פרשה א – פסקה כה
מעשה באשה אחת שבאת אצל ר' אליעזר להתגייר. אמרה לו: רבי, קרבני. אמר לה: פרטי את מעשיך. אמרה: בני הקטן מבני הגדול. נזף בה. הלכה אצל ר' יהושע וקבלה. אמרו לו תלמידיו: ר' אליעזר מרחק ואתה מקרב, אמר להם: כיון שנתנה דעתה להתגייר אינה חיה לעולם, דכתיב (משלי ב') 'כל באיה לא ישובון', ואם שבו 'לא ישיגו ארחות חיים'. חנינא בן אחי ר' יהושע אזל להדיה כפר נחום ועבדון ליה מינאי מלה ועלון יתיה רכיב חמרא בשבתא. אזל לגביה יהושע חביביה, ויהב עלוי משח ואיתסי. אמר ליה: כיון דאיתער בך חמרא דההוא רשיעא, לית את יכיל שרי בארעא דישראל. נחת ליה מן תמן לבבל ודמך תמן בשלמיה. ר' יונתן ערק חד מן תלמידוי לגביהון. אזל ואשכחיה עבד בן אפטוניות. שלחון מיניא בתריה, כך אמרין ליה: ולא כך כתיב 'גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכולנו', והוה פרח ואינון פרחין בתריה. אמרין ליה: רבי, איתא גמול חסדא להדא כלתא, הלך ומצאן עסוקים בריבה אחת. אמר לון: כן ארחיהון דיהודאי עבדין, אמרין ליה: ולא כן כתיב בתורה, 'גורלך תפיל בתוכנו כיס וגו". והוה פרח ואינון פרחין בתריה עד דמטא לתרע וטרד באפיהון. אמרין: ר' יונתן אזיל גלוג לאמך דלא הפכת ולא איסתכלת בן, דאילו הפכת ואיסתכלת בן, יותר מן מה דהוינן פרחין בתרך הוית פריח בתרן. ר' יהודה בן נקוסה היו המינין מתעסקין עמו. היו שואלים אותו ומשיב, שואלין אותו ומשיב, אמר לון: על מגן אתון מגיבין, אתון נעביד בינינן דכל בר נש דנצח חבריה יהא פצע מוחיה דחבריה בקורנס, והוא נצח לון ופצע מוחיהון עד דאיתמלאון פיצעין פיצעין. וכיון דאתא אמרין ליה תלמידוי: רבי, סייעוך מן השמים ונצחת. אמר לון: ועל מגן, לכו והתפללו על אותו האיש ועל אותה החמת שהיתה מלאה אבנים טובות ומרגליות אבל עכשיו מלאה פחמין.
נושאי השיעור: א. המינות היא גבול שהחוצה אותו אינו יכול לחזור בגלל משיכתה הרבה. ב. המינות פוגעת בעומק נפשו של האדם, והשב ממנה – חייו אינם חיים בלעדיה. ג. חובת הזהירות בתורה ובמצוות בארץ ישראל.
פתיחה
פסקא זו היא המשך הפסקא הקודמת שעסקה במינות.
המדרש מלמד את השפעתה הרבה והמכרעת של המינות על האדם, בשתי נקודות. א. "כל באיה לא ישובון" – הנתפס לכך איננו יכול לשוב. ב. אף קשר קל אל המינות – מבט בלבד וכדומה – משפיע על האדם.
בצורה פשוטה, המינות עליה מדובר במדרשים היא הנצרות, שזוהי עבודה זרה הכוללת אורח חיים והשקפת עולם, והיתה, בראשית דרכה, מושכת וסוחפת ביותר1.
על מנת לקבל מושג על עוצמתה של המינות כפי שמתוארת במדרש, ניתן לדמות זאת לתופעה שקיימת היום: התמכרות. ההתמכרות חודרת לעומק נפשו של האדם, וממלאת חסרון מסוים בנפשו, ועל כן לא יכול האדם להשתחרר מדבר זה.
"כל באיה לא ישובון"
חז"ל מדגישים שיש חטאים שאין עליהם תשובה, והמינות היא אחד החטאים האלה.
יש גבולות, שהחוצה אותם איננו יכול לשוב חזרה. הרי הוא משול לזבוב שנתפס בקורי העכביש, ואין יכולת בידו להשתחרר.
בעניין זה ישנה תוספת: "ולא ישיגו אורחות חיים", וכפי שדורשים חז"ל – "ואם ישובו – לא ישיגו אורחות חיים". להבנת עניין זה יש לעיין בגמרא2 העוסקת בנושא זה ובמפרשיה.
רש"י מבאר:
לא ישובון – כל המשתמדים לעבודת כוכבים אחר שנאבקו במינות אינם שבין, ואם שבין ממהרין למות מתוך צרה וכפיית יצרם וזו גזירת מלך עליהם למות.
זוהי גזירה מאת הקב"ה, שמי ששב אחר שדבק במינות – איננו יכול לחיות.
נראה, שגזירה זו היא "אקט חינוכי" של הקב"ה. על האדם לדעת שיש גבולות שאין לחצות אותם, כי חצייתם היא מוחלטת ולא ניתן לשוב חזרה לחיים נכונים.
הדברים אמורים במיוחד בעבירות שאדם נמשך אליהם, ואם ידע שיכול לשוב בתשובה – יגרום לו הדבר לטעום מן החטא ולהימשך אחריו. היצר הרע עלול לשכנע את האדם שאין רע בבדיקת הדבר ובהתמודדות עם תוצאות הבדיקה, ואם יפול – תמיד פתוחה בפניו הדרך לשוב.
על כן קבע הקב"ה כי אין דרך תשובה, וידיעה זו מונעת מן האדם להתקרב לחטאים אלה, שכן הוא עלול לאבד בכך את כל עולמו.
עניין נוסף הקשור לכך, מופיע באבות דרבי נתן. על דברי המשנה3: "ועשו סייג לתורה", מובאים4 סייגות שעשתה תורה לדבריה, שעשו נביאים לדבריהם ושעשו כתובים לדבריהם:
איזהו סייג שעשו כתובים לדבריהם, הרי הוא אומר (משלי ה') 'הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה', 'הרחק מעליה דרכך', זו אפיקורסים, שאומרים לו לאדם אל תלך בין האפיקורסים ואל תכנס לשם שמא תכשל בם, ואם אמר בוטח אני בעצמי שאף על פי שאני הולך שם איני נכשל בם, שמא תאמר שומע אני את דבריהם וחוזר בי, תלמוד לומר 'כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים'.
אף כאן מדגישה הברייתא כי לא ניתן לחזור מן המינות, ומגדירה זאת כסייג. מכאן חיזוק להבנה שחוסר היכולת לחזור ממלא תפקיד חינוכי בשמירה על האדם.
הדימוי להתמכרות, שהוזכר בתחילת הדברים, מסייע להבנת עניין זה. אנשים העסוקים בגמילה ומצויים אצל מתמכרים מעידים שכל המתמכרים בטוחים שהם בשליטה, והם יוכלו להפסיק מיד כשירצו בכך.
אלו הם תחומים בהם האדם אינו יכול להגדיר לעצמו את הגבול. בכל נקודה הוא בטוח בכך שהגבול עדיין רחוק ממנו. הגבול בין לשלוט על ההתנהגות ובין להיות נשלט הוא מטושטש, ואין יכולת ביד האדם לדעת היכן הוא עובר.
אף המינות – יכול האדם לחשוב כי הוא עדיין בשליטה, עדיין לא הושפע מן המינות, אך משיכתה כה חזקה, שבסופו של דבר מוצא האדם את עצמו משועבד לה, בלא יכולת לשוב.
על כן "הרחק מעליך דרכך" – אל תתקרב כלל, כי אפילו קרבה קטנה יכולה להיגמר בשעבוד מוחלט.
זוהי גזירה של המלך – דבר הטבוע בטבע האדם, משום שהמינות נוגעת בנקודה עמוקה בנפש האדם, ועל כן משיכתה כה חזקה ויש להרחיק ממנה ביותר. אחת הדרכים להרחיק מן המינות היא באמירה כי "באיה לא ישובון", דבר הגורם לאדם לא לנסות כלל את הדברים.
המהר"ל5 מעמיק בעניין זה:
והטעם ידוע לנבונים ולחכמים, בחטא הזה המיוחד, דהיינו המינות וחטא עריות, מפני שהמינות דבק בו ביצרא דעבודה זרה לגמרי כמו שידוע לחכמים, ונחשב כאלו הוא איש אחר, עד שאי אפשר לשוב ולהיות חוזר אל מקומו הראשון, והדבר הזה מבואר ליודעי בינה… ואי אפשר לצאת משם בחייו אלא אם נסתלק מן עולם הזה ועוד יתבאר.
המינות פוגעת בנפש האדם בנקודות פנימיות ועמוקות, ונקשרת אל האדם בקשר חזק ביותר, עד שהופכת לישות אחת עם האדם. הוצאת המינות מהאדם נוטלת ממנו את כל חיותו, ואין הוא יכול להמשיך לחיות.
אף כאן יכול הדימוי לתופעת ההתמכרות לסייע בידינו. פעמים שגמילה מהתמכרות נוטלת מהאדם את כל חיותו, וחייו אינם חיים מבלעדיה, שכן הדבר שאליו התמכר משך אותו בצורה כל כך חזקה מפני שהתחבר אל עומק נפשו. משיכתה של המינות יכולה להיות חזקה אף יותר מפני שהיא נוגעת לדרך חיים, להשקפת עולם ולהתבוננות על האדם, ועל כן היא דבקה באדם בצורה חזקה. הדבק במינות חש כי חיבור זה מפרנס את נפשו ונותן לו כוחות חיים, ומבלעדיו "לא ישיגו אורחות חיים" – אין משמעות לחייו.
דוגמא לכך ניתן לראות במשיכתם של הבריות לתורות מן המזרח, שמבוססות בדרך כלל על עבודה זרה. תורות אלה מבטיחות להולך בדרכן אושר ושלוה, בריאות הגוף והנפש, ואדם נמשך אחרי הבטחות אלה – ומוצא בכך סיפוק לנפשו.
מי שכל חייו סובבים סביב האושר והבריאות, חש כי אלו דברים הממלאים את נפשו ובונים את חיותו, ואין הוא יכול לחיות בלעדיהם. רק המבין כי עיקרם של החיים הוא בשליחות המוטלת על האדם, בהבנת העניינים האלוקיים ובדבקות בהם – מבין כי הבטחות הבריאות והאושר הן הבל, ואין בהן תוכן אמיתי לחיים. אולם, התמודדות זו אינה כה פשוטה, והמינות ושכמותה מעניקות לאדם חוויות וכוחות שמקשות על ההיפרדות מהן. הן הופכות למציאות אחת עם האדם, וחייו אינם חיים בלעדיהן.
כוחה של ארץ ישראל
ר' חנינא ניזוק מהמינים, ויעץ לו ר' יהושע דודו לרדת לבבל, שכן אין הוא יכול לשהות כך בארץ ישראל.
לכאורה, זהו דבר תמוה. הרי קדושתה של ארץ ישראל גורמת לכך שאין לחשוש בה למזיקים, וכפי שמרחיב בכך הרב קוק זצ"ל6:
…וכל זה שייך לומר גם בחו"ל, וקל וחומר בארץ ישראל, דזכותא דארץ ישראל חשוב מאד להגן ולהציל מכל פגע, ואין כח להפגעים וכוחות החיצונים באוירא דארץ ישראל…
…והעיקר נראה לי שבדברים כאלה, שיש בהם גדר של קפידא מצד מזל וכיוצא בזה, יש מקום גדול להקל בארץ ישראל יותר מבחו"ל, שהיא ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה ומופקעת משליטת מזלות לגמרי…
הרי, שאם פגעו בו המינים על ידי שימוש בכוחות טומאה וכדומה, ראוי לו להישאר דווקא בארץ ישראל, שאוירה הקדוש מסוגל להגן מפניהם.
נראה, שבדברי הרמב"ן בדרשתו לראש השנה ניתן למצוא הסבר לעניין זה.
דרשה זו דרש הרמב"ן בראש השנה של שנת ה'כ"ט או ה'ל'7 בעיר עכו. חלק מרכזי בדרשה עוסק בקדושתה וחשיבותה של הארץ, והרמב"ן עצמו מסביר מדוע ראה לנכון לעסוק בעניין זה בראש השנה:
…והתשובה חסד גדול על הבריות אבל עונש גדול הוא להם, שבזמן שאדם חוטא לא עבר על רצון בוראו אלא שעה אחת בשעת החטא, וכשהוא עומד במרדו ואינו שב בתשובה נמצא כל ימיו מכעיס לשם ואינו חושש לעשות רצון בוראו כלל, וכל שכן ישראל שמתפללין ומתלחשין ומתודין בפיהם ואומרים חטאנו עוינו וכו' ואינן מניחין העבירות כלל, שזה בודאי מרד גדול הוא ומוסיף על חטאתו כעס וחרון אף השם…
…נמצא קרובן של ישראל אצל הקב"ה הוא הגורם להם ריחוק וגלות וכל עונש, וכל שכן הזוכים לישב לפני הקב"ה בארצו שהם כמו רואי פני המלך, ואם זהירים בכבודו טוב להם ואשריהם, ואם ממרים בו אין לך מרד גדול מזה, ואוי להם יותר מכל אדם, שהם עושין מלחמה עם המלך בפלטין שלו ומכעיסין אותו בפניו, ומה הוא עושה להן, מוציאן מן הפלטין שלו וטורדן בכל העולם, הוא שנאמר בהם 'העם המכעיסים אותי על פני תמיד'…
…והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברוב המצוות להיותם לשמו, ולכך אמר 'ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי וגו' ולא תקיא אתכם הארץ וגו", וכתיב 'ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם וגו' אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים', יאמר כי הבדילנו מן העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים בתתו לנו הארץ הזאת שיהיה הוא ית' לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו בה, והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל המטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלי עריות.
והנה בחוצה לארץ אף על פי שהכל לשם הנכבד, אין הטהרה בה שלימה בעבור המשרתים המושלים עליה, והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם…
…וכך שנו בספרא 'ולא תקיא אתכם הארץ', ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה, ובספרי 'ואין עמו אל נכר', שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לשלוט בכם, כענין שנאמר 'ואני יוצא והנה שר יון בא וגו"…
החזרה בתשובה והזהירות מן החטאים חשובות במיוחד בארץ ישראל, שהיא פלטרין של מלך, והחוטא בה כחוטא בפני המלך, ועונשו חמור ביותר.
נראה, שכך הבין ר' יהושע. לאחר שהחטיאו אותך המינים – אין אתה יכול להישאר בארץ ישראל. אין ארץ ישראל יכולה לשאת בקרבה חוטאים, ועל כן עליך לרדת לבבל, שם תוכל לחזור בתשובה ולתקן את מעשיך. בארץ ישראל אין כלל קיום למציאות של חטא, ואין אתה יכול לדור בה במצב כזה.
מעלתה של הארץ היא הגורמת לכך שעליו לרדת לבבל – שם יוכל לתקן את חטאו ולשוב בתשובה שלמה.
1 עי' בשיעור הקודם, שם הבאנו מדברי הרב קוק זצ"ל על ירידת כוחה של המינות עם הדורות.
2 עבודה זרה, י"ז ע"א. בלימוד מדרשים המוזכרים בגמרא, חשוב לעיין בסוגיא להבנה מלאה של המדרש, מפני שהנוסח בגמרא עבר ביקורת מדוקדקת יותר, ובדרך כלל ישנם בגמרא מפרשים רבים יותר.
3 אבות פ"א מ"א.
4 אבות דרבי נתן פ"ב.
5 חידושי אגדות, עבודה זרה, עמ' מ'.
6 שו"ת עזרת כהן, סי' ו', ז' עיי"ש בהרחבה.
7 עי' בהקדמת הרב שעוועל לדרשה זו ב"כתבי רמב"ן".