פרשה א – פסקה כט
'יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא', כתיב: 'ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים', אמר ר' יהושע בן לוי, 'עליהם' ועליהם, 'כל' ככל, 'דברים' הדברים, 'המצוה' כל המצוה, ללמדך שמקרא ומשנה, הלכות תוספתות והגדות, ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני. מניין, ממה שכתוב 'יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא', והרי חבירו מוכיח עליו 'כבר היה לעולם'. ר' ברכיה בשם ר' חלבו לאחד שהיתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה ממנו, ליתן גדולה ממנה – אין המקום מחזיק, ליתן קטנה ממנה – אינה מתמלאה, ליתן כיוצא בה – המקום מתמלא, כך שמעת תורה מפי תלמיד חכם יהי בעיניך כאלו שמעוה אזניך מהר סיני. הוא שהנביא מקנתרן ואומר להם: 'קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני', אמרי ליה: למה לא אמרת לן, אמר להם: שלא נבראו בי קינים, ועכשיו שנבראו בי קינים: 'ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו'.
פירוש המדרש
"יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעֹלמים אשר היה מלפנֵנו". כתיב (דברים ט', י'): "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל", אמר ר' יהושע בן לוי, כתוב הפסוק בלשון ריבוי: "עליהם" – "ועליהם", "כל" – "ככל", "דברים" – "הדברים", "המצוה" – "כל המצוה"2, ללמדך שמקרא ומשנה הלכות תוספתות והגדות ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות – כל הדברים האלה – כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני. מניין ניתן לדרוש כך, ממה שכתוב "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא", יש דברים שנראים כחדשים, שנתחדשו בדור מן הדורות, והרי חבירו – המשך הפסוק – מוכיח עליו: "כבר היה לעולם" – גם דברים שנראים כחדשים, כבר היו לעולמים ומקורם הוא בנתינת התורה למשה בסיני. ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר, משל לאחד שהיתה סלע צרורה בכנפיו – ככפתור, שכורך את הבגד על המטבע וקושר את הכריכה, וכך עושה כפתור לבגדו, ונפלה ממנו – המטבע נפל מן הבגד. מה יעשה אותו אדם, ליתן מטבע גדולה ממנה – אין המקום מחזיק – אין מקום בבגד, שקיבל את צורת המטבע הישן, ליתן מטבע קטנה ממנה – אינה מתמלאה – ולא יוכל להשתמש במטבע לבגדו, אין לו אלא ליתן מטבע כיוצא בה, בגודל של המטבע שנפל – ואז המקום מתמלא, כך שמעת תורה מפי תלמיד חכם – יהי בעיניך כאלו שמעוה אזניך מהר סיני, כך הדברים המתחדשים בכל דור, אינם גדולים או קטנים מן הנאמר בסיני, אלא כיוצא בהם, שכן גם הדברים החדשים ניתנו מסיני (ועי' בשיעור בעניין זה). הוא שהנביא ישעיהו מקנתרן – גוער בישראל על שאין מקבלים את נבואתו – ואומר להם (ישעיה מ"ח, ט"ז): "קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני" – "מעת היותה" של התורה בסיני, "שם אני" הייתי לקבל את דברי הנבואה, ועל כן עליכם לקבלה ממני, שכן אין אלה דברים שאני חידשתים, אלא ניתנו לי מסיני. אמרי ליה – אמרו לו ישראל: אם כך, אם דברים אלה ניתנו מסיני, למה לא אמרת לן – מדוע לא אמרת לנו נבואה זו עד עתה? אמר להם: שלא נבראו בי עד עתה קינים – חדרים – כלים לקבל את הנבואה ולאומרה לאנשי הדור, ועכשיו שנבראו בי קינים (המשך הפסוק): "ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו" – עכשיו הגיעה העת לגלות נבואה זו שניתנה מסיני.
נושאי השיעור: א. בסיני ניתנו היסודות, וכל דור מחדש על פי היסודות. ב. דרך נוספת: בסיני ניתנה כל התורה, ובכל דור מתגלה החלק השייך לדור. ג. אין לומר שהתורה שבדור גדולה או קטנה יותר מדורות קודמים – כי הכל ניתן בסיני. ד. שלוש בחינות בהתגלות הנבואה: מעשה, דיבור ומחשבה.
"כבר היה לעולמים"
המדרש עוסק ביחס שבין הדברים שנאמרו בסיני, ובין הדברים המתחדשים בכל דור:
ללמדך שמקרא ומשנה, הלכות, תוספתות והגדות וכל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות – כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני.
דרשה דומה מופיעה בגמרא3:
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב, 'ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר', מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו, מקרא מגילה.
ההבדלים הדקים בין המקורות4 מכוונים להבנה כי ישנן שתי גישות בהבנת הענין, ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן".
א. אין כוונת חז"ל לומר שמשה קיבל את כל פרטי ההלכות והדינים שעתידים להתחדש. משה לא למד על שימוש בחשמל בשבת ועל קריאת מגילה במיקרופון. כוונת הדברים היא, שמשה קיבל את הכללים שעל פיהם אנו באים ומחדשים בכל דור הלכות ודרכי חשיבה.
הדורות הבאים אכן מחדשים, ואומרים דברים שלא נאמרו לפניהם, אך היסודות והכללים שעל פיהם נאמרים הדברים – נאמרו למשה בסיני.
כך יש להבין את דברי הגמרא במנחות5:
אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו רבונו של עולם, מי מעכב על ידך, אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו, רבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו, חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך, אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו…
משה לא היה יודע מה הן אומרים, כיון שהדינים והנושאים בהם עסקו בבית מדרשו של ר' עקיבא לא היו שייכים לדורו של משה. אף על פי כן, כאשר שמע את ר' עקיבא אומר כי מקורו הוא בהלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו, מכיון שהבין שדברים החדשים של ר' עקיבא, מבוססים על יסודות שניתנו לו בסיני.
משל למה הדבר דומה? לוּ היה משה רבינו נקלע לכנס רבנים ואנשי מקצוע, הדן בענין יצורו של "רכב שבת" הפועל ללא חילול שבת, ושומע כי דנים על פעולתו של המנוע ושל הקרבורטור וכדומה – היה תמה: הרי בתורה שניתנה על ידי לא מופיעות מילים אלה, האם ניתנה תורה אחרת מאז? אולם, כשהיה שומע כי כל הדיון מבוסס על הפסוק6: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", היה מבין כי אף שאלו הם דברים חדשים, הרי שיסודות הדיון ניתנו למשה בסיני.
ב. הגישה השניה, שנראה שהולך בה המדרש שלנו, מוסברת בדברי רמח"ל7:
ותדע שאפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני. והיינו כי מה שהוא אמת בתורה, צריך הכל לצאת כך בסוד סיני ומשה. והנה באותו הזמן, ניתן בגילוי לישראל החלק שהיה ראויה להם. ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים. והכל צריך להיות על ידי משה, בסוד, 'זכרו תורת משה עבדי' (מלאכי ג', כ"ב), כי הוא מתלבש בנשמות התלמידי חכמים ועל ידו מתחדש התורה, והוא סוד, הדברים שמחים כנתינתן מסיני. ואודיעך בכאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, אין התורה נשלמת.
כל התורה כולה – ניתנה למשה, אלא שבאותו דור התגלה מה שהיה שייך ומתאים לדור זה, ושאר הדברים נשארו מכוסים, והם מתגלים בכל דור על פי המתאים לו.
הדורות שונים זה מזה בתכונות, בדרכי החשיבה וכדומה, והכל נובע מהנהגת ה' את עולמו, כדברי הגר"א8:
בכל דור ודור שולט מידה אחרת (מהמידות שבהן מנהיג ה' את עולמו), שמזה משתנים הטבעים וכל מעשי הדור והנהגותיהם ופרנסיהם, הכל הוא לפי המידה ההיא, ותלוי בבחירתם בין לטוב בין לרע… וכן הנהגות הקב"ה עימהם. והכל כלול בתורה.
בסיני ניתנה המידה המיוחדת לכל דור, ועל פי מידה זו מוציאים תלמידי החכמים שבדור את הלימודים המתאימים לדורם מן התורה9. כל דור על פי אופיו ועל פי המידה שבה מנהיג הקב"ה את עולמו בדור, מגלה את חלקו בתורה, ואף דבר זה נעשה על ידי משה – על ידי נשמתו של משה המלובשת בנשמות תלמידי החכמים שבדור.
הדברים המופיעים בכל דור אינם דברים חדשים, אלא "כבר היה לעולמים" – הדברים ניתנו למשה בסיני, והם הולכים ומתגלים בכל דור על פי עניינו, אופיו ותכונתו.
כשם שבבריאת העולם – נברא כל החומר וכל האנרגיה, כפי שמגדירים זאת חוקי השימור המדעיים, וכל החידושים וההמצאות אינם אלא בדרך השימוש בחומר ובעיבודו, כך גם בתורה. התורה כולה ניתנה בשלמותה בסיני, ואין תוספת מעבר למה שניתן בסיני, בחינת "חוק שימור התורה", ובכל דור מתגלה הדרך בה דור זה משתמש בדברי התורה, הדרך בה הם מופיעים – אך אין אלה דברים חדשים.
בכל דור קיים משה רבינו, המתלבש בנשמות תלמידי החכמים, והוא המגלה את חלק התורה הראוי להתגלות לאותו דור, שכן נתינת תורה היא לעולם על ידי משה.
סיכום: הגישה האחת סוברת, שבסיני ניתנו היסודות שעל פיהן תלמידים מחדשים דברים בדורות הבאים.
הגישה השניה סוברת, שבסיני ניתנה כל התורה בשלמותה, ובכל דור מתגלה החלק המתאים לו על ידי נשמת משה רבינו המתלבשת בנשמות תלמידי חכמים שבדור.
"כאילו שמעוה אוזניך מהר סיני"
בהמשך מביא ר' ברכיה משל:
לאחד שהיתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה ממנו. ליתן גדולה ממנה – אין המקום מחזיק, ליתן קטנה ממנה – אינה מתמלאה, ליתן כיוצא בה – המקום מתמלא.
המשל הוא למטבע המשמש ככפתור לבגד: היו כורכים את הבגד סביב המטבע וקושרים את הכריכה, וכך נוצר כפתור לבגד10. כאשר המטבע נופל, הרי שנשארת בבגד צורת המטבע, ועל כן אי אפשר לשים מטבע גדול או קטן יותר.
נראה שהנמשל מתאים לדרך השניה שנתבארה לעיל.
כאשר אדם שומע את דברי רבותיו, יכול הוא להתייחס אליהם בשתי צורות.
יכול הוא לומר – אלו דברים קטנים, והדורות הקודמים היו גדולים יותר. אין בדורנו אנשים גדולים כפי שהיו בדורות הקודמים, ועל כן אין לשמוע לדברים אלה11.
אולם, יכול האדם לומר להיפך – אלו דברים גדולים יותר מדברים שנאמרו בדורות הקודמים. הרי הדורות הולכים ומתפתחים, ויכולת ההשגה של הדור הזה גדולה לאין ערוך מדורות קודמים12. על כן אומר המדרש: אל תאמר שהדברים של היום גדולים יותר או קטנים יותר מדורות קודמים. המטבע החדש הוא בדיוק בגודלו של המטבע הקודם – "יהי בעיניך כאילו שמעוה אוזניך מהר סיני". ביאור הדבר הוא, שהתורה שניתנה בסיני מתגלה בכל דור על ידי תלמידי החכמים, ועל כן אין אלו דברים אחרים ממה שנאמר בדורות הקודמים. זו התורה שניתנה בסיני, והיא ניתנת עתה על ידי משה רבינו – המלובש בתלמידי החכמים שבדור.
הלומד תורה מקבל את הדברים המתאימים לדורו, כפי שבדור מתן תורה קיבלו את הדברים המתאימים לאותו דור.
דברי נבואה
לא רק דברי התורה ניתנו כולם בסיני, אלא אף דברי הנבואה, כפי שמביא המדרש. במדרש נוסף מפורטים הדברים13:
דבר אחר 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר', אמר ר' יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל (דברים כ"ט): 'כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום', 'עמנו עומד היום' אין כתיב כאן, אלא 'עמנו היום', אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש, שלא נאמרה בהם עמידה, שאף על פי שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו. וכן הוא אומר (מלאכי א'): 'משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי', 'בימי מלאכי' לא נאמר אלא 'ביד מלאכי', שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני, ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות. וכן ישעיה אמר (ישעיה מ"ח): 'מעת היותה שם אני', אמר ישעיה מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא 'ועתה אלהים שלחני ורוחו', עד עכשיו לא ניתן לו רשות להתנבאות. ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני…
כל הנבואות נאמרו בסיני – שם הוא מקור הנבואה – וכל נביא נשלח לדור מסוים, בו הוא מוסר את חלקו, המתאים לו ולדור שאליו נשלח.
בהמשך המדרש מופיע ביטוי מיוחד:
שלא נבראו בי קינים,
ומשום כך לא אמרתי את הנבואה עד עתה. הפירוש הפשוט למילה "קינים" הוא: "הכלים של קבלת הנבואה" (מהרז"ו), אולם יש להבין את השימוש בביטוי מיוחד זה, שנראה שרומז לענין נוסף.
בנבואת יחזקאל מופיע14:
וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר. וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי.
בפשט, הכוונה היא לקינות שהיו כתובות במגילה.
הנצי"ב15 מתייחס לפסוק זה ועל פי דבריו נראה לבאר כך:
יחזקאל קיבל את נבואתו מהר סיני – והיא היתה כתובה במגילה. כאשר הגיע הזמן – נשלח יחזקאל להביא את דבר המגילה לעם ישראל, ודבר זה נעשה בשלוש בחינות: 'קינים', 'הגה', 'הי', המכוונים כנגד: מעשה, דיבור ומחשבה.
קינים: מלמד שיש כלי לקבל את דבר הנבואה, והגיע הדור בו הנבואה חלה. 'קינים', לשון חדרים, מתייחס לדברים מעשיים – פרטיים ומיוחדים, כדברי ר' צדוק16:
כידוע המשל מהרב ז"ל כשאינו מתעסק בהמקור שהוא הלב צריך על כל פרט עבודה אחרת. וזהו 'קינים', לכל פרט כח וכח חדר מיוחד ועסק מיוחד.
העוסק בלב – בכלל – הרי שכל הפרטים בידו, ואינו צריך לעסוק על כל אחד בפני עצמו, אולם העוסק בפרטים עצמם – צריך לכל פרט עבודה מיוחדת. זוהי בחינת 'קינים', הבחינה המעשית.
הגה: בנבואה מופיעים דברים כלליים יותר, שאינם מופיעים במעשה אלא רק בדיבור.
הי: דברים שאף לא מדברים עליהם ואין אומרים אותם במפורש, אלא רק עולים במחשבה17.
המדרש, בדבריו על כך שהגיע עת הנבואה להיגלות, משתמש במילה קינים כדי לרמז כי הגיעה זמנה של הנבואה להיגלות בצידה המעשי, ועל כן נשלח ישעיהו אל העם עם הנבואה.
1 במהדורות המצויות מצויין מדרש זה כדרשה שניה לפסוק הקודם: "מה שהיה הוא שיהיה", ולכן זוהי פסקה ב', אך זוהי דרשה על פסוק אחר, ולא המשך הדרשות על הפסוק הקודם.
2 הדרשה האחרונה מתייחסת לפסוק אחר (דברים ח', א'): "כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום תשמרון לעשות" (מדרש המבואר).
3 מגילה י"ט ע"ב.
4 בגמרא מובא: "עתידין לחדש", ובמדרש: "עתיד להורות".
5 כ"ט ע"ב.
6 שמות ל"ה, ג'.
7 אדיר במרום עמ' ע'.
8 אבן שלמה י"א, ט.
9 אף לשיטה זו אין לומר כי משה קיבל בסיני את כל פרטי הדינים של שימוש בחשמל וכדומה, אלא שמשה קיבל את המידה על פיה פועלים חכמי הדור בלימוד התורה.
ההבדל בין שתי השיטות הוא, שעל פי השיטה הראשונה רק היסודות ניתנו בסיני, ובכל דור לומדים תלמידי החכמים את התורה כפי שהם מבינים את הנהגת הדור הראויה, ועל פי השיטה השניה הלימוד בכל דור נעשה על פי המידה המתאימה לדור, שניתנה למשה בסיני, ותלמידי החכמים הם לבוש לנשמת משה רבינו המגלה את התורה הראויה בכל דור.
מובן, שאין זו מחלוקת בין שתי השיטות, אלא דגשים שונים בעניין היחס בין מתן תורה לחידושי התורה שבכל דור.
10 עי' במשנה בשבת פ"ו מ"ו, "מדיות יוצאות פרופות" ובמפרשים שם.
11 עי' מדרש "דור הולך ודור בא", ד', לעיל, ובשיעור למדרש זה.
12 למשל, היום יודע אדם מה נעשה בכל העולם בזמן אמת, בעוד בדורות קודמים היה כל עולמו מצומצם בכפרו. מושגים מופשטים (כמו אינסוף) נלמדים כיום על ידי תלמידי תיכון, ובדורות קודמים הם נמסרו מפה לאוזן על ידי חכמים מופלגים. ועוד דוגמאות רבות.
13 שמות רבה פרשה כ"ח, ו'.
14 יחזקאל ב', ט'-י'.
15 העמק דבר לדברים י"ח, י"ח.
16 קומץ המנחה חלק ב', כ"ט.
17 כאותיות ה' ו-י', שאינן נהגות (בהיותן אימות קריאה).