היראה מן המקדש

נדבר על מצוות "מורא מקדש".
הרמב"ם כתב במצווה כ' על מצוות בניין בית הבחירה, ועל רקע זה מגיעה מצווה כ"א:

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה כא
והמצוה הכ"א היא שצונו לירא מן הבית הזה הרמוז אליו מאד מאד עד שנשים בנפשנו משא הפחד והיראה וזה הוא מוראת מקדש והוא אמרו יתעלה (קדושים יט וס"פ בהר) ומקדשי תיראו. וגדר זאת היראה כמו שזכרו בספרא (קדושים פ"ז ה"ט) אי זהו מורא לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשהו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר. וכבר התבאר במקומות מן התלמוד (יומא כה א, סט ב סוטה מ ב ובתוס' וש"נ) שאינו מותר כלל לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. וזה כלו לאמרו יתעלה ומקדשי תיראו. וזה חובה תמיד ואפילו בזמננו זה שהוא חרב בעונותינו שרבו. ולשון ספרא (שם ה"ח) אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם. ושם (ה"ז) נאמר גם כן לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש:

הרמב"ם מביא בסוף דבריו את דברי חכמים, "לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש".
אם עניין המצווה הזו היא יראת ה', מדוע היא נחשבת מצווה עצמאית ולא כלולה במצוות יראת ה'? נזכיר כי הרמב"ם בשורשים אומר שהכנה למצווה לא נמנית כמצווה בפני עצמה.

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ד
והמצוה הרביעית היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בקרי אבל נירא ביאת ענשו בכל עת והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ו) את י"י אלהיך תירא. ובגמר סנהדרין (נו א) אמרו על דרך הויכוח באמרו ית' (ס"פ בהר) ונוקב שם י"י מות יומת ואימא פירושי דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מן את י"י אלהיך תירא. רוצה לומר אולי אמרו נוקב שם י"י הוא שיזכור השם לבד מבלתי שיברך ואם תאמר אי זה עון בזה נאמר שהוא עזב היראה כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה. והיתה תשובת השאלה הזאת ודחיית המאמר הזה כשאמרו חדא דבעינא שם בשם וליכא, כלומר שיברך את השם בשם כמו שאמרו יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה היא וכל אזהרת עשה לא שמה אזהרה. כלומר זה אשר אמרת אזהרתיה מן את י"י אלהיך תירא אינו אמת כי זה צווי והיא מצות עשה ואין מזהירין בעשה. הנה כבר התבאר שאמרו את י"י אלהיך תירא מצות עשה:
משנה מסכת ברכות פרק ט משנה ה
…לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר…
תוספות יום טוב מסכת ברכות פרק ט משנה ה
לא יקל וכו'. נראה לי דהואיל והזכיר אהבת הש"י עד היכן תגיע בא להזכיר כמו כן עד היכן תגיע יראתו שזה שלא יקל וכו' הוא לירא אותו יתברך השוכן בבית הזה כדאמרינן בפרק קמא דיבמות דף ו ומקדשי תיראו (ויקרא יט) לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש ואיזו היא מורא מקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו':
מלאכת שלמה מסכת ברכות פרק ט משנה ה
לא יקל אדם את ראשו כו'. מפרש בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב ומקדשי תיראו. ומפרש התם אין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מניין ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם, ונראה דמפני שיראת המקום מצויה ברוב בנ"א שמפני יראת העונש הם עובדין למקום ב"ה לפיכך הקדים להזכיר אהבת המקום שהיא מעלה יתירה לעבדו מאהבה והדר תנא לעבדו מיראה ג"כ שהוא דבר הניכר לעינים אף על גב דמלתא דשכיחא נמי היא, ועוד דרישא מיירי במילי דברכות שהוא עיקר דיני המסכתא:

נראה דוגמה למקרה דומה:

דברים פרק יד פסוק כג (פרשת ראה)
וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים:

בפסוק כתוב בפירוש שמצוות מעשר שני היא "למען תלמד ליראה את ה'", אם כן, אולי גם מעשר שני לא היה צריך להימנות כמצווה עצמאית?
אלא שצריך לדקדק, זה שבמעשר שני ומורא מקדש יש טעם שמביא ליראת ה', אין פירושו שהם הכשר מצווה. הם מעשים עצמאיים, עניין בפני עצמו עם הלכות וחוקים, ובנוסף הם גם מביאים ליראת שמיים. הם לא הכשר מצווה אלא טעם מצווה, הם לא כמו בניית סכך, מעשה שהוא כולו לקראת הסוכה ובוודאי שאינו מצווה. למצוות יראת שמיים יש את הכשרי המצווה שלה, להפנים את גדולת ה', ללמוד ספרי אמונה וכדומה. יש למצווה פרטים ודינים, כפי שאפשר לראות בתיאורה בספר המצוות המובא לעיל. מורא מקדש מופיע בהלכות בית הבחירה ולא בהלכות יסודי התורה יחד עם יראת ה'.
אם כן אפשר לייסד כלל ברמב"ם: דבר שהוא מצווה עצמאית וגם מהווה טעם למצווה אחרת – יימנה כמצווה עצמאית. הכשר מצווה ממש לא נמנה.
נראה את הגדרת המצווה בשני המניינים הנוספים של הרמב"ם על ספר המצוות – המניין הקצר בהקדמה ליד החזקה, והמצוות המופיעות על סדר ההלכות:

מניין המצוות לרמב"ם
כא ליראה מבית זה שנ' ומקדשי תיראו.
פרטי המצוות על סדר ההלכות לרמב"ם
הלכות בית הבחירה
יש בכללן שש מצוות: שלש מצוות עשה ושלש מצוות לא תעשה, וזה הוא פרטן:
א. לבנות מקדש. ב. שלא לבנות המזבח גזית. ג. שלא לעלות במעלות עליו. ד. ליראה מן המקדש. ה. לשמור את המקדש סביב. ו. שלא להשבית שמירת המקדש.

יש הבדל בין המניינים – המילה "בית" נעדרת מפרטי המצוות על סדר ההלכות, צריך להבין מה העניין.

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה ה
לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה שהוא שער ניקנור, מפני שהוא מכוון כנגד בית קדש הקדשים, וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני י"י כמו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אלהים נהלך ברגש. +/השגת הראב"ד/ מהלך בנחת. פי' שלא ילך דרך הדיוטות.+

הרמב"ם הביא פה בהלכה את הפסוק "בבית א-להים נהלך ברגש".
בספר המצוות (לא בגרסה המובאת פה), במורא מקדש כותב הרמב"ם "שנקבע בלבנו", ואילו במצוות יראת ה' הוא אומר "לקבוע בדעתנו".
נראה מפה שיראת ה' היא מצווה של השכל ומורא מקדש שייך ברגש. זה קשור לפסוק שהביא הרמב"ם פה בהלכה, "בבית א-להים נהלך ברגש". היראה במקדש היא לא מהכרה שכלית אלא מהמראה שעינינו רואות ומהאווירה המיוחדת של הבית עצמו. המציאות של הקודש מטילה עלינו מורא שהוא בעיקרו רגשי.
נברר עוד את הדברים:

רמב"ם הלכות בה"ב ז
הלכה א
מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו, ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו.
הלכה ב
ואי זו היא יראתו לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו ואין צ"ל שאסור לרוק בכל הר הבית אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה.
הלכה ה
לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה שהוא שער ניקנור, מפני שהוא מכוון כנגד בית קדש הקדשים, וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני י"י כמו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אלהים נהלך ברגש. +/השגת הראב"ד/ מהלך בנחת. פי' שלא ילך דרך הדיוטות.+
הלכה ז
אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע"פ שחרב בקדושתו עומד.

כמה שאלות עולות מהרמב"ם:
הרמב"ם אומר שצריך ליראה מהר הבית גם בזמננו, בגלל ההיקש שלמדו חכמים משבת. אלא שאנו יודעים שבירושלים נאמר "קדשה לשעתה קדשה לעתיד לבוא", ולכן ממילא קדושתו ויראתו במקומה עומדת ולמה צריך ללמוד מהיקש?
שאלה שניה שואל ה"עיניים למשפט" – הרמב"ם כתב בהלכה ב' והלכה ה' את פירוט דיני היראה מן המקדש, ואז העתיק חלקים מהן להלכה ז'. מדוע הרמב"ם העתיק רק חלק, או שיעתיק הכל, או שלא יעתיק שום דבר! העיניים למשפט נשאר פה בצ"ע.
ננסה לבאר את כל השאלות על פי מה שנראה לומר, שיש הבדל בין מורא הבית למורא הר-הבית.
לגבי הבית, אנו מצווים משום "בבית א-להים נהלך ברגש", יש קדושה בבית עצמו, אמנם הוא חרב עתה, אבל הוא היה בנוי ויהיה בנוי, ומכוח זה יש לו השפעה של קדושה ומורא על המקום בו הוא עמד ויעמוד, על פי העיקרון שלימדנו המהר"ל:

מהר"ל נצח ישראל י"א
ודבר שהוא על ענין שתחלתו טוב וסופו טוב, אף על גב שבאמצע אינו טוב נחשב כאלו היה טוב מראשיתו עד הסוף. לכך אמרו ז"ל (ב"ב קכח א) לענין פקח ונתחרש וחזר ונתפקח דהוי כאילו היה פקח מראש ועד סוף

.
גם במקום החרב, אדם צריך להרגיש שהוא עכשיו בבית המקדש! לגבי הר הבית, המקום המוליך אל בית המקדש, שם אין חיוב במורא מקדש. שם זה כבר אין "כוחו" של המקדש אלא "כוח-כוחו". לכן כאשר הבית אינו בנוי, זה כבר לא אותו דבר.
זו הסיבה שצריכים את הדרשה משבת ולא מסתפקים על "קדשה לעתיד לבוא". אמנם מקום המקדש התקדש גם לעתיד לבוא, אבל מה שגורם את מצוות היראה זה לא הקדושה ההיא, אלא הבית, המבנה, וכאשר הבית חרב, אף על פי שמקומו התקדש, לא היינו נוהגים שם דיני יראה עוד, אלמלא הדרשה משבת!
לגבי השאלה של ה"עיניים למשפט", נראה כי בהלכה ז' הרמב"ם מביא דברים הקשורים רק בבית עצמו ולא בהר הבית, על פי שביארנו שמצוות היראה במקום הבית במקומה עומדת, מה שאין כן ביראה מהר-הבית.
אותו דבר יסביר לנו את ההבדל שראינו בין המניינים. כשהרמב"ם מונה את המצווה לבדה ומגדיר אותה, הוא מדבר על עיקרה, יראת הבית עצמו, ולכן במניין הקצר כתוב "ליראה מבית זה". במניין על סדר ההלכות הרמב"ם כותב "מקדש" ולא "בית" כי להלכה זה מורחב, אנחנו יראים מכל מה שקדוש, גם מהר הבית ומהמתחם כולו, ולא רק מהבית שהוא עיקר המצווה.
עוד שאלה מעניינת על מורא מקדש עולה מעיון בדרשה שהקישה שבת למקדש, בגמרא ביבמות:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ו עמוד א
ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו למה לי? מיבעי ליה לכדתניא: יכול יתיירא אדם ממקדש? תלמוד לומר: את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו, נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת – לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש – לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ואי זו היא מורא מקדש? לא יכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו וכו

הדרשה פה מעט מוזרה, מדוע היא בוחרת להקיש לצד אחד ולא לצד השני? במקום ללמוד משבת למקדש שצריך ליראה מה' ולא מהדבר עצמו, היינו יכולים ללמוד ממקדש לשבת שצריך ליראה מהדברים עצמם. וצריך לומר, יש מושג כזה "יראת שבת" (מופיע בירושלמי וברמב"ם, ואף הזוהר אומר "בראשית אותיות ירא שבת")!
נראה את הרמב"ן שיבאר לנו את העניין:

רמב"ן שמות פרק כ פסוק ח (פרשת יתרו)
ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו

הרמב"ן אומר שלשון "שמור" המאפיינת מצוות לא-תעשה קשורה במידת הדין ובמידת היראה ממי שציווה את המצווה. אם כן מהלשון בפסוק "את שבתותי תשמרו" יוצא שיש לשמור שבת מתוך יראת ה' שציווה על השבת. ואם מצוות הלא-תעשה כולן קשורות ביראה, הא למדת ש"את מקדשי תיראו" יוצא גם הוא מיראת ה'! וכך נראה ברור כיצד בשבת ובמקדש אנו מקיימים את המצווה מיראת מי שציווה, יראת ה'.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *