"שלמי שמחת חגיגה"
שלוש מצוות נצטוו ישראל ברגל: ראייה, חגיגה ושמחה. היום נדבר על השמחה.
בגמרא אנו מוצאים שני כיוונים לעניין השמחה:
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ח עמוד א-ב
תנו רבנן: ושמחת בחגך – לרבות כל מיני שמחות לשמחה. מכאן אמרו חכמים: ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ואשם ובבכור ובחזה ושוק. יכול אף בעופות ובמנחות – תלמוד לומר ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם, יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קט עמוד א
תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך, במה משמחם – ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש.
הגמרא בחגיגה אומרת "כל מיני שמחות" וכוונתה ל"כל מיני קרבנות" – ברור שהשמחה היא בקרבנות.
בגמרא בפסחים לעומת זאת נראה כי עיקר השמחה היא "אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן" – כל אחד מה שעושה לו טוב. הגברים ביין והנשים בבגדים נאים.
אם כן, יש פה שני כיוונים שונים בהגדרת השמחה.
נראה את הדברים ברמב"ם:
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה נד
והמצוה הנ"ד היא שצונו לשמוח ברגלים והוא אמרו יתעלה (ס"פ ראה) ושמחת בחגך. והיא המצוה השלישית מן השלש מצות הנוהגות ברגל. והענין הראשון הרמוז אליו בצווי הזה הוא שיקריב קרבן שלמים על כל פנים. ואלו השלמים נוספים על שלמי חגיגה והם נקראים בתלמוד (שם ז ב) שלמי שמחה. ומהקרבת שלמים אלו אמרו (שם ו: קדושין לד א) נשים חייבות בשמחה. וכבר בא הכתוב (תבוא כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני י"י אלדיך. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ג"כ בחגיגה (ב – י ב, יז א). וכולל באמרו ושמחת בחגך מה שאמרו ג"כ שמח בכל מיני שמחה. ומזה לאכול בשר בימים טובים ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים. ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש לבד והיא שמחת בית השואבה (סוכה נ – נג ב). זה כולו נכנס תחת אמרו ושמחת בחגך. ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד כי הוא יותר מיוחד בשמחה. ולשון גמר פסחים (קט א) חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל במה משמחן ביין. ושם אמרו תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת עכשיו אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש [תהל' קד]. וכבר אמרו גם כן (שם) אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. ולשון התורה הוא שנכלול בשמחה זו החלשים והעניים והגרים, אמר יתעלה (ס"פ ראה) והלוי והגר והיתום והאלמנה:
הרמב"ם פותח את המצווה בשלמי השמחה, ואז הוא מוסיף "וכולל באמרו… שמח בכל מיני שמחה, ומזה לאכול בשר… ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש…". אחר כך מביא הרמב"ם את ר' יהודה בן בתירא "בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר… עכשיו אין שמחה אלא ביין".
יש לשאול אם כן, על היחס בין הדברים. אם "ושמחת בחגך" כולל כל מה שמשמח, מדוע בכל זאת נאמר "בבית המקדש אין שמחה אלא בבשר"?
נראה עוד עניין מהגמרא:
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ח עמוד ב
דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מניין שאין נושאין נשים במועד – שנאמר ושמחת בחגך – ולא באשתך.
הגמרא הזו היא על פי העיקרון של "אין מערבין שמחה בשמחה".
הרב גריינמן שואל על הגמרא הזו, מדוע דווקא "בחגך ולא באשתך"? היה אפשר לומר "ולא בבגדיך/ולא בבשר" ולאסור גם אותם! מדוע בשר ויין ובגדים כלולים בשמחת המועד ואילו שמחת הנישואין היא נפרדת עד שנגיד עליה שאין מערבין שמחה בשמחה? נראה את הרמב"ם:
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ז
הלכה ט: כל מלאכות שהן לצורך המועד כשעושין אותן אומניהן עושין בצנעה, כיצד הציידים והטוחנין והבוצרין למכור בשוק הרי אלו עושין בצנעה לצורך המועד, והעושה שלא לצורך המועד אסור ואם עשה לצורך המועד והותיר הרי זה מותר.
הלכה טז: אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל, ואין נושאין נשים ולא מייבמין במועד כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנשואין, אבל מחזיר הוא את גרושתו, ומארסין נשים במועד, ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין כדי שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג.
רמב"ם הלכות אישות פרק י הלכה יג – יד
הלכה יג: יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולן כאחת, אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה, אם בתולה שבעה ואם בעולה שלשה, ואין מערבין שמחה בשמחה.
הלכה יד: מותר לארס בכל יום חול אפילו ל בתשעה באב בין ביום בין בלילה, אבל אין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה שהחתן טרוד בסעודתו, ואין צריך לומר שאסור לישא בשבת, ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר +בראשית כ"ט+ מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת, ושאר הימים מותר לישא אשה בכל יום שירצה והוא שיטרח בסעודת נישואין שלשה ימים קודם [יום] הנישואין.
הרמב"ם כותב את מה שראינו בגמרא, שאין מערבין שמחה בשמחה. על פי העיקרון הזה מביא הרמב"ם עוד הלכה, שמי שנשא כמה נשים בפעם אחת צריך להקדיש לכל אישה את ימי המשתה הראויים לה, משום שאין מערבין שמחה בשמחה.
נראה עוד כמה הלכות ברמב"ם ונשאל עליהן:
רמב"ם הלכות חגיגה פרק א הלכה א
שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יראה כל זכורך, והחגיגה שנאמר תחוג לה' אלהיך, והשמחה שנאמר ושמחת בחגך, הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה, ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה, החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להראות, והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה, ושתי מצוות אלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן, והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך, ונשים חייבות במצוה זו. +/השגת הראב"ד/ ונשים חייבות במצוה זו. א"א לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה.+
שלוש שאלות על הלכה זו:
הרמב"ם כותב על שלוש מצוות עשה שנצטוו ישראל ברגל, "הראייה האמורה בתורה" ואז "החגיגה האמורה בתורה" ואז "השמחה האמורה ברגלים". מדוע גבי שמחה משנה הרמב"ם את לשונו ולא כותב "השמחה האמורה בתורה"?
המקור שהרמב"ם מביא, ולמעשה כבר הגמרא הביאה, למצוות השמחה, הוא הפסוק "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך".
דברים פרק כז פסוק ב – ז (פרשת כי תבוא)
(ב) וְהָיָ֗ה בַּיּוֹם֘ אֲשֶׁ֣ר תַּעַבְר֣וּ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ וַהֲקֵמֹתָ֤ לְךָ֙ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֔וֹת וְשַׂדְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד:
(ג) וְכָתַבְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֗ן אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בְּעָבְרֶ֑ךָ לְמַ֡עַן אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨א אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲֽשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֣יךָ׀ נֹתֵ֣ן לְךָ֗ אֶ֣רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵֽי־אֲבֹתֶ֖יךָ לָֽךְ:
(ד) וְהָיָה֘ בְּעָבְרְכֶ֣ם אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ תָּקִ֜ימוּ אֶת־הָאֲבָנִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל וְשַׂדְתָּ֥ אוֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד:
(ה) וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶ֑יךָ מִזְבַּ֣ח אֲבָנִ֔ים לֹא־תָנִ֥יף עֲלֵיהֶ֖ם בַּרְזֶֽל:
(ו) אֲבָנִ֤ים שְׁלֵמוֹת֙ תִּבְנֶ֔ה אֶת־מִזְבַּ֖ח יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ וְהַעֲלִ֤יתָ עָלָיו֙ עוֹלֹ֔ת לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶֽיךָ:
(ז) וְזָבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם וְשָׂ֣מַחְתָּ֔ לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ:
הפסוק הזה כלל לא עוסק בשלושת הרגלים ובמקדש. הוא מדבר על הקמת מזבח בהר עיבל!
עוד שאלה, "ואלו הן הנקראים שלמי שמחת חגיגה". הגמרא וגם הרמב"ם עצמו בספר המצוות כתבו "שלמי שמחה". מהי הלשון המשונה פה – "שלמי שמחת חגיגה"? החזון אי"ש ואחרים אמרו שצריך לגרוס אחרת – "שלמי שמחה". אבל ננסה אנחנו לשאול על הגרסה הזו ואולי לנסות להבינה.
נראה הלכה נוספת:
רמב"ם הלכות ביכורים פרק ג הלכה יב
ומניין שהן טעונין תנופה שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך לרבות את הבכורים לתנופה, וכשם שטעונין תנופה כך טעונין קרבן שלמים [ושיר] שנאמר בהן ושמחת בכל הטוב וברגלים אומר ושמחת בחגך מה שמחת החג בשלמים אף כאן בשלמים, ואין הקרבן מעכבת.
הרמב"ם אומר שביכורים טעונים שלמים, שכן כתוב בהם "ושמחת בכל הטוב" וברגלים כתוב "ושמחת בחגך". כאן שמחה האמורה בשלמים, וכאן שמחה האמורה בשלמים. מקור ההלכה הזו הוא בירושלמי:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ביכורים פרק ב
וטעונין קרבן. נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה שנאמר להלן שלמים אף כאן שלמים.
הירושלמי בביכורים לומד שלמים לביכורים ואומר: "נאמר להלן שמחה". איפה נאמר? הירושלמי לא כותב, אבל בפשטות יש לומר, המקור הוא הפסוק מהר עיבל, שכן ממנו לומדים בגמרא שמחה ברגל, כפי שראינו ברמב"ם בהלכות חגיגה. כך גם מבינים רוב המפרשים.
אלא שהרמב"ם אצלנו בהלכות ביכורים הביא את הפסוק "ושמחת בחגך", במקום להביא את המקור, הפסוק מהר עיבל, כפי שהביא בהלכה בחגיגה וכפי שכבר מופיע בגמרא. מדוע הרמב"ם מביא את הפסוק "ושמחת בחגך", שלכאורה לא מלמד אותנו על שמחה בשלמים?
הערה נוספת, גם הפסוק מביכורים "ושמחת בכל הטוב", רואים שיש בו עוד סוגי שמחה מלבד שלמים:
רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק יא הלכה טו
לא עברתי ממצותיך שלא הפריש ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, ולא שכחתי שלא שכח מלברכו ומלהזכיר שמו עליו, לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינה אינו מתודה, ולא בערתי ממנו בטמא הא אם הפרישו בטומאה אינו מתודה, ולא נתתי ממנו למת שלא לקח ממנו ארון ותכריכין ולא נתנו לאוננים אחרים, שמעתי בקול יי' אלהי שהביאו לבית הבחירה, עשיתי ככל אשר צויתני ששמח ושימח בו שנאמר ושמחת בכל הטוב.
הרמב"ם מדבר על וידוי מעשרות, ואומר שהאדם המתוודה "עשיתי ככל אשר צויתני" מתוודה ששמח ושימח במעשר. הרמב"ם מביא שם את הפסוק "ושמחת בכל הטוב" כראיה שצריך לשמוח ולשמח אחרים. הפסוק הזה הוא מפרשיית הביכורים הקודמת לוידוי מעשרות, והוא הסומך את הפרשיות זו לזו. ממה שנאמר שם "ושמחת בכל הטוב… אתה והלוי והגר" לומדים ששיתוף העניים כולל שמחה, ומכאן שגם במעשר שצריך לתת ממנו לעני, יש לשמוח.
בביכורים למדנו מהפסוק "ושמחת בכל הטוב" שצריך להביא קרבן שלמים, ובמעשר אין שלמים. כיצד גבי מעשר הרמב"ם לומד מהפסוק הזה שמחה שאינה קשורה לשלמים אם זה פסוק שמלמד על שמחה בשלמים?
נבאר כמה יסודות, ובאמצעותם ננסה להבין את שאלותינו:
הרב קוק בסידור עולת ראי"ה, בברכה על נר חנוכה, מדבר על המטבע "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". הרב מסביר שהקדושה היא לא אמצעי אלא תכלית. המצוות קושרות את המציאות שלנו לקדושה בכך שהן הופכות אותה מאמצעי לתכלית. בציצית למשל, לקחנו בגד, שהוא אמצעי לצניעות והגנה, והפכנו אותו לתכלית על ידי שקיימנו בו מצווה והטלנו בו ציצית.
וכך גם בקרבנות. הזכרנו בשיעור הקודם את שלושת הטעמים שהלשם מביא על הקרבנות, ואחד מהם הוא לקדש את הנפש הבהמית של האדם על ידי הקרבת בהמה לה' ואכילתן. קרבן השלמים לוקח את הנפש הבהמית והופך אותה לקדושה, הוא לוקח את האכילה שהיא אמצעי לשביעה והופך אותה לתכלית. בשלמים יש מצווה על האדם לאכול בשר. הנפש הבהמית, כתב הלשם ששם מקור החטא, ועכשיו הופכים אותה לתכלית. בקרבנות אדם אוכל כי יש מצווה ולא כי הוא רעב.
בשמחת הרגל, מקור השמחה הוא המועד, וביטוי השמחה הוא קרבן השלמים, כשיש מקדש ואפשר לעלות אליו.
מקור השמחה, הרגל, מתבטא בפסוק "ושמחת בחגך", וביטוי השמחה מתבטא בפסוק "וזבחת… ושמחת לפני ה' א-להיך". הלימוד הוא דווקא מפסוק זה מפרשת הר עיבל, שכן שם יש ביטוי מיוחד "ושמחת לפני ה' א-להיך", שמחה לפני ה'. יש צורה לשמוח בה לפני ה', לא כל שמחה חיצונית כל אחד על ידי מה שמשמח אותו, אלא שמחה המקושרת לקב"ה, וזה על ידי מצווה, שכפי שביארנו, היא הופכת אמצעי לתכלית, מעתה יש קדושה ותכלית בשמחה.
כשאין מקדש, אי אפשר יותר לשמוח "לפני ה' א-להיך". אם כן מה עושים? עדיין יש לנו "ושמחת בחגך", החג עצמו הוא מקור השמחה, ולכן דברים אחרים שישמחו אותנו הם טובים – בגדים נאים ואוכל טוב ויין.
דברים אלו מבארים לנו את עומק לשון הרמב"ם "שלמי שמחת חגיגה". מהלשון "שלמי שמחה" לא עולה שהחג הוא מקור השמחה. עובדה, בהר עיבל לא היה חג אך שמחו לפני ה'. כאן יש שני מרכיבים בשמחה: מקור השמחה, "ושמחת בחגך", וביטויו בקרבן "לפני ה'", ומכאן הלשון "שלמי שמחת חגיגה", שכוללים את הקרבן ואת השמחה שמקורה בחג.
הדברים מבארים גם את עומק לשון הרמב"ם בהלכות ביכורים, "ביכורים טעונים קרבן". הרי שאלנו מדוע הוא לומד מ"ושמחת בחגך" ולא מ"ושמחת לפני ה'" של הר עיבל? התשובה היא שמתוך "ושמחת לפני ה' א-להיך" לא לומדים שביכורים טעונים קרבן. משם רק לומדים שהמצווה לשמוח לפני ה' היא בקרבן שלמים. אבל מניין נלמד שהביכורים "טעונים" קרבן, כלומר, הם מקור לשמחה ומכאן גם לקרבן? מ"ושמחת בחגך" שמלמד על מקור השמחה. השאלה היא לא רק אם חייבים קרבן כדי לבטא שמחה, שזה יש גם בהר עיבל, אלא השאלה היא מה מקור השמחה. "טעון קרבן" פירושו מקור שמחה.
זה גם מתרץ את שאלת הרב גריינמן, מדוע אסור לשאת נשים במועד משום "אין מערבין" אבל יין, בשר ובגדים נאים נחשבים דווקא חלק משמחת המועד: בגדים הם לא מקור שמחה, הם הופעה, ביטוי. נישואים לעומתם הם מקור שמחה ממש. "אין מערבין שמחה בשמחה" פירושו שאין מערבין מקור שמחה במקור שמחה. מותר שיהיו מספר הופעות וביטויים לאותה שמחה, אבל לא מקור שמחה אחר. המקור חייב להיות רק המועד.
פגשנו בשיעור זה שלוש מקורות שמחה: ביכורים, מועד ונישואין. נראה שהם מתאימים ל"עולם, שנה נפש".
ביכורים – ולקחת מראשית פרי האדמה. בביכורים מקשרים את ארץ ישראל למקדש ומביאים ושמחים בארץ ישראל ובכל הטוב שנתן לנו ה'. עולם.
מקור שני: מועד – זמנים מיוחדים. שנה.
מקור שלישי: נישואין – ראינו בהלכות אישות עוד ביטוי ל"אין מערבין שמחה בשמחה". הרמב"ם כתב שאדם שנשא כמה נשים ביחד צריך להקדיש ימי משתה לכל אישה. לכאורה ניתן היה לערבב את השמחות הללו, שכולן שמחת נישואין. אלא שנישואין זה לא סתם שמחה כללית, יש פה שמחה באשתו המיוחדת לו. לכן לכל אישה צריכים ימי שמחה אחרים. לא מערבים מקור שמחה במקור שמחה. נפש.
הרב קוק כותב שגזרה שווה היא למעשה מילים משותפות המלמדות על קשר פנימי ומקור משותף לשני עניינים שבצד החיצוני אין ביניהם קשר.
בספר יצירה נאמר על "עולם שנה נפש" שהם עדים נאמנים על אחדותו. בספרים הקדושים מבואר, "עולם לבדו שנה לבדו ונפש לבדו", והקישור של שלושתם, העובדה שהם למעשה מציאות אחת (עניין שהולך ומתגלה עם תגליות מדעיות לאורך הזמן, כגון אלו של איינשטיין) – היא עדות נאמנה על אחדות ה'. הירושלמי בביכורים שאמר שהביא גזירה שווה ממועדים לביכורים במילה "שמחה", מלמד שיש פה קשר בין מקור הקדושה של העולם למקור הקדושה של השנה.
נקודה מעניינת בביכורים שמבטאת את הקשר שלהם לארץ היא שהם באים מהצומח והם טעונים שלמים. זאת בניגוד לרוב הקרבנות שהקרבן מהחי והתוספת מהצומח טפלה אליו. כאן הביכורים מהצומח הם המרכזיים והחי טפל להם. הביכורים, לפי המהר"ל, מבטאים את קדושת הארץ העצמית, הם מראשית פרי האדמה, הם אינם קשורים לעבודת האדם ביבול כמו מעשרות וחלה, אלא רק לארץ.
נסכם, אם כן. "ושמחת בחגך", המועד הוא מקור שמחה. הביטוי של השמחה במקדש, הוא אכילת הקרבן. באמצעות הקרבת בהמה ואכילתה מעלים את הנפש הבהמית למדרגה של תכלית וקדושה. אבל זה אפשרי רק "לפני ה'", במקדש. כשאין מקדש, שמחים בכל מיני שמחה, כל אחד ומה שמשמח אותו. הדברים הללו מבארים את לשון הרמב"ם: שלמי שמחת חגיגה. שלמים – ביטוי, שמחת חגיגה – השמחה ומקורה. וכך גם הרמב"ם מביא בהלכה בביכורים את "ושמחת בחגך" כמקור לשמחה גם בביכורים, שכן מדובר פה במקורות שמחה, בלהיות טעון קרבן.
אנחנו נמצאים בערב יום ירושלים, ונראה שגם כאן הכל מקושר לירושלים. הביכורים ומעשר שני קשורים בקדושת הארץ הנמשכת מירושלים, ולכן חייבים להעלות ולאכול מהם בירושלים. גם השמחה לפני ה', בבית המקדש בירושלים, מאפשרת לנו לרומם את הנפש הבהמית לקדושה דווקא באמצעות הדברים הכי גשמיים כמו אכילת בשר.
שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.