זו תוספת על ישראל אלא חזרה של ניצוצות שהיו ונתפזרו.
1 דברים ז', ז'.
2 הביטוי "עולם הבא" במדרש מתייחס לימות המשיח, בהם העולם נוהג כמנהגו, ועי' ביבמות כ"ד ע"ב שם דרשו ש"אין מקבלים גרים לימות המשיח" מן הפסוקים בישעיה המובאים במדרש כאן.
3 יבמות כ"ד ע"ב.
4 כתובות י"א ע"א.
5 עניין זה מבואר בהרחבה בשיעור כללי בסוגית "גר קטן" המופיע באתר.
6 אמנם לימות המשיח אין מקבלים גרים, שכן אין דרך לברר האם אכן רצונו ובקשתו להתגייר הם אמיתיים, אך מצד עצם העניין לא חל שינוי מהותי בימות המשיח ומקומם של הגרים בעם ישראל קיים תמיד.
7 אדרא זוטא דף רצ"ב ע"ב.
8 פסחים פ"ז ע"ב.
9 "פרי עץ חיים", שער ראש חודש חנוכה ופורים, פרק ג'.