קדושת ירושלים וקדושת ארץ ישראל
נדון היום בשני עניינים: עניין אחד, קדושת ירושלים מול קדושת ארץ ישראל, ומתוכו נגיע לשני, והיחס בין קדושה ראשונה לקדושה שניה.
נראה את הרמב"ם בהלכות תרומות:
רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה ב
ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.
רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה ה
כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא, והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות. +/השגת הראב"ד/ ורבינו הקדוש התיר בית שאן וכו'. א"א לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בא"י.+
ארץ ישראל נתקדשה בקדושה ראשונה בכיבושה. היא נתקדשה בכיבוש ובטלה עם הגלות. הקדושה השניה נובעת מחזקה שהחזיקו בה עזרא הסופר ועולי בבל. החזקה אינה בטלה, ולכן קדושה שנייה קידשה אף לעתיד לבוא.
בהלכות בית הבחירה מדבר הרמב"ם על קדושת ירושלים:
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.
הרמב"ם אומר שבירושלים קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, שלא כשאר ארץ ישראל בה קדושה ראשונה בטלה!
מאיזו נקודה נובע ההבדל הזה בין ירושלים לארץ ישראל?
לגבי ארץ ישראל הרמב"ם כתב "קדושה ראשונה הייתה מפני הכיבוש בלבד" ואילו גבי ירושלים הוא כתב "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה". קדושתה ארץ ישראל היא מפני הכיבוש, היא באה מלמטה למעלה. בירושלים לעומת זאת, הקדושה היא מלמעלה למטה, השכינה שורה תמיד בירושלים, גם כשאינה בידינו.
מה ההבדל הזה אומר לנו?
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טו
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.
בירושלים שום דבר לא קובע את הקדושה, אף לא מציאותו של בית-מקדש. הרמב"ם אף אומר "מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי"!
כמובן, לא מספיקה לנו רק שכינה, אנחנו רוצים את המקדש ממש, מפני שהוא הכלי שעוזר לנו לקלוט את השכינה. נראה לומר שההבדל המיוחד בין ירושלים לארץ ישראל הוא שבארץ ישראל עיקר הקידוש הוא במעשים – רכישת קרקעות, כיבוש וצבא. בירושלים לא המעשים הם העיקר, שכן השכינה שורה תמיד, העיקר הוא להכשיר את הלבבות להיות ראויים לקלוט את השכינה הזו.
אם כן, ניתן לשאול, מהי ההתרגשות משחרור ירושלים? מדוע אנו חוגגים את יום ירושלים בכל שנה?
כמובן שאנו חוגגים את המעשה הזה, שהוא שלב חשוב בדרך לבניין בית המקדש. אלא שיש לזכור שהעבודה העיקרית עכשיו היא שנהיה ראויים למקדש, להכשיר את האומה לכך. "הר הבית בידינו", בידינו הדבר!
מתוך מה שדייקנו בקדושת ירושלים, נוכל להבין הבנה חדשה בהבדל בין קדושה ראשונה לקדושה שניה:
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.
קדושה שניה היא על ידי חזקה, שהיא, בניגוד לכיבוש, איננה בטלה לעולם. על כך שואל הכסף משנה שתי שאלות:
כסף משנה הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז
איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם כן משנלקחה הארץ מידנו בטלה חזקה ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל"ע:
שאלה ראשונה, מה יתרון החזקה על הכיבוש שהיא איננה בטלה והוא כן? ושאלה שניה, הרי גם בקדושה הראשונה הייתה חזקה לצד הכיבוש. האם נאמר שחזקה בלי כיבוש עדיפה על חזקה עם כיבוש?
נחזור לדברי הרמב"ם שקראנו קודם: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל". מה פירוש "נביא"? וכי נביאים עסוקים בכיבוש?
נראה אולי לומר שהרמב"ם מבליע בדבריו גם את הקדושה הראשונה וגם את הקדושה השניה. "בארצות שכיבשן מלך ישראל" – קדושה ראשונה, "או נביא מדעת רוב ישראל – קדושה שניה. הקדושה השניה באה ע"י נביא מדעת רוב ישראל. נביא לא כובש, ולכן מדובר פה על חזקה.
מה עושה נביא? נביא מביא את דבר ה' אלינו, הוא מביא שכינה. כאשר נביא יחד עם רוב ישראל מקדשים את הארץ בחזקה, הנביא למעשה משרה עליה שכינה, קדושה הנמשכת מלמעלה למטה, ולא מלמטה למעלה ככיבוש. יוצא שקדושה שניה דומה במהותה לקדושת ירושלים על פי מה שביארנו, ולכן קדושה שניה אינה בטלה, ממש כקדושת ירושלים! גם לגבי שאלת הכסף משנה השניה הדברים מתבארים. ההחזקה בארץ לבדה איננה מספיקה, צריך גם את החותם הנבואי בשביל שהשכינה תשרה. משה ויהושע שעסקו בכיבוש הארץ הם אמנם נביאים, אבל הקדושה הראשונה נקבעה רק מכוח הנהגתם בכיבוש (למשה היה דין מלך ישראל), ולא מכוח נבואתם. הכיבוש לבדו לא השרה שכינה כקדושה שמשרה הנביא בנבואתו, ולכן אין חזקה של קדושה ראשונה נחשבת כחזקת "נביא מדעת רוב ישראל".
נראה שגם הרדב"ז הולך בכיוון הזה, ואומר שהקדושה השניה היא "קדושה בפה", כלומר, מעשה רוחני ולא רק החזקה מעשית בארץ:
רדב"ז הלכות תרומות פרק א הלכה ה
ורבינו כתב לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קידשה לשעתה ולא לעתיד לבוא ונראה לדעתו לפי שלא קדשוה בפה אלא בימי עזרא קדשוה בפה ועדיין יש לשאול ולמה לא קדשה יהושע בפה ותהיה קדושתה לעולם וי"ל שיודע היה שעתידה ליחרב ואם יקדשה קדושת עולם לא תהיה תקנה לעניים בשביעית ומזה הטעם הניחו מקצת מקומות בלא קדושה בימי עזרא: