פרשה א – פסקה כב
'כל הדברים יגעים לא יוכל וגו", דברי הבטלה מיגעין את האדם. קורא היום, כבוש שמה, סלע כעופרת, מעוט חתיכות, מתפללות בטור מסכן, חתוכין שרויין חתוכין, שור משפט בטור מסכן, תרדין בחרדל. ר' יונתן נשר שעריה, אזל להדיה מוגדלה דצבעיה מיתאסייא, הוה תמן חד ספר אמר בשביל שערך באתה לכאן לרפאתו, אמר ליה שיטפו מאלל והא סבית שיש בה סעל לרפאתו, ואני הועתקתי לכאן להחיש מחיה. קם ורבע ליה על רגליו, אמר ליה כאן בריש מישתעי קמיה דרב באורתא.
נושאי השיעור: א. דברים בטלים – שימוש במסגרת החיצונית בלבד. ב. מטרתם של דברים בטלים.
פתיחה – ביאור המדרש
מדרש זה קשה להבנה בצורה פשוטה, ועל כן נבארנו תחילה על פי המפרשים.
המדרש מביא כמה דוגמאות ל"דברי בטלה המיגעים את האדם", שהם מעין "חידות הגיון", בהן אדם אומר מילים שבפשוטן יש משמעות אחת והוא מתכוון לרמוז לדבר אחר.
על פי המפרשים חידות אלו עוסקות במינים שונים של מאכלים, ובצורות שונות של הכנתם.
"קורא היום כבוש שמה" – הרד"ל גורס "מדוד שמה". "קורא" הוא התרנגול. "מדוד" בארמית הוא משח, שמתפרש גם כשמן. "שמה" בארמית – תמן, שמתפרש גם כ"תומין" – שומים. האומר "קורא היום מדוד שמה" מתכוון לומר: "התרנגול היום עשוי בשמן ושומים".
"סלע עופרת, מעוט חתיכות, מתפללות בטור מסכן, חתוכין שרויין חתוכין". הרד"ל משמיט חלק מן המילים, וגרסתו היא: "סלע עופרת מתפללות בטור מסכן". "סלע" בארמית "כיפא", שמתפרש כ"כף". "עופרת" בארמית "אברא" – אבר. "מתפללות" – "צליין" – "צלויין". "בטור מסכן" – בהר דל = בחרדל. כלומר – "כף או אבר של בהמה צלויין בחרדל".
"שור משפט בטור מסכן – תרדין בחרדל". "שור" – "תור". "משפט" – "דין". "בטור מסכן" – "בחרדל" (כדלעיל). כלומר – "תרדין בחרדל".
ביאור המעשה בר' יונתן: ר' יונתן נשר שערו, והלך ל"מגדל צבעים" להתרפא. היה שם סַפָּר אחד, אמר לו, בשביל שערך באת לכאן לרפאותו, אמר לו (ר' יונתן), השיער (נשר) מהבשר, והנה שמעתי שיש בה תרופה לרפאותו, ולכן באתי לכאן למהר תרופה (לשער). קם והשתחוה (הספר) על רגליו, ואמר: כאן בתחילה דברתי לפני הרב אתמול (על תרופה למחלה זו).
"חידות הגיון" אלה המובאות במדרש מייגעות את האדם – לעמוד על כוונת האומר.
השאלה הפשוטה שיש לשאול בלימוד המדרש – לשם מה חז"ל מביאים לנו דברים אלה, ו"מייגעים" אותנו? מה רוצים חז"ל ללמדנו במדרש זה?
מהותן של המילים
הכתוב אומר1:
כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו.
בפסוק זה כלולים שלושה מישורים בהם מתבטא האדם, זה למטה מזה.
ראשית הכל היא המחשבה, הרעיון. רעיון זה יורד ומתבטא במילים – המצמצמות את גודלו והיקפו של הרעיון, אך נותנות לו ביטוי וגילוי. המילים יורדות אל המעשה שהם ביטוי מצומצם עוד יותר, אך מעשי ומוחשי יותר2. הצורה המקורית של המילים היא כביטוי למחשבה.
אולם, ניתן להשתמש במילים בצורה אחרת. ניתן להשתמש במילה בצורתה החיצונית בלבד, ולא כביטוי למחשבה. שימוש במסגרת של המילה – הצלילים, האותיות וכדומה, כמו שמובא במדרש: "צלויי – צלויים", זהו דבר שמייגע את האדם, כי הוא משתמש בדבר שלא בשימוש המיועד לו.
דברים בטלים – מייגעים
משל למה הדבר דומה? לאדם המנסה לדפוק מסמר בקיר בעזרת שולחן. זוהי עבודה מייגעת מאוד, כיון שהשולחן איננו מיועד לכך, ואילו בעזרת פטיש – הדבר נעשה בקלות.
כל שימוש במילים בצורה החיצונית בלבד, לא כביטוי למחשבה, זה דבר מייגע.
הפנימיות, הנשמה, מתבטאת בכמה צורות, שאחת מהן היא המילים. מילים בלי נשמה הן מייגעות.
משל לשבט פרימיטיבי, שאיננו יודע מהו חשמל. שבט זה קיבל במתנה מכונת כביסה. מה יעשו בה בני השבט? ישתמשו בה כבסיס לעציץ, כשולחן טיפולים, כסולם – ישתמשו במסגרת החיצונית בלבד. המנוע, למשל, הוא חסר שימוש והוא רק מפריע ומקלקל, ועל כן יזרקו אותו…
החשמל הוא "נשמת" המכונה, ובלעדיו הדברים יגעים. כך המילים – ביטוי לנשמה המסתתרת מאחוריהם, המאפשר לנו להיפגש עם הנשמה העליונה בדבר שאנו יכולים להשתמש בו ולתפוס אותו.
במדרש במקום אחר מובא משל המבאר את הדברים3:
אמר רבי לוי לקרסטל נקוב ששכרו בעליו פועלים למלאותו מים. אומר הטפש מה אני מועיל, מכניס בזו ומוציא בזו. והפקח אומר ולא שכרי אני נוטל, ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל מבעל הבית, כך הטפש אומר הריני לומד תורה ומשכחה מה אני מועיל, והפקח אומר ולא שכר יגיעה נותן לי הקב"ה.
יגיעה מתוך ציווי אלוקי – יש לה ערך, אף אם אין רואים את תוצאותיה בצורה מוחשית. אולם יגיעה שאיננה מובילה לתכלית כלל – מה ערך יש בה? זוהי היגיעה בדברים בטלים.
"ודבר שפתים אך למחסור"
מובא במדרש4:
הדא הוא דכתיב (משלי י"ד) 'בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור'. בכל הדברים שאדם נושא ונותן בהם דברי תורה הוא נוטל עליהן שכר, יכול אף בדברי בטלה כן, תלמוד לומר 'ודבר שפתים אך למחסור'. אתה מוצא לא היה יוסף ראוי לינתן בבית האסורין אלא י' שנים מפני שהוציא דבה על י' אחיו, ועל ידי שאמר לשר המשקים (בראשית מ') 'כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה' ניתוסף לו עוד שתי שנים, שנאמר (שם מ"א) 'ויהי מקץ שנתים ימים'.
אף במדרש זה מתייחס המדרש לדברי בטלה, ונראה שיש בדברים אלה ביאור למדרש שלנו.
המאורעות שיוסף שותף להם בעת היותו בבית הסוהר, הם בעלי משמעות אדירה, לאלפי שנים. כל קיומו של עם ישראל עומד על כף המאזניים – בירידת יעקב ומשפחתו למצרים, בחסרונו של יוסף מן המשפחה ועוד.
פתרון החלום העלה את יוסף למציאות שאין מילים כדי לבטאה. השתיקה היא הביטוי הטוב ביותר לעוצמת הרגעים האלה, בהם תלוי גורלו של עם ישראל כולו.
יוסף "מפספס" את הרגעים הגדולים והנשמתיים הללו, ומשתמש בהם כרגעים רגילים. הוא משתמש בהצלחתו העליונה לבקש "פרוטקציה" משר המשקים, ולצאת מבית הסוהר. משל לאדם שניתנה לו הזדמנות נדירה לפגוש את המלך ולשאול אותו שאלה. אחר כל ההכנות נכנס אותו אדם ושאל: "מה השעה?"… לו היה "מצליח" יוסף בבקשתו, לאן היה מגיע? להיות עבד אצל אחד משרי מצרים?! זוהי דוגמא לשימוש במסגרת החיצונית של המציאות, ללא קשר לנשמה. המציאות מובילה לכיוון אחד, ויוסף מנסה "למשוך", בעזרת המסגרת החיצונית, לכיוון אחר.
אולם, המציאות הפנימית חזקה מן הצד החיצוני, ועל כן שר המשקים שוכח את יוסף, עד שמגיע הרגע המתאים ויוסף יוצא מן הבור הישר אל ארמון מלך מצרים, כחלק מתהליך גאולתם של ישראל.
פנייתו של יוסף לשר המשקים מקבילה ל"דברים בטלים" – הנוגעים בצד החיצוני בלבד, ועל כן אינם מובילים ומקדמים את האדם ליעדו.
משמעותם של דברי בטלה
אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה5.
לשם מה נבראו דברים בטלים?
ראשית, יש לציין כי אף חז"ל דברו לפעמים בצורה של חידות, כגון באגדות רבה בר בר חנה6, בויכוחו של ר' יהושע בן חנניה עם "סבי דבי אתונא"7 ועוד.
הרמח"ל מבאר עניין זה8:
והנה כבר ידעת שמה שהביא לחז"ל לכתוב דברי התורה שבעל פה אחר היות המקובל אצלם שדברים שבעל פה אסור ללמדם בכתב, היה מה שראו שהיו הדיעות הולכות ומתחלשות באורך הגלות וחליפות הזמנים, והזכרון מתמעט והסברא מתקצרת, ונמצאת התורה משתכחת. על כן בחרו משום עת לעשות לה', לחקוק בספר פירוש המצות כולו, למען ישאר קיים כל הימים, והוא כלל המשנה והגמרא. והנה התבוננו עוד וראו שבחששא זאת שחששו על חלק המצות ראוי היה לחוש גם כן על חלק סתרי התורה ועיקרי האלקיות, אך אין התיקון שמצאו לחלק המצות ראוי לחלק הסודות, וזה כי ביאורי המצות והדינין אין היזק כלל אם יכתבו בספר בביאור גלוי לכל קורא, אך חלק הסודות אין ראוי שימסר כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד יקר המושכלות, ולא מצד עמקם. אם מצד יקרם, כי אינו כבודו של הבורא ית' שימסרו סתריו ביד אנשי מדות רעות, ואפילו שיהיו חכמים מחוכמים. ואם מצד עמקם, שהרי הענינים באמת עמוקים מאד ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים בדרכי העיון היטב, ואם יפגעו בם שכלים גסים אף בלתי מלומדים בעיונים, יוציאו הענינים האמיתיים היקרים לשיבושים ודיעות רעות. על כן גמרו לבצוע את הדין, והיינו לכתוב אותם, למען לא יאבדו מן הדורות האחרונים, אך בדרכים נעלמים ומיני חידות שלא יוכל לעמוד עליהם אלא מי שמסרו לו המפתחות, דהיינו הכללים שבהם יובנו הרמזים ויפורשו החידות ההם, ומי שלא נמסרו לו המפתחות יהיו לפניו כדברי הספר החתום וכאלו לא נכתבו כלל. והמפתחות האלה השאירום בידי תלמידיהם שקבלום מידם, ואמנם עליהם סמכו שלא ימסרום אלא לתלמידיהם אחריהם הגונים כהם, וכן מדור אל דור. והמה הזהירו וכן צוו לכל משכיל ומלמד שיהיה מזהיר ומכריז לכל, שדברי חכמים וחידותהם צריכים למוד, ושכל הקרוב להם ואין המפתחות בידו אינו אלא רוצה ליכשל. ואולם אחרי הזהירם האזהרה הזאת, אם יבא איש ויעפיל לכנוס בם והמפתחות אינם בידו, וכשל אחור ונשבר, והנה דמו בראשו יהיה והם את נפשם הצילו.
כיצד ניתן להעביר את סתרי התורה לדורות הבאים, ויחד עם זה לשמור על היותם נסתרים?
הדרך היא לכתוב שזאת בדרך של "חידות", שרק מי שיודע את הדרך לפתרון החידות, ויהיה בעל מוטיבציה רבה להשקיע בכך – יזכה לסתרי תורה.
המילים, שבדרך כלל באות לגלות, משמשות כאן להסתרה, שכן הן מסתירות את מה שנכתב בלשון מליצית וכדומה.
ואכן, יש המתייחסים לדברי חז"ל באגדה כדברי הבאי, ח"ו, מתוך שלא עמדו על מהותם.
השימוש בדברים בטלים, כמו ה"חידות" המובאות במדרש זה, מרגיל את החכמים לדרך זו של דיבור וכתיבה, בה יש להשתמש כאשר רוצים להצפין את סתרי התורה.
1 דברים ל', י"ד.
2 עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' צ"ד, ובמצוה ברה ח"א (מהדו"ב) עמ' ב'.
3 שיר השירים רבה פרשה ה' פס' י"א, ב'.
4 שמות רבה פרשה ז', א'.
5 שבת ע"ז ע"ב.
6 בבא בתרא ע"ג ע"א והלאה, ועי' בסדרת השיחות המתפרסמות באתר בעניין זה.
7 בכורות ח' ע"ב, ועי' בשיעור מדרש "כל הנחלים", ג' העוסק בעניין זה.
8 מאמר על ההגדות.