פרשה א – פסקה לו2
הלב שמח, שנאמר: 'לכן שמח לבי ויגל כבודי'. הלב צועק, שנאמר: 'צעק לבם אל ה". הלב מתנחם, שנאמר: 'דברו על לב ירושלים'. הלב מצטער, שנאמר: 'ולא ירע לבבך'. הלב מתחזק, שנאמר: 'ויחזק ה' את לב פרעה'. הלב מתרכך, שנאמר: 'אל ירך לבבכם'.
פירוש המדרש
הלב שמח, שנאמר (תהילים ט"ז, ט'): "לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח".
הלב צועק, שנאמר (איכה ב', י"ח): "צָעַק לִבָּם אֶל ה'".
הלב מתנחם, מקבל דברי נחמה, שנאמר (ישעיה מ', א'-ב'): "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ".
הלב מצטער, שנאמר לגבי מצות הלואה ושמיטת כספים (דברים ט"ו, י'): "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ", וכוונת הפסוק היא, שאין לך להצטער על כסף זה שלא ישוב אליך, משום ברכת ה' שתחול עליך, הרי שהצער מופיע בלב: "ולא ירע לבבך".
הלב מתחזק, עומד על שלו ומתעקש, שנאמר (שמות ט', י"ב, ועוד מקומות): "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה".
הלב מתרכך, שנאמר בדברי הכהן המשיח לעם קודם צאתם למלחמה (דברים כ', ג'): "וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם".
בשיעור זה נמשיך לעסוק בתכונות השונות המובאות במדרש, וננסה לעמוד על החידוש שיש בכך שמקורן הוא בלב.
הלב שמח – ניתן לחשוב, כי מקור השמחה הוא במצב חיצוני בו האדם נמצא. אף בחז"ל ניתן למצוא דברים בכיוון זה1:
תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך', ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר 'ויין ישמח לבב אנוש'.
השמחה נובעת, לכאורה, מאכילת בשר ושתיית יין. האם זוהי השמחה עליה מדבר המדרש?
המדרש מלמד, כי לעולם מקור השמחה הוא בלב. השמחה באה במצב של שלמות, כשהאדם חש שדרכו שלמה – הוא שמח. שמחה זו פורצת החוצה וחלה על הבשר והיין, אך אין מקורה בהם.
שמחה שנשארת בצד החיצוני בלבד ואיננה חודרת אל הלב ומרוממת אותו – איננה שמחה אמיתית, הנובעת מהשקפת עולם בריאה, מגישה נכונה לחיים ומאישיות שלמה של האדם.
הלב צועק – הצעקה נובעת מכאב, ממפגש של הנפש הרוצה שלמות עם העולם החסר, מנפש הרוצה יושר ופוגשת עלמא דשקרא. אין הצעקה עניין שכלי, אלא היא נובעת מכאב פנימי.
בשם ר' וולוולה מבריסק אמרו לבאר את דברי הגמרא2:
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' סימאי שלשה היו באותה עצה (של "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו"), בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית…
מה הקשר בין עונש הייסורים לחטא שתיקתו של איוב? הסביר ר' וולוולה, ששאלו את איוב, מדוע שתקת ולא מחית על גזירה נוראה זו? ענה להם: ראיתי כי מחאותי וזעקותי לא יועילו, ולכן שתקתי. הביא עליו הקב"ה ייסורים, והתחיל זועק מחמת כאביו. אמרו לו: מדוע אתה זועק? האם זה מועיל לך? אמר להם: כשכואב צועקים, אף אם זה לא מועיל. אמרו לו: אם כן, שתיקתך בגזירת פרעה מלמדת כי הגזירה לא כאבה לך, שהרי כשכואב צועקים…
הצעקה היא צעקת הלב, שאיננה נובעת משיקול דעת ומחשיבה, אלא פעולה אינסטינקטיבית של האדם.
צעקת הפה היא ביטוי לצעקה הפנימית והמקורית הנעשית בלב. יכול אדם לצעוק גם בדממה, ופעמים שזו צורת הביטוי לצעקת הלב3.
הלב מתנחם – היכולת לנחם אדם איננה תלויה בשכל, אלא בלב – בקבלת מושג הנחמה ממקורו הפנימי. הנחמה נובעת מהעובדה שהעולם הוא טוב4:
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד.
הטוב האלוקי קיים גם בדברים הנראים לנו כקשים וכסותרים לטוב5:
בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: 'והנה טוב מאד' – והנה טוב מות.
אף הדברים הקשים ביותר הם חלק מן המהלך האלוקי, ובמבט לאחור, בסקירה של שנים רבות, ניתן ללמוד אף מהם.
כשאנו קוראים ולומדים על מאורעות שארעו לפני אלפי שנים, אין אנו עוסקים בטרגדיות הפרטיות של כל אדם ואדם, אלא בקשר של המאורע למהלך העולמי בכללו. המאורע כולו הוא חלק מן ההסטוריה של העולם, המובילה לטוב.
זוהי תמצית הנחמה, וזהו דבר שיש לאומרו ללב, ולא לראש. אין אלו סברות שכליות, אלא הבנה כי העולם טוב וצועד לטוב, ומכאן עומק הנחמה.
הלב מצטער – המדרש מביא מקור לעניין זה משמיטת כספים6:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
חז"ל מדייקים בפסוק, כי התחושה הרעה שחש אדם הנותן הלואה קודם לשמיטה מקורה בלב, ולא בשכל, והתורה מדריכה את האדם להשליט את השכל על הרגש.
במקרה זה אין ללכת אחר תחושת הלב, אלא אחר שיקול הדעת השכלי, המתחשב בהבטחת התורה שתבוא לאדם.
הלב מתחזק, הלב מתרכך – אלו הן שתי תכונות הפוכות זו לזו, שמקורן הוא בלב. מהו החידוש שבכך?
העקשנות מקורה בלב. זוהי גישה פנימית לחיים, אופי של האדם, ולא תכונה חיצונית, הנובעת מתנאים כאלה ואחרים או משיקול דעת כזה או אחר.
העקשנות איננה דבקות במטרה, אלא קיבעון וחוסר יכולת להשתנות – אף אם המציאות מוכיחה את ההפך.
הרב קוק זצ"ל כותב7:
העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר בעוצם חילה; כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמתי שהוא החפש האלהי שאין עמו שום עבדות.
העקשן משועבד לקונספציה שהוא מצוי בה, ואינו מסוגל להשתנות, ועל כן זהו חטא גדול, המעכב את התשובה.
אף הצד המנוגד מקורו בלב.
הלב, בהיותו משכן הרגש, יכול לשנות את תחושתו בקלות, בעקבות דברים שהוא חווה. ישנם מצבים בהם אסור לתת לרגש להשפיע, כגון במלחמה, "אל ירך לבבכם". אל לו לחייל לתת לדברים חיצוניים, כרעש מכונות המלחמה, להשפיע על התנהגותו ולגרום לו לנסיגה מן הקרב.
1 פסחים ק"ט ע"א.
2 סוטה י"א ע"א.
3 עי' שיחות הר"ן מברסלב, ט"ז.
4 בראשית א', ל"א.
5 בראשית רבה פרשה ט', ה'.
6 דברים ט"ו, ט'-י'.
7 אורות התשובה ה', ה'.