פרשה א – פסקה כח
'מה שהיה הוא שיהיה'. רבנן אמרי לעתיד לבא הדורות מתכנסין לפני הקב"ה ואומרים לפניו: רבונו של עולם, מי יאמר לפניך שירה תחלה, ואומר להם, לשעבר לא אמר שירה לפני אלא דורו של משה, ועכשיו לא יאמר שירה לפני אלא הוא. מאי טעמא, שנאמר: 'שירו לה' שיר חדש תהלתו בקצה הארץ יורדי הים ומלואו וגו". מעשה ושלחה מלכות אצל רבותינו ואמרה להם שלחו לנו קסלופנוס אחד משלכם. אמרו, כמה קסלופנוס יש להם והם מבקשין ממנו קסלופנוס אחד, כמה מִקְוֹת פנסין יש להם, כמה אבנים טובות ומרגליות יש להם, כמדומין אנו שאין מבקשין ממנו אלא מאיר פנים בהלכה. שלחו להם את ר' מאיר, והיו שואלין אותו והוא משיב, שואלין אותו והוא משיב, ובסוף שאלו אותו: למה נקרא שמו חזיר, אמר להם שהוא עתיד להחזיר את המלכות לבעליה. ועוד ישב ר' מאיר ודרש, עתיד זאב להיות גזוז מילתן, והכלב גלבטינון. אמרו לו דייך ר' מאיר, 'ואין כל חדש תחת השמש'. רבנן אמרין לעתיד לבא הקב"ה מוציא כרוז ומכריז ואומר: כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו. והרבה מאומות העולם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם, והם באים ליטול שכרן. באותה שעה הקב"ה אומר: נשתכרו אלו שני עולמות – לא דיין שאכלו עולמן אלא הם מבקשין לאכול עולמן של בני עוד, באותה שעה הקב"ה מוציא כרוז פעם שנייה ומכריז ואומר: כל מי שלא אכל בשר נבלות וטרפות, שקצים ורמשים, אם לא אכל משלו אכל משל חבירו. הוי למה נקרא שמו חזיר שעתיד להחזיר הגדולה והמלכות לבעליה. 'עורות תחשים' מה הן, ר' יהודה אומר אלטינון, ר' נחמיה אומר גלטינון, ר' יוחנן אומר מין חיה גדולה הראה הקב"ה למשה ועשה הימנה צורך המשכן וגנזה, ר' אבין אמר 'קרש' היה שמה. תני ר' הושעיה קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר: 'ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס וגו". 'מקרין' תרתי שמע מינה, אמר ר' חנינא בר יצחק 'מקרִן' כתיב. רבי ברכיה אמר בשם ר' יצחק כגואל ראשון כך גואל אחרון. מה גואל ראשון נאמר: 'ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור', כך גואל אחרון, שנאמר: 'עני ורוכב על החמור'. מה גואל הראשון הוריד את המן, שנאמר: 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים', אף גואל אחרון יוריד את המן, שנאמר: 'יהי פסת בר בארץ'. מה גואל ראשון העלה את הבאר, אף גואל אחרון יעלה את המים, שנאמר: 'ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים'.
פירוש המדרש
"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". המדרש מביא דוגמאות שונות לכך ש"מה שהיה הוא שיהיה". רבנן אמרי, לעתיד לבא הדורות מתכנסין לפני הקב"ה, ואומרים לפניו: רבונו של עולם, מי יאמר לפניך שירה תחלה – מי יפתח בשירה לפניך על הגאולה. ואומר להם: לשעבר לא אמר שירה לפני אלא דורו של משה, כשעמדו על ים סוף ואמרו את שירת הים, ועכשיו לא יאמר שירה לפני אלא הוא, אף עכשיו דורו של משה יפתח בשירה לפני. מאי טעמא – מהו הטעם, מנין לומדים זאת1 – שנאמר (ישעיהו מ"ב, י'): "שירו לה' שיר חדש תהלתו בקצה הארץ יורדי הים ומלואו איים ויֹשביהם" – יורדי הים הם ישראל שירדו לים סוף, והם אלה שישירו גם "שיר חדש" – את השירה שלעתיד לבוא.
דבר נוסף הנדרש על הפסוק: "מה שהיה הוא שיהיה" הוא עניינו של החזיר: מעשה ושלחה מלכות רומי אצל רבותינו ואמרה להם שלחו לנו קסלופנוס – פנס – אחד משלכם. אמרו החכמים, כמה קסלופנוס יש להם – למלכות, והם מבקשין ממנו קסלופנוס אחד, כמה מִקוות פנסין – אסופות פנסים – יש להם, כמה אבנים טובות ומרגליות שיכולות להאיר יש להם, ודאי שאין הם זקוקים לפנס אחד משלנו, כמדומין אנו שאין מבקשין ממנו אלא מאיר פנים בהלכה – הם רוצים שנשלח להם תלמיד חכם שמאיר ומיישר כל נושא חשוך וסבוך. שלחו להם את ר' מאיר – "תנא, לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר – שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין י"ג ע"ב). והיו שואלין אותו אנשי המלכות שאלות, והוא משיב, שואלין אותו והוא משיב, ובסוף שאלו אותו: למה נקרא שמו 'חזיר', אמר להם: שהוא עתיד להחזיר את המלכות לבעליה – שבזמן הזה המלכות אינה נמצאת בידי בעליה האמיתיים – ישראל, משום שנלקחה מהם, והחזיר עתיד להחזירה להם, שכן המלכות האחרונה היא מלכות אדום, המשולה כנגד החזיר, כפי שדרשו חז"ל (ויקרא רבה פרשה י"ג, ה'), ועל כן קרא שמו 'חזיר'. ועוד ישב ר' מאיר ודרש: עתיד זאב להיות גזוז מילתן – שיגזזו משערו צמר וכלי מילת (משי), והכלב גלבטינון – יש גורסים: "גלקסינון", והוא עורה של "חולדה יקרה וחשובה הנגדלת במדינות צפון" (ערוך, ערך "גלאקסינון"), ופירושו שעורו של הכלב יהיה חשוב ויקר. אמרו לו חבריו: דייך ר' מאיר, "ואין כל חדש תחת השמש" – ועל כן לא ישתנו טבעיהן של החיות. כעת חוזר המדרש לבאר את עניין החזיר, "שעתיד להחזיר את המלכות לבעליה"2. רבנן אמרין, לעתיד לבא הקב"ה מוציא כרוז ומכריז ואומר: כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבוא ויטול שכרו, והרבה מאומות העולם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם והם באים ליטול שכרן. באותה שעה הקב"ה אומר: נשתכרו אלו שני עולמות, יזכו הן בעולם הזה והן בעולם הבא?! לא דיין שאכלו עולמן – שנהנו בעולם הזה ללא הגבלת איסורי התורה, אלא הם מבקשין לאכול עולמן של בני עוד – הם רוצים לקחת את השכר המגיע לישראל עבור שמירת המצוות בעולם הזה?! באותה שעה הקב"ה מוציא כרוז פעם שנייה, ומכריז ואומר: כל מי שלא אכל בשר נבלות וטרפות, שקצים ורמשים – יבוא ויטול שכרו. ומעיר הדרשן (מתנות כהונה): אם לא אכל משלו – אכל משל חבירו – שכל אחד מן האומות אכל דברים אלה, בין משלו ובין משל חברו, ועל כן לא יקבלו האומות שכר אלא רק ישראל. הוי – הרי מבוארים דברי ר' מאיר: למה נקרא שמו 'חזיר', שעתיד להחזיר הגדולה והמלכות לבעליה, שבזכותו יזכו ישראל לשכרם ולגדולתם לעתיד לבוא, וזהו מה שנאמר "מה שהיה הוא שיהיה", שלעתיד לבוא ישובו ישראל למעלתם העליונה. "עורות תחשים" שמהם עשו את המשכן (עי' שמות כ"ה, ה') – מה הן – מהו אותו תחש, שהרי איננו מוכר כעת3? ר' יהודה אומר אלטינון, ר' נחמיה אומר גלטינון – שני סוגים של עורות חשובים ויקרים (עי' במדרש המבואר כאן), ר' יוחנן אומר מין חיה גדולה – והיא התחש – הראה הקב"ה למשה, ועשה הימנה צורך המשכן וגנזה – ועל כן איננה קיימת היום, ונוצרה במיוחד לצורך הקמת המשכן. ר' אבין אמר 'קרש' היה שמה. תני ר' הושעיה קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר (תהלים ס"ט, ל"ב): "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס", ושואלים: "מקרין" תרתי שמע מינה – "מקרין" משמעו שתי קרניים, כפי שיש בדרך כלל לבעלי חיים, וכיצד לומדים מכאן שהיתה לו רק קרן אחת? אמר ר' חנינא בר יצחק, "מקרִן" כתיב – חסר י', ועל כן משמעו שהיתה לחיה זו רק קרן אחת.
המדרש מביא עניין נוסף בדרשת הפסוק: "מה שהיה הוא שיהיה". רבי ברכיה אמר בשם ר' יצחק, כגואל ראשון – משה רבנו שנשלח לגאול את ישראל ממצרים – כך גואל אחרון – מלך המשיח שיגאלנו בגאולה העתידה. במה דומה הגואל האחרון לגואל ראשון? א. מה גואל ראשון נאמר בו (שמות ד', כ'): "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלהים בידו", כך גואל אחרון – אף הוא רוכב על החמור, שנאמר (זכריה ט', ט'): "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורֹכב על חמור ועל עיר בן אתֹנות". ב. מה גואל הראשון הוריד את המן, שנאמר (שמות ט"ז, ד'): "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", אף גואל אחרון יוריד את המן, שנאמר (תהלים ע"ב, ט"ז): "יהי פסת בר בארץ", ופירושו שלעתיד לבוא תוציא הארץ מאכלים מוכנים ללא טרחה מצד האדם, כמו המן (עי' שבת ל' ע"ב). ג. מה גואל ראשון העלה את הבאר, ככתוב (במדבר כ"א, ט"ז): "הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסֹף את העם ואתנה להם מים", אף גואל אחרון יעלה את המים, שנאמר (יואל ד', י"ח): "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים".
נושאי השעור: א. השירה – ביטוי במילים של רעיונות פנימיים. ב. הופעת השירה שייכת לדור בו ניתנה התורה. ג. בין הלל על נס לשירת הטבע. ד. החזיר – ניתוק מן העולם העליון. ה. מיתוק הדינים על ידי חיבורם אל השורש. ו. התחש – נשאר במקורו ולא ירד אל המציאות. ז. הגאולה העתידה – גלוי האלוקות בטבע.
במדרש מובאים שלושה דברים שעליהם דורשים את הפסוק: "מה שהיה הוא שיהיה":
א. השירה – הדור ששר בראשונה הוא שישיר לעתיד לבוא. ב. החזיר – עתיד להחזיר את המלכות לבעליה. ג. הגואל – כגואל ראשון כך גואל אחרון.
נעמוד על הדברים ונבאר בתוך כך שאלות המתעוררות בלימוד המדרש.
"מי יאמר לפני שירה תחילה"
הדורות כולם באים לפני הקב"ה, ושואלים: "מי יאמר לפניך שירה תחילה". מכאן, שיש דור שהוא הראוי והמתאים ביותר לומר שירה. יש דור שזו תכונתו. לכל דור יש תכונה מיוחדת ואופי מיוחד, כדברי הגר"א4:
בכל דור ודור שולט מידה אחרת (מהמידות שבהן מנהיג ה' את עולמו), שמזה משתנים הטבעים וכל מעשי הדור והנהגותיהם ופרנסיהם, הכל הוא לפי המידה ההיא, ותלוי בבחירתם בין לטוב בין לרע… וכן הנהגות הקב"ה עימהם. והכל כלול בתורה.
דורו של משה היה מיוחד בכך, שהופיעו בו דברים שמשפיעים על העולם כולו לדורות, כמתן תורה, יציאת מצרים ושירת הים ועוד, ועל כן גם לעתיד לבוא הוא שמופיע דברים אלה. המדרש מלמד, שדורו של משה מיוחד בהופעת השירה בעולם, ויש לעמוד על משמעות הענין.
מהו עניינה של השירה?
המילים הן לבוש למציאות הפנימית הנשמתית. מחשבותיו של אדם, הגיונותיו, שאיפותיו ומאוייו מתלבשים במילים ומופיעים בעולם.
בצורה כזו, המילים משמשות ככסוי למציאות הפנימית, ככל לבוש, המכסה ומסתיר את המציאות הפנימית.
אולם, פעמים שהמילים משמשות כגילוי, ולא רק ככיסוי. המילים מופיעות בצורה מלאה רעיונות נשמתיים, והמפגש עם המילים הוא מפגש עם הנשמה שהן באו לגלות.
כך הוא הדבר בתורה, שמילותיה מופיעות עומק פנימי, נשמתי, נסתר. זוהי משמעותה של שירה, שבאה לגלות עומק פנימי על ידי מילותיה.
שירת הים היא אם כל השירות5:
מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל.
פירוש הדבר הוא, שבשירת הים מופיע עניינה של השירה בצורה מלאה. דורו של משה הוא הדור המתאים להופעת רעיונות פנימיים ועמוקים במילים – זהו הדור בו נאמרה לראשונה שירה, וזהו הדור בו ניתנה התורה, שנקראת שירה6.
עד אותו דור לא היתה יכולת להופיע דברים פנימיים במילים, ומשירדה לעולם תכונה זו, הרי שהופיעה באמירת השירה ובנתינת התורה, שזהו עניינה – לתת ביטוי אמיתי ומלא לעולם הרוחני.
מי שאמר שירה תחילה – הוא שאומר שירה גם לעתיד לבוא. מדוע? הדור שבו הופיעה תכונה זו של אמירת שירה לראשונה הוא הדור שדרכו ירדה תכונה זו לעולם, ודור זה ממשיך את הופעת הענין בכל הדורות.
על הפסוק: "מה שהיה הוא שיהיה" דרשו חכמים7 שמרומז בזה שמו של משה בראשי תיבות. נראה בביאור הדבר, על פי דברי חז"ל8 שנשמתו של משה מתפשטת בכל דור ודור9. ההופעה המיוחדת שירדה לעולם על ידי משה – מופיעה בכל דור על ידיו – בהתפשטות נשמתו בתלמידי חכמים שבדור.
הדור שבו הופיעה בעולם על ידי משה אמירת השירה, שהיא יכולת להביע עולמות רוחניים במילים – הוא הדור המופיע תכונה זו גם בכל הדורות הבאים, ועל כן גם לעתיד לבוא הוא יאמר שירה.
נראה, שיש לקשור לעניין זה את דברי הגמרא, המבדילים בין אמירת הלל לאמירת שירה10:
אמר רבי יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני, והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, כי קאמרינן בפסוקי דזמרא.
פסוקי דזמרא הם שירת הטבע, שירת הבריאה. ההלל נאמר על נס, החורג מן הטבע, ועל כן אין לומר הלל בכל יום, שכן אמירה כזו מראה כאילו אין ערך לטבע אלא רק לניסים.
בגמרא מובא11, שההלל תוקן על ידי משה וישראל שעלו מן הים. ראשיתה של שירת הים היא בהלל – בנס החורג מסדרי הטבע. לעתיד לבוא – יאמר אותו דור שירה לפני הקב"ה, ופירוש הדבר שהנס הופך לטבע. ההופעה האלוקית שהיתה בראשיתה חריגה מן הטבע, הופכת לחלק בלתי נפרד מן המציאות, לדרך חיים בה מופיע גילוי אלוקי בתוך הטבע, ולא כחריגה ממנו.
"חזיר – שעתיד להחזיר המלכות לבעליה"
חז"ל דרשו על ה"חזיר" שהוא לשון חזרה. במקום נוסף דרשו12: "שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל", כלומר שעתיד החזיר להיטהר. אף החזיר הוא גילוי של הפסוק "מה שהיה הוא שיהיה", שמהותו היא בחזרת הדברים לקדמותם.
הביטוי: "שעתיד להחזיר המלכות לבעליה" נתבאר על ידי מפרשי המדרש בשתי צורות. א. החזיר הוא רמז למלכות אדום, המלכות האחרונה מארבע מלכויות, וממנה תשוב המלכות לישראל, בגאולה העתידה. ב. החזיר עצמו יחזיר את המלכות לישראל, שכן מתוך שישראל לא אוכלים את החזיר, יזכו לשכרם לעתיד לבוא, כמתואר בהמשך המדרש. ביאור עומק העניין מתאים לשני הפירושים.
בכתבי האר"י מוב"א13 ש"אין הדין נמתק אלא בשורשו". בשורש העליון, בצורה הראשונית ביותר, הכל טוב ואין כלל רע. בירידת הדברים לעולם הזה, המורכב, הרי שיש בכל דבר תערובת טוב ורע.
הדרך לתקן את העולם היא על ידי קישורו אל השורש. הקישור אל השורש מגלה כי מקורו של הדבר הוא טוב, ותכליתו היא לטוב, ועל כן עניינו הוא טוב, ורק תנאים חיצוניים גורמים להופעת הרע.
גם דין קשה ביותר – מתמתק בחיבור אל השורש, בגילוי כי מקור כל הדברים הוא בעולם העליון – שכולו טוב.
אף החזיר – מקורו בעולם עליון, אלא שהופעתו החיצונית מנותקת מן המקור העליון. לחזיר יש סימן טהרה אחד בלבד – מפריס פרסה14. הפרסה – לשון חיתוך וניתוק, היא הסימן החיצוני, ואילו הסימן הפנימי, העלאת גרה, איננו מופיע בחזיר.
החזיר חי את המציאות החיצונית בלבד, המנותקת מן המקור הרוחני המחיה אותה15.
אף החזיר עתיד לחזור לשורשו, וכך להתקן, לגלות כי פנימיותו אף היא יוצאת ממקור הטוב, ואין הוא חיצוניות מנותקת בלבד. המלכות האחרונה- אדום המשולה לחזיר, מבטאת את הירידה הגדולה ביותר, ואת הריחוק הגדול ביותר מן המקור האלוקי, וממנה תשוב המלכות לישראל. אף במלכות אדום יש ביטוי לסימן טהרה, וניתן אף ממנה לתקן ולשוב אל העולם בצורתו המקורית והטובה16.
מהותו של החזיר היא החזרה, והיא מלמדת על דרך התיקון בכללה, וכנלמד מן הפסוק: "מה שהיה הוא שיהיה". המציאות כולה שורשה בעולם עליון טוב, ואליו היא עתידה לחזור, ומה שהיה – טוב בשורשו, הוא שיהיה – טוב בסופו. עבודת הדורות כולם היא לשוב ולחבר את העולם לשורשו ולמקורו.
המדרש מתאר את המבחן שיערך לעתיד לבוא ביחס לחזיר:
כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבוא ויטול שכרו.
נראה שהמדרש רומז לכך שלעתיד לבוא החזיר עתיד לחזור. מי שהתגבר על הצד החיצוני ולא נמשך אחריו – הוא ראוי לשכר לעתיד לבוא – לאכול את חזיר בצורתו המתוקנת17.
מדוע יש צורך בשני כרוזים?
הכרוז הראשון אומר את הענין בצורה גלויה – מי שלא אכל בשר חזיר – יבוא ויטול שכרו. הכוונה, אף בכרוז הראשון, איננה רק לאכילה בפועל, אלא ליחס לעולם החיצוני ולצורך בתיקונו בדרך הנכונה. אולם, בצורה בה נאמרו הדברים ישנם אף מן האומות השייכים לדבר זה. יש שהתרחקו מן החזיר, שכן העובדה שהוא דבר המנותק מן העולם הפנימי-רוחני, גורמת לדחייתו מן המציאות, ויש שסולדים ממנו בצורה הפשוטה.
אולם, אין די בכך. אי אכילת חזיר מובאת כסימן ליחס נכון לעולם בכלל, ועל כן נאמר הכרוז השני, ביחס לאכילת שקצים ורמשים בכלל.
רק אומה שהתיחסה נכון לעולם החיצוני ולדרך תיקונו, תזכה לשכר – לפירות התיקון. אומה שמבינה שהתיקון של דברים שהתנתקו ממקורם אינו על ידי אכילתם, שכן בדרך זו אין הם מתעלים ומִתַּקנים18, אלא על ידי ריחוק מהם, וחיבורם למקורם בעבודת הדורות כולם – היא האומה שתזכה להנות מן הפירות19.
נראה, שבהקשר לכך מביא המדרש את עניינו של התחש, התחש היא חיה ההפוכה לחזיר. התחש נשאר במקורו האלוקי, וכלל אינו יורד למציאות המעשית – "מין חיה גדולה הראה הקב"ה למשה, ועשה הימנה צורך המשכן וגנזה". אין גילוי מעשי לתחש במציאות העולם הזה, כאותו אור שגנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, מתוך שאין לו שייכות לעולם הזה20.
'תחש' – אותיות 'שחת'. שמה השני של חיה זו הוא 'קרש', אותיות 'שקר'. זוהי מציאות רוחנית עליונה, וההיפך ממנה הוא שקר והשחתה. אין יכולת תיקון מתוך עבודת האדם, אלא שני ניגודים – כולו טוב או כולו רע. על כן יש לחיה זו קרן אחת. אין מורכבות מתוך שני צדדים, אלא קרן אחת – אמת פשוטה אחת, שאיננה מורכבת ואיננה מופיעה בעולם הזה המורכב. החזיר, לעומת זאת, מנוגד לכך – עניינו הוא החזרה. החזיר מבטא את העובדה שדברים המתנתקים ממקורם יכולים לשוב אליו וכך להתקן.
"כגואל ראשון כך גואל אחרון"
נראה, שענין זה מוסבר בדרך דומה למה שנתבאר לעיל בעניין אמירת השירה.
גואל ראשון היה הופעה ניסית עליונה החורגת מן הטבע. עשרת המכות, קריעת הים ושאר ניסי מצרים היו במעלה עליונה מאד, החורגת מסדרי הטבע.
בגואל אחרון הופכת הופעה עליונה זו לחלק מן הטבע.
אמנם נאמר21: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אך הנפלאות מופיעות בדרך טבעית. נחלקו תנאים האם מזכירים יציאת מצרים לעתיד לבוא22:
תניא אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר: 'הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם', אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו.
הן בן זומא והן חכמים מודים, שהניסים של הגאולה העתידה יהיו גדולים יותר מניסי יציאת מצרים, ונחלקו האם תתבטל הזכרת יציאת מצרים, או שתישאר אך במעמד משני. הכיצד? איזה ניסים יכולים להיות גדולים יותר מניסי יציאת מצרים?
מבאר המהר"ץ חיות23:
והנה ביציאת עבדים לחפשי ואחר כך שנעשים לעם עצום, יצטרך כאן לשני עניינים גדולים. האחד, עיקר הפדות מבית עבדים לעלות מן הארץ אשר עינו אותם בפרך ימים רבים הרבה ונעשו עבדי עולם אצלם… ועוד, אף משישיגו מגמתם, הנה צריכים לבקש להם מקום מנוח ולהשים להם מושל אחד ינהגם כדי שיהיו לעם אחד… ואולם נודע כי אי אפשר שיושלם קיבוץ עם אחד רק בהיות אישי האומה אשר הסכימו להיות לעם אחד שוים בלשונותיהם בנימוסיהם בתהלוכותיהם ובמזגיהם ובדרכי המדות כאשר נודע בנסיון…ועתה אם רוצים להעשות עם ואומה מאישים נפרדים אשר גרו במדינות שונות ובין לאומים רבים, הנה אין אפשרות בטבע להשלים קבוצם להיות לעם אחד, כיון שאברי החברה נפרדים זה מזה בתכלית הריחוק, וכמעט בלתי אפשרי לפי טבע הדבר לעשות מהם חברה ואומה אחת.
והנה בהיות ישראל במצרים, היו כל ישראל הנמצאים אז כולם במקום אחד ושפה אחת להם ולא נבדלו בנימוסיהם, וכיון שהיה ה' בעזרם והוציאם ביד חזקה מתחת סבלות מצרים שוב היה הנקל לעשות מהם אומה אחת כיון שגם בהיותם בארץ מצרים היו אז לעם אחד ושכנו במקום אחד ולא נמצא אז איש מישראל שיגור במקום אחר, וכל אישי האומה היה להם התכונה הנצרכת לקבוץ עם אחד, לא כן בשעת העליה מבבל שם נשתנה הנס באיכותו, כי חוץ מזה שהורשו כולם בדבר המלך כורש לעלות לירושלים, הנה היה אז עם ישראל נפזרים בין עמים ולאומים שונים אלה מצפון ואלה ממצרים וארץ יון וספרד וצרפת והודו ופרס שאר המדינות אשר גרו שמה ישראל והיו נבדלים זה מזה בלשוניהם בנימוסיהם, ולולי ה' בעוזרם לא היה אפשר בחוק הטבע שתושלם קבוצם להיות לעם אחד, אף אחר ששלח אותם המלך כורש חופשי, כי בעצמם מצד פירוד אבריהם היו חסרים מהשלימות אשר צריכה אומה אחת שתתקיים אצלה קבוץ החברה על זמן רב, ואם כן היה כאן שני ניסים נגלים האחת עלייתם מארץ בבל ונתן ה' בלב כורש שינהלם על מי מנוחות, והנס היותר גדול איך היה אפשרות בקיומם להשלים האישים והאברים הנפרדים…
נס קיבוץ גליות גדול יותר מניסי יציאת מצרים, שכן הפיכת אומה המורכבת מבני לשונות זרות, תרבויות שונות ומנהגים שונים לאומה מלוכדת אחת – הוא תהליך שאיננו אפשרי בדרך הטבע.
אף על פי כן, תהליך זה מופיע בתוך הטבע, כפי שאנו רואים בעינינו בדורות אלה. אין בקיבוץ גלויות שינוי סדרי בראשית, אלא גילוי ניסי בתוך הטבע. זהו חידוש של גואל אחרון, שהניסים הגדולים חוזרים על עצמם, אך הופכים לחלק מטבעו של עולם. האלוקות איננה מופיעה בצורה החורגת מן הטבע, אלא בצורה המגלה את טבעו המרומם והאלוקי של העולם.
המדרש מזכיר שלושה עניינים שבהם דומה גואל אחרון לגואל ראשון:
א. רכיבה על החמור. ב. הורדת לחם מן השמים ג. העלאת מים.
הלחם מן השמים הוא בחינת מקור הלחם, הוא מלמד כי גם בלחם היוצא מן הארץ יש ניצוץ מן השמים, יש נשמה רוחנית המחיה אותו – "מוצא פי ה'" שבלחם24.
המעין היוצא מבית ה' הוא בחינת מקור המים. כוחם של המים לתת חיים לעולם, לצמחים ולבעלי החיים, הוא מתוך שמקורם הוא במקור החיים, ומכוחו הם מחיים את העולם. אף במים שאנו פוגשים יש ניצוץ מן המעין היוצא מבית ה', והוא הנותן למים את כח החיות שבהם.
בין שני דברים אלה, בין רום שמיא לעומק הארץ, באה הרכיבה על החמור. "החמור הוא החומר"25, והרכיבה עליו מבטאת את השליטה על עולם החומר – החיים בארץ בצורה נכונה, המחברת את שמי השמים ועומק המציאות לחיים נכונים בעולם הזה.
1 בתלמוד הירושלמי ובמדרשים, שאלת "מאי טעמא", כוונתה למציאת המקור בפסוקים, ולא למציאת טעם בסברא לעניין.
2 על פי המשך המדרש ניתן לבאר שהחזיר מחזיר את המלכות לבעליה, כיון שעל ידי שלא אכלו ישראל חזיר – זוכים לשכרם לעתיד לבוא, ועי' במדרש המבואר.
3 על מקומה של דרשה זו כבר העירו המפרשים, שלכאורה אינה קשורה למדרש. היו שהסבירו שהובאה משום הדמיון לדברי ר' מאיר בעניין הזאב והכלב, וראה בשיעור בביאור העניין.
4 אבן שלמה י"א, ט'.
5 שמות רבה פרשה כ"ג, ד'.
6 עי' סנהדרין כ"א ע"ב וזוה"ק ח"ג רפ"ז ע"א, ועי' אגרות ראי"ה א', אג' פ"ט עמ' צ"ד.
7 עי' שער הפסוקים, יתרו.
8 עי' תקו"ז קי"ב ע"א ועוד רבים.
9 עי' בשיעור למדרש "דור הולך ודור בא", א', לעיל, הרחבת דברים בענין.
10 שבת קי"ח ע"ב.
11 פסחים קי"ז ע"א.
12 עי' עולת ראי"ה ח"א עמ' תל"ז, ובהערות הרצי"ה זצ"ל (ח"ב עמ' תפ"ב).
13 עי' עץ חיים שער י"ג פי"א.
14 ויקרא י"א, ז'.
15 בויקרא רבה (פרשה י"ג, ה') דרשו חז"ל כי החזיר הוא כנגד מלכות אדום. נראה שהדברים קשורים גם לכך שמלכות אדום – הנצרות – ניסתה לקחת מן התורה את הסממנים החיצוניים בלבד ומהם לבנות את העולם הרוחני, ואכמ"ל
16 ביאור זה הוא על פי הדרך הראשונה שהובאה כפירוש למדרש.
17 יש להדגיש, שהדיון הוא בבחינה המופשטת, ולא בצורה המעשית של אכילת חזיר, ח"ו.
18 עי' בשיעור למדרש "כל הדברים יגעים", ה', בדברי בעל התניא הקשורים לענין.
19 ביאור זה הוא על פי הדרך השניה שהובאה כפירוש למדרש.
20 עי' חגיגה י"ב ע"א.
21 מיכה ז', ט"ו.
22 ברכות י"ב ע"ב.
23 כל כתבי מהר"ץ חיות ח"א ע"מ ע"ד, בהג"ה.
24 עי' בשיעור למדרש "כל הדברים יגעים", ב', הרחבת דברים בענין.
25 גבורות ה' פרק ד'.