פרשה א – פסקה לה

דבר אחר, "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן", משנתעוותו המים מששת ימי בראשית עוד לא נתקנו. "וחסרון לא יוכל להמנות", משחסר הקב"ה שנת הלבנה משנת החמה אחד עשר יום, הרי כמה שנים וקצים וכמה עבורים ולא הגיעה שנת חמה ללבנה. דבר אחר, "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן", משנתעוותו דור המבול במעשיהם הרעים שוב לא נתקנו, "וחסרון", משחסר הקב"ה שנותיהם, שנאמר: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", עוד לא נמנו. דבר אחר, "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן", אם אדם מעוות עצמו מדברי תורה יכול הוא לתקן את עצמו?! "וחסרון לא יוכל להמנות", אם אין אדם מחסיר עצמו מדברי תורה, יכול הוא עוד להמנות?! משאדם מעוות עצמו מדברי תורה אינו יכול לתקן, ומשאדם מחסר עצמו מדברי תורה אינו יכול להמנות. כי הא דר' יהודה ור' אלעזר הוו תניין כחדא ונסב ליה ר' יהודה אנתתיה, וקדמיה ר' אלעזר שבעת ימים דמשתיתא, ועבר כמה שנים דימטי ביה ולא מטא ביה, הוי "וחסרון לא יוכל להמנות".

פירוש המדרש
דבר אחר, דרשה נוספת למילים "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן", משנתעוותו המים מששת ימי בראשית – כמובא במקומות רבים (עי' סוכה כ"ט ע"א ועוד מקומות), שביקשו המים להתרחב ולמלא את העולם כולו, וגער בהם הקב"ה ועמדו, וזהו עיוותם – עוד לא נתקנו – לא שבו למצבם הקודם. עיוותם של המים זהו עיוות שלא יוכל לתקון. "וחסרון לא יוכל להמנות", משחסר הקב"ה שנת הלבנה משנת החמה אחד עשר יום – שכל שנת לבנה, שהיא שתים עשרה הקפות של הלבנה, חסרה משנת החמה, שהיא הקפת כדור הארץ את השמש, אחד עשר יום. חסרון זה קרה לאחר שקטרגה הלבנה על כך שהחמה והלבנה משמשים בכתר אחד (עי' חולין ס' ע"ב). הרי כמה שנים וקצים עברו, וכמה עבורים – כמה פעמים עיברו בית דין את השנה, ולא הגיעה שנת חמה ללבנה – לא הושלם החיסרון. דבר אחר, דרשה נוספת למילים "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן", משנתעוותו דור המבול במעשיהם הרעים שוב לא נתקנו, ונמחו מעל פני האדמה. "וחסרון לא יוכל להמנות", משחסר הקב"ה שנותיהם של בני האדם, שנאמר (בראשית ו', ג'): "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", הרי שהגביל ה' שנותיו של האדם למאה ועשרים שנה, וקודם לכן חיו אנשים מאות רבות של שנים, עוד לא נמנו – לא שבו בני האדם לאריכות הימים שהיתה קודם שחטאו. דבר אחר, דרשה נוספת למילים "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן", אם אדם מעוות עצמו מדברי תורה, יכול הוא לתקן את עצמו?! "וחסרון לא יוכל להמנות", אם אין – עי' במתנות כהונה שאינו גורס את המילה 'אין' – אדם מחסיר עצמו מדברי תורה – יכול הוא עוד להמנות?! משאדם מעוות עצמו מדברי תורה אינו יכול לתקן, ומשאדם מחסר עצמו מדברי תורה אינו יכול להמנות – יכולתו של האדם לתקן את מעשיו היא רק כאשר הוא עוסק בתורה, וחסרון של תורה איננו יכול להיות מתוקן. כי הא – כאותו מקרה – דר' יהודה ור' אלעזר הוו תניין כחדא ונסב ליה ר' יהודה אנתתיה – היו לומדים כאחד, ונשא ר' יהודה אשה, וקדמיה ר' אלעזר שבעת ימים דמשתיתא ועבר כמה שנים דימטי ביה ולא מטא ביה – והקדימו ר' אלעזר בלימודו בשבעת ימי המשתה, ועבר ר' יהודה כמה שנים וניסה להגיע לר' אלעזר ולהשלים את שהחסיר, ולא הגיע אליו. החסרון שהחסיר ר' יהודה בימי המשתה, לא הושלם לעולם. הוי – הרי פירוש הפסוק "וחסרון לא יוכל להמנות".

נושאי השיעור: א. מורכבות העולם גורמת להופעת כוחות מנוגדים. ב. העיוות הוא מעצם בריאת העולם כחסר – והאדם משלימו. ג. יש זמנים בהם נתן הקב"ה אפשרות לתקן, ובעבור הזמן חולפת אפשרות התיקון. ד. היכולת לתקן בדברי תורה. ה. ביאור החיסרון שהחסיר ר' יהודה בשבעת ימי המשתה.

מורכבות העולם
שתי הדרשות הראשונות במדרש עוסקות בעיוותים וחסרונות הנמצאים בעצם הבריאה – במים ובלבנה.
דבר זה מעורר שאלה. מדוע בורא הקב"ה את העולם בצורה חסרה ומעוותת? מדוע לא ניתן לתקן עיוותים אלה?
הנקודה העקרונית העומדת בבסיס הדרשות היא, שהעולם הזה הוא עולם מורכב מניגודים שונים, ואין בעולם כלל מציאות פשוטה שאיננה מורכבת. המורכבות מחייבת את השימוש התמידי בכח הבחירה. עיקר מלאכת האדם בעולם הזה היא מלאכת "בורר"¹ – לברור את הטוב מן הרע המעורבים זה בזה.
כך אמרו בירושלמי²:

אמר ר' ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. מה טעם, 'וידבר ה' אל משה', אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו: 'אחרי רבים להטות', רבו המזכין – זכו, רבו המחייבין – חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, מיניין ודגל"ו. וכן הוא אומר 'אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים', ואומר 'מישרים אהבוך'.

אין דבר שהוא טהור או טמא באופן מוחלט. בכל דבר טהור יש פנים של טומאה, ובכל דבר טמא יש פנים של טהרה. הרוב – רוב הפנים המופיע על ידי רוב החכמים, הוא המגדיר דבר כטמא או טהור, מותר או אסור, טוב או רע. בכל דבר המוגדר על ידינו כדבר טוב מעורב גם רע, והטוב הוא הבולט, הפועל והדומיננטי יותר בדבר זה.
העובדה שהעולם נברא בצורה מורכבת מובילה למפגש בין כוחות מנוגדים. מפגש זה יוצר בשלב ראשון התנגשות והתנגדות של הכוחות זה לזה – ומכאן העיוות.

"משנתעוותו המים"
במקום נוסף³ נאמר:

אמר ריש לקיש בשעה שברא הקב"ה את הים היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב"ה ויבשו, שנאמר 'גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב'.

בראשית הבריאה הולכים המים ומתרחבים. שורשם של המים הוא במידת החסד, שעניינה ההתפשטות וההתרחבות, ועל כן המים מתרחבים וממלאים את העולם כולו, אלא שאין העולם יכול לעמוד בחסד ללא גבולות.
מידת החסד עצמה, המופיעה בעולם באהבה וקירבה, אף היא צריכה גבולות. "ואיש אשר יקח את אחֹתו… חסד הוא"⁴ – אהבה ללא גבולות, חטא וחסרון היא.
המים, ששרשם במידת החסד, חיים הם לעולם, "עולם חסד יבנה"⁵, ואף הם בהופעתם ללא גבול מביאים מבול וחורבן לעולם.
הכח המגביל את התרחבות החסד הוא מידת הדין.
ה' גוער בים, וגערה זו ביטוי היא למידת הדין, ועל כן היא עומדת מול המים, ועוצרת אותם.
העיוות שנתעוותו הבמים בששת ימי בראשית יסודו במידת הדין שאינה מאפשרת למים להופיע בצורתם המקורית, המתרחבת ומתפשטת על פני המציאות. עיוות זה איננו יכול לתקון, שכן הוא ממהותו של עולם.
ההופעה המורכבת של החסד והדין, המגבילים זה את הופעתו של זה, היא המאפשרת חיים בעולם, ועל כן אינה יכולה להיבטל, וזהו מעוות שלא יכול לתקון⁶.

"משחסר הקב"ה שנת הלבנה"
מיעוט הלבנה, המוביל לקיצור שנת הלבנה, גורם לחושך בעולם. החושך מטיל על האדם את התפקיד להאיר את העולם.
נמצא, כי אף חיסור הלבנה הוא מהותי לעצם קיומו של העולם. החיסרון מטיל על האדם את תפקיד ההשלמה, ועל כן אין הוא עתיד להימנות.
נראה, שדבר זה קשור לדברי חז"ל⁷:

תנו רבנן בזמן שהחמה לוקה – סימן רע לעובדי כוכבים, לבנה לוקה – סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה.

ישראל קשורים ללבנה, והאומות לחמה, שכן הלבנה – בחסרונה – מבטאת את חסרונו של העולם ואת הצורך בהשלמתו, וזהו עניינם ותפקידם של ישראל בעולם.

"משנתעוותו דור המבול"
מדרש זה בא להוסיף נדבך על גבי המדרש הקודם.
מאז בריאת האדם, נתן הקב"ה לעולם הזדמנויות רבות לתיקון. אדם הראשון חטא וגורש מן הגן, והדורות שאחריו יכלו לתקן את חטאו. כך מבאר הרמח"ל⁸:

…כי המין האנושי כולו היה צריך עדיין שיקבע ענינו כראוי, ויתוקן מן הקלקולים שנהיו בו. ולפי סדר ההדרגה, הנה היה ראוי שיוקבעו בראשונה שרשיהם וראשיהם של תולדות האדם, לעמוד במדריגה מתוקנת, ויעמדו בה הם וענפיהם, כי הענפים ימשכו תמיד אחר השורש. והנה הגביל הזמן להשתדלות השרשי הזה, שמי שיזכה מכלל הנמצאים באותם הזמנים שהיה שער זה נפתח והיה בידם להגיע לזה הענין, ויכין את עצמו כראוי, יקבע לשורש אחד טוב ויקר, מוכן למעלה הרמה, הראויה למי שהוא אדם במצב הטוב ולא אדם במצב המקולקל. וכן ישיג שיותן לו להוציא תולדותיו הראויים לו, כולם בבחינתו, פירוש – באותה המדריגה והמצב שכבר השיג הוא בשרשיותו. והיה הזמן הזה מאדם הראשון עד זמן הפלגה. והנה כל אותו הזמן לא חדלו צדיקים דורשים האמת לרבים, כגון, חנוך מתושלח שם ועבר, ומזהירים אותם שיתקנו את עצמם. וכיון שנתמלא סאתם של הבריות, בזמן הפלגה, שפט במדת משפטו ית' היות ראוי שיגמר זמן ההשתדלות השרשיי, ויהיה קצם של הדברים, שיקבע מה שראוי ליקבע בבחינת השרשים, לפי מה שכבר נתגלגל ונהיה עד עת הקץ ההוא. ואז השגיח ית"ש על כל בני האדם, וראה כל המדריגות שהיה ראוי שיקבעו בם האנשים ההם כפי מעשיהם, וקבעם בם בבחינתם השרשיית כמ"ש. והנה כפי מה שהונחו הם, כן נגזר עליהם שיהיו מוציאים התולדות, כפי מה שכבר שוער שהיה ראוי לשורש ההוא. ונמצאו כולם מינים קבועים בעולם, כל אחד בחוקו וטבעו, ככל שאר המינים שבבריות, וניתן להם להוציא תולדותיהם בחוקם ובחינתם ככל שאר המינים…

הדורות הראשונים היו בבחינת שורשים והיה ביכולתם לתקן את חטאו של אדם הראשון, ולהתעלות מן המדרגה השפלה אליה ירד העולם.
משלא עשו כך (חוץ מאברהם אבינו, שמעשיו היו מתוקנים ועל כן תולדותיו מתוקנים), ועיוותו מעשיהם – כבר אין יכולת לתקן. מִשֶׁתם הזמן שהקציב הקב"ה ליכולת התיקון בשורשים – מתחיל זמן הענפים. על פי דרכו של עולם אין הענפים מתקנים את השורשים. כך גם בתיקונו של עולם אין הדורות הנקראים 'ענפים' יכולים לתקן ולשנות מציאות שנקבעה ב'שורשים'.
פעמים ש"מעוות לא יוכל לתקון" – הקב"ה נותן הזדמנות בדור מסוים לתקון עיוותים מסוימים, ומשחלף הזמן – כבר לא ניתן לתקן. הדורות הבאים ממשיכים לחיות ולפעול במציאות שנקבעה בדורות הקודמים⁹.

"משאדם מחסר עצמו מדברי תורה"
בדברי תורה ישנם עיוותים הניתנים לתיקון, וישנם שאינם ניתנים לתיקון. בספר התניא¹⁰ מבאר, כי בעניין זה יש הבדל בין דברים אסורים לדברים מותרים.
"אסור" פירושו קשור. האיסור קשור בידי הרע, וגם כאשר האדם בא לשוב מחטאו – אין הדברים האסורים יכולים להתקן בעצמם ולהפוך לטוב. אדם שאכל מאכל איסור, אין המאכל מתעלה אף אם הוא נותן כח לאדם לעבודת ה', כי הוא קשור בידי כוחות הרע.
דברי היתר לעומת זאת, הם "מותרים" – אינם קשורים. אדם שאכל דברי היתר מתוך תאווה, שלא לשם מצוה וכדומה – יכול לתקן זאת. כאשר מכח האכילה ההיא הוא שב לעבודת ה' – שבים דברים אלה ומתעלים בעילויו של האדם. יש מעוות שניתן לתיקון, ויש מעוות שאיננו ניתן לתיקון.

שבעת ימי המשתה – חסרון?
מן המעשה המובא במדרש על ר' יהודה ור' אלעזר עולה, לכאורה, כי הנישואין פוגמים בלימודו של האדם. כל ימיו לא הצליח ר' יהודה להשלים את אשר החסיר עקב חתונתו.
מדרש זה קשה ותמוה. במקומות רבים מדגישים חז"ל את חשיבות הנישואין בתקופה מוקדמת, ואת התרומה שיש בכך ללימוד התורה ולטהרת הלב של האדם.
כך אמרו חכמים¹¹:

…רב הונא לטעמיה, דאמר בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך, אלא אימא כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניך (זה שעדיף אני מחברי, משום שנישאתי בן שש עשרה. ואם הייתי נישא בן ארבע עשרה, הייתי אומר לשטן – חץ בעיניך, ואין אני ירא ממך כלל). אמר ליה רבא לר' נתן בר אמי אדידך על צוארי דבריך משיתסר ועד עשרים ותרתי (עד שאתה על צוארי בנך – שהוא שומע לך – מבן שש עשרה ועד בן עשרים ושתים שנה, עליך להשיאו אשה), ואמרי לה מתמני סרי עד עשרים וארבעה (ויש אומרים, מבן שמונה עשרה ועד בן עשרים וארבע). כתנאי, 'חנוך לנער על פי דרכו', ר' יהודה ורבי נחמיה, חד אמר משיתסר ועד עשרים ותרתין, וחד אמר מתמני סרי ועד עשרים וארבעה (אחד אמר מבן שש עשרה ועד בן עשרים ושתים, ואחד אמר מבן שמונה עשרה ועד בן עשרים וארבע).

הרי שככל שאדם נושא אישה בגיל צעיר יותר – מחשבותיו טהורות יותר, וממילא לימודו טהור יותר וגדול יותר.
מהו היחס בין דברים אלה למדרש?
ראשית יש להדגיש, כי אין פוסקים הלכה, ואין לומדים הנהגה והדרכה, ממדרש יחיד. המעשה המובא בא ללמדנו רעיון בעניין לימוד תורה, ואין הוא מהווה הדרכה בעניין נישואין – ובמיוחד לאור העובדה שיש בדברי חכמים דברים מפורשים בעניין, בצורה הפוכה.
מתוך כך, יש לנסות ולהבין את דברי המדרש ומשמעותם. נראה להבין זאת בשתי צורות.
א. המדרש מדגיש: "דר' יהודה ור' אלעזר הוו תניין כחדא". לא על כל אדם שלומד נאמרו דברים אלה, אלא על שני התנאים שלמדו כאחד, ומתוך כך היתה מעלה מיוחדת ללימודם המשותף.
מעלה זו נפגמה באותם שבעה ימים בהם עסק ר' יהודה בחתונתו.
אף כי לימודו האישי של ר' יהודה נתעלה בעקבות נישואיו, נפגם היתרון שבלימוד המשותף, שגדול הוא מלימודו של אחד. חיסרון זה – אינו יכול להימנות, שכן אותם ימים של לימוד משותף שחסרו – אינם יכולים לשוב.
ב. הרב קוק זצ"ל כותב¹²:

…ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו…

בהמשך לדברים אלה, יש לומר, שאינו דומה האור המתחדש מהתחברותה של תורה לנפש היום, לאור הנולד מהתחברותה לנפש ביום אחר¹³.
האורות המיוחדים לשבעת הימים שהחסיר ר' יהודה – אינם יכולים להימנות. דבר שהיה צריך להילמד היום ולא נלמד – אינו יכול לשוב¹⁴.

---

¹ עי' בספר הליקוטים פרשת "בהר".
² סנהדרין פ"ד ה"ג.
³ חגיגה י"ב ע"א.
⁴ ויקרא כ', י"ז.
⁵ תהילים פ"ט, ג'.
⁶ במדרש מובא: "משנתעוותו המים… עוד לא נתקנו". על פי ביאורנו כוונת המדרש היא שהעיוות של המים איננו עתיד להיתקן. יתכן שניתן לפרש: "עוד לא נתקנו" – כעת, אך לעתיד לבוא יתקנו. אולם, תיקון זה – בו מופיעות המידות האלוקיות בצורתם המלאה והאינסופית – הוא מעבר לעולם הזה ולמורכבותו, כפי שנתבאר.
⁷ סוכה כ"ט ע"א, ועי' בשמות רבה פרשה ט"ו, כ"ז ובמקומות נוספים בהם מופיעים הדברים בהרחבה.
⁸ דרך ה' ח"ב פרק ד', ג'.
⁹ גם חסרון השנים שמזכיר המדרש קשור לעניין זה. הענפים חיים פחות מן השורש. השורשים הם בעלי מדרגה מיוחדת מבחינת יכולת ההשפעה שלהם לדורות הבאים, ודבר זה מתבטא גם בשנות חייהם הרבות יותר. אין הענפים מצליחים להגיע למדרגת השורש, ולהשלים את שחסרו ממעלת השורש.
¹⁰ פרקים ז'-ח'.
¹¹ קידושין כ"ט ע"ב.
¹² אורות התורה ב', א'.
¹³ ועי' בשיעור למדרש "דור הולך", א', לעיל, בדברי ר' נחמן בענין זה.
¹⁴ אמנם לפירוש זה קשה מעט – הן כל אדם הנושא אישה מפסיד מלימודו ואינו יכול להשיב את ימיו אלה, ומה ראה המדרש דבר מיוחד בר' יהודה?

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *