פתיחה למסכת חגיגה
"שלוש מצוות נצטוו ישראל ואלו הן הראייה החגיגה והשמחה"
בבלי חגיגה דף ב' ע"א
בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף.
בית שמאי שמים יותר דגש על הראייה, קרבן העולה שהוא כולו כליל, ובית הלל שמים יותר דגש על החגיגה, קרבן שלמים אותו אוכל המקריב. מהו שורש המחלוקת? נראה לומר בפשטות על פי היכרות עם שיטותיהם, שאצל בית שמאי יש פחות אמון בעולם הזה ויותר בעולם הרוחני, ואילו בית הלל נותנים יותר משקל למציאות החיים שלנו.
אולם בתוספתא בית הלל ובית שמאי מרחיבים ומנמקים את סברותיהם:
תוספתא חגיגה פ"א ה"ה
בית שמאי אומרים: מרובה מדת ראייה ממדת חגיגה, ראייה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה. ובית הלל אומרים: מרובה מדת חגיגה ממדת ראייה, חגיגה נוהגת לפני דבור ולאחר דבור, מה שאין כן בראייה. שלש מצות נוהגות ברגל, אלו הן: ראייה, חגיגה ושמחה. יש בראייה מה שאין בשתיהן, ובחגיגה מה שאין בשתיהן, ובשמחה מה שאין בשתיהן. ראייה כולה לגבוה מה שאין כן בשתיהן, חגיגה נוהגת לפני הדבור ולאחר הדבור מה שאין כן בשתיהן, שמחה נוהגת באנשים ונשים ונוהגת כל שבעה מה שאין כן בשתיהן.
בית שמאי מאדירים את חלקה של העולה שהיא כולה לגבוה, והיינו חושבים שבית הלל כנגדם יגידו משהו כמו "חגיגה חשובה יותר כי היא נאכלת", ובכך ייצרו לנו מעין הקבלה. אלא שבית הלל הולכים בכיוון אחר לגמרי ואומרים "חגיגה נוהגת לפני דיבור ולאחר הדיבור", כלומר, חגיגה נהגה גם קודם מתן-תורה.
מעניין, מהי המעלה בכך שחגיגה נהגה גם לפני הדיבור? מדברי הרב באגרת תתי"א נראה דווקא הפוך. הרב כותב שכל המצוות שנהגו לפני הדיבור הותרו שעה אחת קודם מתן תורה, ולכן הן נחשבות כ"דבר שהותר מכללו" ויש להן צד קל. אם כן, ניתן היה לומר ש"נוהגת לפני דיבור" זה צד לגריעותא דווקא!1
נחזור מעט אחורה ונשאל, מדוע "חגיגה נוהגת לפני הדיבור"? היכן נצטווינו בחגיגה קודם מתן תורה?
רש"י על בבלי חגיגה דף ו ע"א
שחגיגה ישנה לפני הדיבור – אותן שלמים שהקריבו הבכורות, אף על פי שלא ברגל הקריבום – חגיגה נקראו, שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר (שמות ה) שנאמר להם במצרים.
משה אמר לפרעה "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר", יחוגו פירושו יקריבו חגיגה. ואכן, השלמים שהקריבו הבכורות תחת הר-סיני נחשבים חגיגה, אף שלא קרבו ברגל.
נשאל על כך, האם די בכך שמשה אמר "ויחגו לי במדבר" בשביל להחשיב את השלמים הללו לחגיגה? בסופו של דבר כל עניינה של החגיגה זה שהיא קרבה ברגל!
נשאל כמה שאלות נוספות:
רמב"ם הלכות חגיגה פ"א ה"ה
שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה, שנאמר: "יראה כל זכורך", והחגיגה, שנאמר: "תחוג לה' אלהיך", והשמחה, שנאמר: "ושמחת בחגך". הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה, לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה, שנאמר: "לא יראו פני ריקם", ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה. החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להראות. והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה. ושתי מצוות אלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן. והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה, שנאמר: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך", ונשים חייבות במצוה זו.
הרמב"ם מפרט את שלוש המצוות שהצטוו ישראל ברגל. בולט בדבריו ההבדל בין ראייה לחגיגה: בראייה כתוב "שיראה פניו – ויביא עמו קרבן", הראייה קודמת לקרבן. ואילו בחגיגה הקרבן קודם לראייה – "יקריב שלמים בבואו לראות". מה עניינו של הבדל זה?
הבדל נוסף הוא בין מניין המצוות הקצר של הרמב"ם לבין פירוט המצוות שלו על סדר ההלכות בהקדמה להל' חגיגה:
רמב"ם מניין המצוות הקצר
נב. לחוג ברגלים, שנאמר: "שלש רגלים תחג לי בשנה".
נג. להיראות ברגלים, שנאמר: "שלש פעמים בשנה".
נד. לשמוח ברגלים, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך".
רמב"ם משנה תורה הקדמה להלכות חגיגה
הלכות חגיגה יש בכללן שש מצות… וזה הוא פרטן: א. להראות פני ה'. ב. לחוג בשלש רגלים. ג. לשמוח ברגלים.
במניין המצוות מקדים הרמב"ם את החגיגה לראייה, ובהקדמה להלכות הוא מקדים את הראייה לחגיגה.
ועוד הבדל, בהקדמה להלכות הרמב"ם כלל לא מזכיר שלוש רגלים במצוות הראייה.
עוד נקודה שנשאל עליה היא במצוות השמחה. בהלכה לעיל הרמב"ם כתב "שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה", כלומר, מצוות שמחה היא הקרבת קרבנות חוץ מהחגיגה. אילו קרבנות עולים למצוות שמחה?
רמב"ם הלכות חגיגה פ"ב ה"י
יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק, שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה', והרי אכלו.
מדוע בכל הקרבנות הללו יוצאים ידי שמחה ורק בחגיגה לא?
שאלה נוספת, הרמב"ם כותב בשורש י"ג בספר המצוות כך:
ספר המצוות לרמב"ם שורש יג
השרש השלשה עשר כי המצות לא יתרבה מספרם במספר הימים שתתחייב בהם המצוה ההיא… ומזה יתבאר שהחגיגה גם כן מצוה אחת (נב) אף על פי שהיא מתחייבת בשלשה פרקים. וכן הראיה והשמחה (נג – ד).
הרמב"ם מפרט שמצווה שנשית בכמה ימים נחשבת מצווה אחת. מוסף ראש חודש למשל הוא מצווה אחת, ולא 12 מצוות שאחת למוסף של תשרי ואחת לחשוון וכן הלאה.
הרמב"ם נותן כדוגמה לדבריו את החגיגה שהיא מצווה אחת ולא שלושה כנגד שלושה רגלים, ובסוף דבריו הוא מוסיף "וכן הראייה והשמחה"? מדוע בדברי הרמב"ם החגיגה היא העיקרית והראייה והשמחה רק טפלים לה?
ושאלה כוללת יותר, מדוע הרמב"ם בכלל קורא להלכות בנושא העלייה לרגל "הלכות חגיגה" ולא "הלכות ראייה" או "הלכות עלייה לרגל"? ובעצם אפשר להרחיב ולשאול מדוע המסכת נקראת מסכת חגיגה?
נתחיל לבאר את הדברים,
בעל הלשם מדבר על טעמי הקרבנות:
לשם שבו ואחלמה – ספר דעה ב עמ' 117
כל הקרבנות אשר הם על חטא, הנה באשר כל חטא הוא בא ע"י נפש הבהמית שבאדם וכן ע"י נפש המרכבת שבדומם ונפש הצומחת שבצומח שכל זה הוא כלול בגוף האדם כי האדם הוא עולם קטן שכלול מכל הכוחות כולם ובפרט ע"י הנאתו מהם ואכילתו אותם. ומעכירותם וזוהמתם שהוא מהטומאה והרע המעורב בכל דבר הנה מזה בא כל החטאים כולם ונעשה עי"ז פגם בנפש האדם עצמו והרי נפגמו כל חלקי הדצח"מ שבהאדם ולכן צריך כל קרבן וידוי דברים שבזה נתקן נפש המדברת שבו שהוא נפשו עצמו ושאר חלקי הדצ"ח…
עוד יש בענין הקרבנות טעם שני יותר גבוה והוא לצורך המתקת הדינין להפך מדת הדין לרחמים כל כל המציאות דהנפש הבהמית וכן הדומם וצומח הנה הם מתוקף הדינין והעביות ולכן כשמקריב אותם לה' ממתיק את הדינין ומבסמם כי כל מציאותם הנה הוא ע"י שנפרדו העולמו בי"ע מהאצילות ע"י חטא הראשון כמ"ש בספד"צ רפ"ד ועי"ז ירדו ונתעבו למדרגת הדומם צומח חי כי נפש הבהמית הוא מהבריאה והצומח מהיצירה והדומם מהעשיה ונעשה כ"ז ע"י שנפרדו מאצילות ונתרחקו ממקורן ונעשו לדינין קשים ונתחשכו ונתעבו ולכן כאשר מקריב אותם לה' הנה מתבסמים הדינים ונשרף וכלה עביותם ע"י האש המזבח ועולים ומתקרבים למעלה. והוא נטעם השני. כי הטעם הראשון הוא משום תיקון הזוהמא לטהר את העולם מזוהמתן והטעם השני הוא משום תיקון העביות לזכך את העולם מעביותם.
הטעם השלישי הוא עוד יותר גבוה ונעלה והוא לתקן את המלכות עצמה שהיא הב"ן הכללי אשר ירדה בהיכל קודש הקדשים דעולם הבריאה להיות שורש לכל הנבראים כולם ונעשית שם בסוד בהמה שהיא הבהמה דרביעא על אלף טורין כנ"ל בדברינו ויצאו ונעשה עי"ז כל העביית דחלקי הדומם צומח חי והוא ע"י שנעשית היא בסוד בהמה ולכן כאשר מקריב אותם לה' מתעלה הסוד בהמה העלונה ועולה ונכללת באצילות ונעשית שם בכללא דאדם כנ"ל סימן ג' והרי נמצא כי מתקן בזה המלכות עצמה והוא הטעם הג' כי הב' טעמים הראשונים הוא לתקן כחותיה שהוא העולמות בי"ע אבל הטעם הג' הוא לתקן אותה עצמה להעלותה להיות בכללא דאדם. והרי הם ג' טעמים בעניין הקרבנות בכלל.
הלשם למעשה מסביר שלושה טעמים רוחניים לקרבנות:
הראשון, הסרת הזוהמה ותיקון המציאות המלוכלכת. קרבן זה מתבטא בקרבנות הבאים על חטא.
השני, המתקת הדינים והפיכת הדין לרחמים. המציאות החומרית שלנו, החי, הצומח והדומם, היא מתוקף הדינים. כאשר הוא מקריב מהם לה', הוא קושר את המציאות החומרית חזרה לגבוה ובכך הוא למעשה מבסם וממתק את הדינים של העולם הזה. עושים מה"ניתוק" – "תיקון" (אותן אותיות).
השלישי, שהוא יותר גבוה ונעלה, תיקון העולם החומרי והעלאתו למדרגת האדם. כל הנבראים, האדם עם החי, הצומח והדומם, נבראו יחד מאותו שורש. תחילה בגן-עדן לא הותר לאדם לאכול בשר, ואחרי חטא אדם הראשון התנתקו הבהמות מהאדם. בהקרבת הקרבנות, מחברים את הבהמות חזרה לשורשן המשותף להן עם אדם, והאדם הוא המקשר את המציאות החומרית חזרה למעלה. ממש כמו שיש לנו כבני אדם נפש בהמית, כך גם כל העולם הבהמי, ואף הדומם והצומח – הכל קשור לבני האדם, ובהקרבה אנחנו מעלים את המציאות החומרית והבהמית חזרה לבחינת אדם, שהיא המציאות הגבוהה יחסית לטבע.
ננסה לרדת לעומקו של הטעם השלישי באמצעות פסקה ידועה של הרב:
אורות ישראל ה' ח'
צורתם של ישראל צריכה להתברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד. לבירור זה צריכים להשתמש במקורות שונים, תורניים, שכליים, הסתוריים, רזיים, הופעיים, שיריים, ולפעמים גם כן פוליטיים ואקונומיים. נראה הדבר, שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו הענינים ורוח האדם שקע כל כך בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא אם כן יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת על ידי הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל
.
הרב חוקר חקירה בשאלה "מהו ישראל". האם האיש הישראלי הוא קודם כל אדם ועל גבי אנושיותו יש איזו קומה נוספת של קדושת ישראל, או שמעיקרא הוא שונה מאדם רגיל, ואז גם החלקים המשותפים לאיש ישראל ולשאר בני האדם, כמו אכילה וכדומה, הם שונים לגמרי במהותם.
עונה הרב, מעיקרא העולם אמור היה להיות כזה שצורת האדם תהא גבוהה ורוחנית בכללותה, ועל גביה תהיה קומה נוספת שתאפיין רק את האומה הנבחרה לכך, עם ישראל. אלא שהתקלקל העולם, רוח האדם שקעה, במקום שהחול יהיה בסיס לקודש, החול הוריד את הקודש. אשר על כן, עם ישראל יצא לגלות מצרים, שם צורתו האנושית-חולית היטשטשה לגמרי, והוא נעשה בריה חדשה לגמרי, בריה שכולה קודש. ומאז האיש הישראלי הוא כולו ישראל, "מראש ועד עקב" בלשונו של הרב.
בגלות מצרים, אומר הרב, נוצרה האומה הישראלית כברייה חדשה. כאשר זורעים זרע, תחילה הוא נרקב באדמה, ודווקא מהריקבון הקטן הזה מתחיל לצמוח צמח איתן. גם כאן בגלות מצרים, עם ישראל נרקב, ומתוך זה יצאה ברייה חדשה שכולה ישראל.
בעל הלשם דיבר על כך שהאדם מעלה את המציאות החומרית-בהמית למדרגתו. הנביא יחזקאל אומר "אדם אתם", ודרשו שם חכמים "ישראל קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". רק ישראל יכולים לבטא את המדרגה הזו, שהייתה אמורה להיות נחלתם של כל בני-האדם בתכנית המקורית. הם יכולים לרומם את המציאות החומרית כולה למציאות גבוהה יותר. "מראש ועד עקב", גם את עקבי המציאות, החלקים שנוגעים בקרקע, מרוממים ישראל.
נחזור לדברי בית הלל "חגיגה נוהגת לפני דיבור ואחרי דיבור", ולהסבר של רש"י: "שלח את עמי ויחגו לי במדבר".
החגיגה ניתנה לנו ביציאת מצרים, לא במתן תורה, כאשר נעשינו ברייה חדשה וקיבלנו את התכונה עליה מדבר הלשם בטעם השלישי לקרבנות, היכולת להעלות את המציאות החומרית למדרגת "אדם".
בתנא דבי אליהו נאמר "שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן תורה וישראל ואיני יודע איזה מהם קודם… אבל אני אומר ישראל קדמו".
ישראל, מעצם מציאותם, חיים מציאות אלוקית עליונה. התורה היא הכלי של ישראל להופיע את מהותם בעולם, אבל המהות היא בישראליות. קרבן חגיגה, שניתן לפני הדיבור, הוא עליון יותר. הוא כולו מבטא את הישראליות, את האדם המעלה את המציאות הבהמית לגובה!
הלשם אמר בטעם הראשון, שממנו באים הקרבנות הבאים על חטא. לגבי השני והשלישי, הלשם לא אומר במפורש, אך נראה אולי לומר על פי מה שראינו: הטעם השני, תיקון המציאות והמתקת הדינים, מתבטא בשאר הקרבנות. הטעם השלישי, העלאת כל הנבראים למדרגתם הגבוהה ביותר, אדם, מתבטאת בקרבן אחד – חגיגה.
לאור ההבנה החדשה הזו ניישב את השאלות ששאלנו בתחילת השיעור:
שאלנו מדוע שלמי שמחה לא יוצאים בהם בחגיגה, והתשובה היא ברורה: לשמחה וחגיגה יש טעמים אחרים, מגמה אחרת, את החגיגה אי אפשר לערבב עם שום דבר!
זו גם הסיבה שהרמב"ם מזכיר בחגיגה קודם את הקרבן ואז את ההיראות: בקרבן החגיגה האכילה היא העיקרית. במצוות הראייה לעומת זאת, העיקר הוא הראייה, ובתוך הראייה מחוייבים גם בקרבן משום "לא יראו פני ריקם", ולכן הרמב"ם מקדים את הראייה לקרבן שם.
שאלנו האם אמירת משה רבנו לפרעה "ויחגו לי במדבר" נותנת לשלמים שהקריבו הבכורות תחת הר סיני תוקף של חגיגה אף שלא קרבו ברגל? התשובה היא שכן, מפני שמשה בדבריו מתייחס לנקודה הפנימית של החגיגה. עם ישראל יצא ממצרים ויקריב לה' במדבר עוד קודם מתן תורה, ובכך הוא יבטא את המשמעות של יציאת מצרים, היעשות עם ישראל ברייה חדשה שביכולתה להעלות את כל המציאות. לא משנה שהקרבן עצמו לא קרב ברגל.
מכאן מתבאר גם שמה של המסכת שהוא גם שמו של קובץ ההלכות ברמב"ם: חגיגה. השיא של כל מצוות העלייה לרגל והראייה הוא החגיגה, שכן החגיגה ישנה לפני הדיבור, החגיגה מבטאת את מדרגת ישראל
ראינו שבמניין הקצר ובמניין על סדר ההלכות הרמב"ם מביא את ההלכות בסדר שונה. וכעת זה מתברר, בהקדמה להלכות הרמב"ם מקדים את הראייה לחגיגה כי הלכה למעשה זהו סדר הדברים. במניין המצוות הרמב"ם מקדים לפי הסדר המהותי, ולכן הוא מביא תחילה את החגיגה שהיא העיקר ואז את הראייה שהיא אמצעי.
בשורש הי"ג הרמב"ם מאריך לגבי החגיגה ואז כותב "וכן הראייה והשמחה". מדבריו של הרמב"ם אנו שומעים שהחגיגה היא השיא.
כשאנו עולים לרגל, אנו מעלים את כל הבריאה עמנו לרגל, אנחנו הופכים את הבהמה לצורת אדם, אדם שהוא ישראל, בחינת "אתם קרויים אדם" – וכל זה מתבטא בחגיגה.
נראה עוד רמב"ם אחד:
רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א ה"א
מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר: "ועשו לי מקדש"…
מעניין לראות כי לא רק בהלכות חגיגה, אלא אף בהלכות בית הבחירה כותב הרמב"ם "חוגגים אל בית המקדש", ולא "עולים אליו לרגל". עוד עדות לכך שהחגיגה היא עיקרית.
נראה סיפור שמביא "מנורת המאור":
מנורת המאור (אבוהב) נר ג', כלל ח' ח"ג פ"ה
והתורה שלומד ומלמד בעולם הזה מבכה עליו, כדגרסינן במדרש תנחומא: מעשה בחסיד אחד שהיה מתייחד במקום אחד והיה למד בו במסכת חגיגה, והיה מהפך בה ומהדרה כמה פעמים עד שלמד אותה היטב והיתה שגורה בפיו, ולא היה יודע מסכת אחרת מן התלמוד. והיה שונה בה כל ימיו. כיון שנפטר מן העולם היה בביתו לבדו, ולא היה שום אדם יודע פטירתו. באתה דמות אשה אחת ועמדה עליו והרימה קולה בבכי ומספד. נתרבה אנחתה וצעקתה עד אשר נתקבצו ההמון, ותאמר להם: ספדו להחסיד הזה וקברוהו וכבדו את ארונו, ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כבדני כל ימיו ולא הייתי עזובה ולא שכוחה. מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה ועשו עליו מספד גדול ועצום, והאנשים התעסקו בתכריכיו וכל צרכי קבורתו, וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אשה בוכה וצועקת, אמרו לה: מה שמך, אמרה להם: 'חגיגה' שמי. כיון שנקבר אותו חסיד נעלמה אותה אשה מן העין, מיד ידעו שמסכת חגיגה היתה, שנראית בצורת אשה, ובאתה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד, על שהיה שונה אותה תמיד ושוקד ללמוד בה.
הסיפור מלמדנו כי אדם לא רק לומד תורה, אלא התורה משתוקקת להופיע במציאות! האדם הזה הופיע את מסכת חגיגה לעולם. על פי כל מה שאמרנו על מס' חגיגה, ברור מה הדבר שרוצה להופיע פה במציאות. אותה מדרגה מיוחדת לעם ישראל המתבטאת בחגיגה דווקא.
1 דברי הרב הם בדעת הרמב"ם שאומר בפהמ"ש (חולין ז, ו) שהחיוב שלנו במצוות הוא מכך שהן נאמרו בסיני, אף באלו שנאמרו לנו קודם מעמד הר-סיני.