פרשה א – פסקה כד
דבר אחר 'כל הדברים יגעים', דברי מינות מיגעין את האדם. מעשה בר' אליעזר שנתפס לשום מינות, נטלו אותו הגמון והעלו על הבימה לדון אותו. אמר לו, רבי, אדם גדול כמותך יעסוק בדברים בטלים הללו. אמר לו נאמן עלי הדיין. והוא סבר שבשבילו אמר, והוא לא אמר אלא לשום שמים. אמר לו מאחר שהאמנתני עליך אף אני הייתי סבור ואומר אפשר שישיבות הללו טועות הן בדברים בטלים הללו, דימוס פטור אתה. אחר שנפטר ר' אליעזר מן הבימה היה מצטער על שנתפס על דברי מינות. נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו ולא קבל. נכנס ר' עקיבא אצלו, אמר לו רבי, שמא אחד מן המינין אמר לפניך דבר וערב לפניך, אמר לו הן, השמים הזכרתני, פעם אחת הייתי עולה באיסטרטא של צפורי ובא אלי אדם אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו, ואמר לי דבר אחד משום פלוני והנאני הדבר, ואותו הדבר היה כתוב בתורתכם (דברים כ"ג) 'לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב', מה הן, אמרתי לו אסורין, אמר לי לקרבן אסורים, לאבדן מותר, אמרתי לו ואם כן מה יעשה בהם, אמר לי יעשה בהן בתי מרחצאות ובתי כסאות, אמרתי לו יפה אמרת, ונתעלמה ממני הלכה לשעה. כיון שראה שהודתי לדבריו, אמר לי כך אמר פלוני, מצואה באו ולצואה יצאו, שנאמר (מיכה א') 'כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו', יעשו כורסוון לרבים, והנאני, ועל אותו הדבר נתפשתי לשם מינות, ולא עוד אלא שעברתי על מה שכתוב בתורה (משלי ה') 'הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה', 'הרחק מעליה דרכך', זו המינות, 'ואל תקרב אל פתח ביתה', זו זנות, למה 'כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה'. עד כמה, אמר ר' חסדא עד ארבע אמות. מכאן היה מת ר' אלעזר בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל, שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו בשום פלוני, ולא הניחו ר' ישמעאל, אמר אין אתה רשאי בן דמא, אמר לו הנח לי ואני אביא לך ראיה מן התורה שהוא מותר, ולא הספיק להביא לו ראיה עד שמת, ושמח ר' ישמעאל ואמר אשריך בן דמא שיצתה נשמתך בטהרה ולא פרצת גדרן של חכמים, שכל מי שפורץ גדרן של חכמים סוף שהפורעניות באות עליו, שנאמר 'ופורץ גדר ישכנו נחש', ולא נשוך היה, אלא שלא ישכנו נחש לעתיד לבא, ומה הוה ליה ביה (ויקרא י"א) 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', ולא שימות בהם.
נושאי השיעור: א. המינות גורמת ליגיעה ולעייפות רוחנית. ב. הגאוה גורמת לאדם לפרש דברי שבח על עצמו. ג. אף דברים טובים שבמינות – יש להתרחק מהם. ד. כוחה של המינות נחלש מכח הקדושה שבכל הדורות.
פתיחה – לימוד המדרש
השאלה המרכזית שיש לעמוד עליה בלימוד המדרש היא: מהי היגיעה שיש בדברי מינות, וכיצד המעשה שאירע לר' אליעזר הוא דוגמא לכך ש"דברי מינות מיגעין את האדם"1.
בפשטות, אין המדובר כאן על יגיעה גשמית, על עמל כפים, שזהו דבר המוזכר לחיוב: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך"2. כאן המדובר על יגיעה המבטאת עייפות רוחנית, בבחינת "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים"3.
נבאר ענין זה בהמשך.
"דברי מינות מיגעין את האדם"
ר' אליעזר נהנה מדבריו של מין, יעקב איש כפר סכניא, ודבר זה גרם לו שנתפס על ידי המינים ובקושי רב נחלץ מהם.
המינות מייגעת את האדם – מחלישה את כוחותיו הרוחניים. הנכנס אפילו בדבר קל אל המינות – יגיעה רבה דרושה לו כדי לצאת מכך.
כך ר' אליעזר, על שנהנה בדבר קל מן המינים – נתפס על ידם ולא היה בו כח לעמוד מולם, עד שנאלץ לומר דבר היכול להשתמע לשני פנים כדי להנצל.
משמעות הדבר מתבארת לאור דברי הרמח"ל בפירושו לתורה4:
ואומר אחר כך, 'ואתה עיף ויגע', ואמרו רז"ל, 'עיף' – בצמא. והסוד הוא, שם נאמר, 'ויצמא שם העם למים', וזה היה רומז חסרון אור החסד שלא היה מאיר באותו הזמן. וידוע שבזמן שהחסד מאיר הדין מתבסם, והקליפות יראים ממנו, שהוא כופה אותם. ואם אין החסד מאיר, הכל הוא להפך – הדין מתקשה בלתי מיתוק, והקליפות אינם יראים ממנו. וזה אומרו, 'ואתה עיף' – בצמא, כיון שנחסר אור החסד. ולכך עמלק לא היה 'ירא אלהים', אלהים דווקא. וזה גרם להם לפי שרפו ידיהם מן התורה, שזהו כח התורה למתק השמאל בימין.
הניתוק מן המים – השפע האלוקי, גורם לעיפות וליגיעה, ולהתרוממות הרשעה. כאשר יש חיבור אל השפע – עמלק כפוף תחת יד ישראל, והנתוק גורם לעמלק להרים ראש להילחם בישראל.
ניתן להבין זאת בצורה פשוטה. אדם נעשה חרוץ וזריז כאשר יש לו אידיאל המניע אותו וגורם לו למוטיבציה ולכוחות נפש וגוף במעשיו. כאשר יש ניתוק מן האידיאל, והאדם פועל ללא מניע – הרי שהוא יגע, והעצלות מרימה ראש. כך גם בעם ישראל – הניתוק מן האידיאל האלוקי, גורם ליגיעה ולהרמת ראשם של האויבים.
בימינו אלה ניתן לראות בחוש כיצד ניתוק של עם ישראל מן העולם הרוחני ומן הערכים הרוחניים גורם לחולשה ולרפיון, לחוסר כח עמידה ולחוסר מוטיבציה להתמודדות עם המצב.
אף דברי מינות מייגעין – גורמים לאדם חולשה ותשישות רוחנית. כאשר אדם נקשר לכך אף בקשר קל ביותר, מקשה הדבר על יכולת ההתמודדות שלו, כפי שקרה לר' אליעזר, שהנאתו מדברי המין הובילה לחולשתו בהתמודדות מול ההגמון.
"נאמן עלי הדיין"
האם היתה בעיה באמירתו של ר' אליעזר "נאמן עלי הדיין"? האם יש בכך גניבת דעתו של ההגמון?
בספר חסידים5 למד ר' יהודה החסיד מן המדרש שאין להתחזות לגוי:
אחד סיפר לחבירו, אני הלכתי בין הגוים בבגדי כהניהם, כדי שיהא דומה להם ולא יזיקוהו, ואחד סיפר למדתי ספרי גלוליהם, וכשאני בין הנכרים אני אומר מזמורים בלשונם, לקיים 'והחכמה תחיה בעליה' (קהלת ז', י"ב), אמר החכם, עליכם נאמר (יחזקאל כ', כ"ה) 'חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם', שהרי ר' אליעזר אמר נאמן עלי הדיין ונצטער שעל כן ניצול.
ר' יהודה החסיד הבין, שצערו של ר' אליעזר היה על שניצל באמירה לא ראויה, שכן גנב דעתו של ההגמון.
אולם, כבר העירו6, שצערו של ר' אליעזר היה על שנתפס על דברי מינות, ולא על שאמר "נאמן עלי הדיין", ואם כן, אין בעיה באמירה זו.
נראה, שיש להבין את משמעות המדרש, ולשם כך נתבונן בדוגמא מענין אחר.
כאשר המלך אחשורוש אומר להמן7: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו", מבין המן שהכוונה אליו: "למי יחפֹץ המלך לעשות יקר יותר ממני?!"
אף בהמשך, כאשר אסתר מזמינה אותו למשתה עם המלך, מבין המן שזה כדי לכבדו ולרוממו, ואיננו רואה את הפח שאסתר טומנת לו. הכיצד?
מידת הגאוה שבאדם גורמת לכך שכאשר הוא שומע דברי שבח והלל – אין ספק בלבו כי הדברים מכוונים אליו. אף שאחשורוש לא אמר שכוונתו להמן – כך הבין המן, שכן כשהוא שומע דברי שבח הוא מבין שהכוונה אליו.
כך גם ההגמון, כאשר הוא שומע את המילים: "נאמן עלי הדיין", אין ספק בליבו שהכוונה אליו, אף שר' אליעזר לא רמז כלל למה כוונתו.
ר' אליעזר התכוון לשמים בצורה מוחלטת, וההגמון, בגלל גאוותו, הבין שמדובר בו וראה בכך שבח. ההגמון תפס את ר' אליעזר על שעסק בדברי תורה, והכיצד שלוש מילים שאמר ר' אליעזר שכנעוהו שכל לימודו בטעות? אין זאת אלא שגאוותו עיוורה את עיניו וגרמה לו לשמוע בכך דברי שבח לעצמו.
ההבנה הלקויה נובעת מקלקולו של הגוי, ולא מדבריו של ר' אליעזר. על כן נראה שדבריו של ר' אליעזר אינם דומים למקרים האחרים המוזכרים בספר חסידים, כהתחזות מובהקת לגוי או חירופו בעורמה בעת אמירת שלום, שכן אלו דברים בהם כוונתו של האדם כנגד הגוי במפורש, ואילו ר' אליעזר התכוון לשמים, וההגמון הוא שסילף את כוונתו.
צערו של ר' אליעזר היה על שנתפס למינות, ולא על דבריו שהיו ללא פגם.
נראה, שדברים אלה קשורים לעומק עניינה של המינות, מקור כוחה ומקור נפילתה. הרב קוק זצ"ל מבאר כי ישנו קו אחד, המקשר את חטאו של קין, חטא קורח ועדתו והופעתה של המינות8:
מתאמצת היא להשאיר את כל זוהמת העולם, את כל הגסות הגופנית, ואת כל הנטיות הרשעיות האחוזות בגוף הגס, בפנימיות יסודיו החמריים, ולעלות עמו אל האושר של הקודש, שהוא מיד מתחלל ומסתאב בנגוע בו היד המסואבה.
אבל המטרה אחת היא, לא לקדש את הרצון, את החיים, את העולם הגס ואת הפנימיות המהותית ע"י כל אותו הסדר המוכן לכך בעצת ד' הגדולה, שיסודה הוקבע בישראל, בגוי קדוש, ומהסתעפיותיה יוכלו עמים רבים לינק, כל אומה לפי תוכנה, לפי מוסרה והכנתה הטבעית, ההיסתורית והגזעית, לפי השכלתה ומצבה הגיאוגראפי והכלכלי, וכל התכנים החברתיים והאישיים שלה המצטרפים לזה, – לא זאת היא מגמתה. הקינות עשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל. הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם.
המינות לועגת לקודש הפנימי, הנסתר, שדרושה הכנה כדי להגיע אליו. "כולם קדושים", בכל מצב, עם כל החומר העכור וחטאי האדם.
נגד קריאה זו יוצאת תורתנו הקדושה, המבינה כי יש מדרגות בקדושה, ויש הכנה רבה הנדרשת על מנת לעלות אל הקודש. תפקיד הקודש הוא לבנות את החיים המעשיים, ולא להשאירם כפי שהם, בכל סיאובם וטומאתם.
תפיסתה של המינות רואה בחומר ישות ממשית, עצמית, העומדת לעצמה. לא הקודש הוא המחיה אותה, אלא יש לה חיות עצמית. תפיסה זו היא המובילה לגאוה ולרדיפת הכבוד כפי שעולה מן המדרש. תפיסה זו היא גם המובילה לנפילתה של המינות בסופו של דבר, שכן החומר לא יוכל להחזיק מעמד מבלעדי הקודש המחיה אותו, וסופו להאבד מן העולם.
כוחה הרב של המינות נובע מהתבוננותה החיצונית, הנראית כלפי חוץ אמיתית ומושכת, שכן היא מביטה בכל דבר בצורתו החיצונית בלבד, אולם הקודש פועל לרומם ולבסם את העולם, וסופו שיכריע את המינות, ויתגלה כי שקר דיברה.
"הרחק מעליה דרכך"
נראה, שיש לימוד גדול מן המעשה בר' אליעזר ויעקב איש כפר סכניא.
ר' אליעזר נהנה מדבריו של אותו מין. מה היו דבריו? הוא לימד, שדברים שבאו מאתנן זונה, אף שאין להשתמש בהם לקודש, ניתן להשתמש בהם לבית הכסא. כלומר, אף דבר שלילי, הבא ממקור שלילי – ניתן להשתמש בו. אף בדבר כזה יש ניצוץ של טוב שניתן לקחת אותו ולעשות בו שימוש.
נראה, שדבר זה התאים להשקפתו של ר' אליעזר, ועל כן נהנה דברים אלה. השקפה זו היא שהביאה אותו לשמוע את דבריו של אותו מין, מתוך הנחה שאף שהוא רשע ודבריו מקולקלים, ניתן למצוא בהם ניצוץ טוב, וללמוד ממנו.
בסופו של דבר, הנאתו של ר' אליעזר גרמה לכך שנתפס על ידי המינים. דבר זה שינה את השקפתו של ר' אליעזר, וכפי שמובא בתוספתא9 לאחר המעשה בר' אליעזר:
שהיה ר' אליעזר אומר לעולם יהא אדם בורח מן הכיעור ומן הדומה לכיעור.
מן המעשה שאירע לו למד ר' אליעזר, שדברים שיסודם בכיעור משפיעים רע, אף בנקודות הנראות טובות. כל דבריו של מין הם בגדר מינות אף כאשר הוא דורש פסוק מן התורה בצורה נאה.
המינות ושכמותה גורמים לכך, שאדם הנכנס אליהם, ונהנה מהם – גורם לו הדבר ליגיעה ולעיפות רוחנית, לחוסר מוטיבציה והתלהבות, ועל כן יש להתרחק מדברים אלה, ולא להתקרב אליהם אפילו בקרבה הנראית קלה ופעוטה.
ירידת כוחה של המינות
במדרש אנו למדים את כחה של המינות, המשפיעה על כל מי שקרב אליה, עד שדרשו על כך חז"ל את הפסוק10: "כל באיה לא ישובון", שמי שנתפס למינות ובא בשעריה – תופסת היא אותו בעוצמה רבה, עד שאיננו יכול להנצל ממנה ולשוב.
אולם, עם הדורות נחלש כוחה של המינות והכפירה, וכפי שכותב הרב קוק זצ"ל11:
על דבר אשר אמרתי שכעת יש תקוה בע"ה להציל גם כן את הנפשות מעם-קדש שנפלו ברשות הכפירה, ר"ל, ולא יעצור זה מה שאמרו חז"ל על זה 'כל באיה לא ישובון', מפני שאחרי משך זמן גדול כל כך, שנתבסם אויר העולם מקדושת תורה הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף, וידידי שאל על דבר טעם דבר זה. הנה, אהובי, אלה הם מהענינים העומדים ברומו-של-עולם ומקורם קודש ברזי-תורה. ולאהבת ידידי ארמוז לו בקצרה: כלל גדול הוא, שאף על פי שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח-הכלל של כללות קדושת האומה כנסת ישראל, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". על כן כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, במהרה בימינו, שיצא מ"היכל קן צפור", כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, וראו כל בשר יחדו. ועל כן בזמן שהי' רחוק מגאולה הי' אפשר לקליפה להתלבש באמונות רעות בפועל כמו עבודה זרה וכשוף, ומינות היא גם כן אמונה רעה תמציתה היותר רעה של עבודה זרה, וכשהיא בולעת איזה נפש סובבת היא אותו במצודים ומוצצת את דם החיים הרוחניים שבנשמתו, רח"ל, בסוד "שממית בידיה תתפש". אבל בזמן הקרוב לגאולה אין כח לקליפה להמציא אמתות רעות, כי אם להקליש ח"ו את אור האמונה בלב החלשים. וחלישות זו, אף על פי שהנלכדים בה חושבים שהיא כפירה, והם כמו נתפסים ברשת באין דרך הצלה, אין לה שום ערך של מציאות כלל כי אם חסרון הסברה והארת השכל והרגש, על כן מיד שמאירין להם בדרך ד', על פי דרכי שכל ישר והרגשות טובות, הולך האור ומאיר עליהם וסופם לחזור למוטב, והם שבי פשע ביעקב ואליהם יבא לציון גואל.
התורה, המצוות והמעשים הטובים שבעולם פועלים לבסמו ולטהרו, ובכל דור מתעלה העולם למדרגה עליונה יותר.
העבירה, המינות והכפירה אינן מצטרפות – "יתפרדו כל פועלי און", ועל כן אין בהם כח לעמוד מול הטוב ההולך ומתגבר בעולם.
על כן עם התקדמות הדורות נחלש כוחה של הכפירה, ושוב אין היא תופסת את האדם לבלי שוב. אמנם היא מחלישה את אור האמונה שבו, אך עם דבר זה ניתן להתמודד על ידי הארה והסברה מאורה של תורה.
1 בגמרא (עבודה זרה ט"ז ע"ב) מובא המעשה בר' אליעזר בלשון ברורה ומובנת יותר, המסייעת להבין את המדרש.
2 תהילים קכ"ח, ב', ועי' ברכות ח' ע"א.
3 דברים כ"ה, י"ח.
4 על דברים כ"ה, י"ח.
5 סי' ר"כ, ועיי"ש סי' נ"א.
6 "מקור חסד" לרב מרגליות שם.
7 אסתר ו', ו'.
8 אורות, ישראל ותחיתו, ט"ו.
9 חולין פ"ב הכ"ד.
10 משלי ב', י"ט.
11 אגרות ראי"ה א', אג' של"ב.