פרשה א – פסקה לו4

שיעור מדרש זה מבוסס על כללי לימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל מהו החידוש במדרש.

הלב מרחש, שנאמר 'רחש לבי דבר טוב'. הלב מחשב, שנאמר: 'רבות מחשבות בלב איש'. הלב מתאוה, שנאמר: 'תאות לבו נתתה לו'. הלב סוטה, שנאמר: 'אל ישט אל דרכיה לבך'. הלב זונה, שנאמר: 'ולא תתורו אחרי לבבכם וגו". הלב נסעד, שנאמר: 'וסעדו לבכם'. הלב נגנב, שנאמר: 'ויגנוב יעקב את לב לבן'. הלב נכנע, שנאמר: 'או אז יכנע לבבם'. הלב משתדל, שנאמר: 'וידבר על לב הנערה'. הלב תועה, שנאמר: 'תעה לבבי'. הלב חרד, שנאמר: 'כי היה לבו חרד'. הלב נעור, שנאמר: 'אני ישנה ולבי ער'. הלב אוהב, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך'. הלב שונא, שנאמר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך'. הלב מקנא, שנאמר: 'אל יקנא לבך וגו". הלב נחקר, שנאמר: 'אני ה' חוקר לב וגו". הלב נקרע, שנאמר: 'וקרעו לבבכם ואל בגדיכם'. הלב הוגה, שנאמר: 'והגות לבי תבונות'. הלב הוא כאש, שנאמר: 'והיה בלבי כאש'. הלב הוא כאבן, שנאמר: 'והסירותי את לב האבן'. הלב שב בתשובה, שנאמר: 'אשר שב אל ה' בכל לבבו'. הלב חם, שנאמר: 'כי יחם לבבו'. הלב מת, שנאמר: 'וימת לבו בקרבו'. הלב נמס, שנאמר: 'וימס לבב העם'. הלב מקבל דברים, שנאמר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך'. הלב מקבל יראה, שנאמר: 'ואת יראתי אתן בלבבם'. הלב מודה, שנאמר: 'אודה ה' בכל לבב'. הלב חומד, שנאמר: 'אל תחמוד יפיה בלבבך'. הלב מתקשה, שנאמר: 'ומקשה לבו'. הלב מטיב, שנאמר: 'ויהי כטוב לבם'. הלב עושה מרמה, שנאמר: 'מרמה בלב חורשי רע'. הלב מתוכו מדבר, שנאמר: 'וחנה היא מדברת על לבה'. הלב אוהב שוחד, שנאמר: 'כי אין עיניך ולבך וגו". הלב כותב דברים, שנאמר: 'כתבם על לוח לבך'. הלב חורש, שנאמר: 'תהפוכות בלבו חורש רע'. הלב מקבל מצות, שנאמר: 'חכם לב יקח מצות'. הלב עושה זדון, שנאמר: 'זדון לבך השיאך'. הלב עושה סדרים, שנאמר: 'לאדם מערכי לב'. הלב מתגדל, שנאמר: 'ונשאך לבך'. הוי 'דברתי אני עם לבי לאמר אני הנה הגדלתי וגו".

פירוש המדרש
הלב מרחש – מתנועע ומוליד דברים חדשים (עי' ברש"י לפסוק המובא בהמשך) – שנאמר (תהלים מ"ה, ב'): "רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר".
הלב מחשב, שנאמר (משלי י"ט, כ"א): "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם".
הלב מתאוה, שנאמר על המלך (תהלים כ"א, ג'): "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה".
הלב סוטה, שנאמר ביחס לאשה זרה (משלי ז', כ"ה): "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ".
הלב זונה, שנאמר (במדבר ט"ו, ל"ט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", הלב זונה, והאדם אחריו (מדרש המבואר).
הלב נסעד, שנאמר בתיאור הכנסת האורחים של אברהם (בראשית י"ח, ה'): "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ".
הלב נגנב, שנאמר (בראשית ל"א, כ'): "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא".
הלב נכנע, שנאמר בפרשת התוכחה (ויקרא כ"ו, מ"א): "אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם".
הלב משתדל – משתכנע ומקבל, שנאמר (בראשית ל"ד, ג'): "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ", שניסה שכם לשכנעה ולפתותה ללכת אחריו.
הלב תועה – מתלבט ואינו יודע מה לעשות, כאדם התועה בדרך ("מצודות" לפסוק המובא בהמשך), שנאמר (ישעיה כ"א, ד'): "תָּעָה לְבָבִי פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שָׂם לִי לַחֲרָדָה".
הלב חרד, שנאמר (שמואל א' ד', י"ג): "וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי ישֵׁב עַל הַכִּסֵּא יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר".
הלב נעור, שנאמר (שיר השירים ה', ב'): "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר".
הלב אוהב, שנאמר (דברים ו', ה'): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".
הלב שונא, שנאמר (ויקרא י"ט, י"ז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ".
הלב מקנא, שנאמר (משלי כ"ג, י"ז): "אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם".
הלב נחקר, שנאמר (ירמיה י"ז, י'): "אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו".
הלב נקרע, שנאמר (יואל ב', י"ג): "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה".
הלב הוגה – חושב, שנאמר (תהלים מ"ט, ד'): "פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת", מחשבות לבי ידברו דברי תבונות.
הלב הוא כאש, שנאמר בדברי ירמיהו על דבר ה' המגיע אליו בנבואתו (ירמיה כ', ט'): "וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל"¹.
הלב הוא כאבן – קשה ואיננו משתנה, שנאמר (יחזקאל ל"ו, כ"ו): "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".
הלב שב בתשובה, שנאמר על המלך יאשיהו (מלכים ב' כ"ג, כ"ה): "וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ".
הלב חם – מתרגש וכועס, שנאמר בפרשת רוצח בשגגה (דברים י"ט, ו'): "פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ".
הלב מת, שנאמר (שמואל א' כ"ה, ל"ז): "וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן".
הלב נמס מפחד, שנאמר (יהושע ז', ה'): "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם".
הלב מקבל דברים, שנאמר (דברים ו', ו'): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ".
הלב מקבל יראה, שנאמר (ירמיה ל"ב, מ'): "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי".
הלב מודה, שנאמר (תהלים קי"א, א'): "הַלְלוּיָהּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה".
הלב חומד, שנאמר (משלי ו', כ"ה): "אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ".
הלב מתקשה – בטוח בעצמו ואינו מוכן להשתנות, שנאמר (משלי כ"ח, י"ד): "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה".
הלב מטיב – חש בטוב, שנאמר (שופטים ט"ז, כ"ה): "וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית הָאֲסוּרִים וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים".
הלב עושה מרמה, שנאמר (משלי י"ב, כ'): "מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה", הרי שמקורה של המרמה היא בלבו של אדם.
הלב מתוכו מדבר – לעצמו, ולא לזולתו (על פי מדרש המבואר), שנאמר (שמואל א' א', י"ג): "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה".
הלב אוהב שוחד, שנאמר (ירמיה כ"ב, י"ז): "כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת", והבצע הוא שוחד, שהלב חומד אותו.
הלב כותב דברים – דברים נכתבים בלב, שנאמר (משלי ג', ג'): "חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ".
הלב חורש – מתכנן וזומם, שנאמר על "אדם בליעל" (משלי ו', י"ד): "תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ" – לבו מתהפך מדבר לדבר ומכזב לכזב, וכך הוא חורש רע על אנשים.
הלב מקבל מצוות, שנאמר (משלי י', ח'): "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט".
הלב עושה זדון, שנאמר (עובדיה א', ג'): "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ".
הלב עושה סדרים – האדם "סודר עצתו ודבריו בלבו" (רש"י לפסוק שיובא בהמשך), שנאמר (משלי ט"ז, א'): "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן".
הלב מתגדל, שנאמר בדברי יואש מלך ישראל לאמציהו מלך יהודה, על בקשתו "לכה נתראה פנים" (דברי הימים ב' כ"ה, י"ט): "אָמַרְתָּ הִנֵּה הִכִּיתָ אֶת אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ לְהַכְבִּיד עַתָּה שְׁבָה בְּבֵיתֶךָ לָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּ אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ", לבך מתגדל ואתה חש עצמך גדול יותר מאשר אתה באמת.
הוי – הרי פירוש הפסוק: "דברתי אני עם לבי לאמר אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלם ולבי ראה הרבה חכמה ודעת", ששלמה מדבר עם לבו, שכן הפעולות נעשות על ידי הלב, ובו תלוי האדם, רצונו ומעשיו.

בשיעור זה נעיין במספר תכונות נוספות שמקורן בלב, ובכך נחתום את העיון במדרש זה.

הלב מרחש. הרחישה עניינה תנועה – "הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ"² מתורגם: "בשרא דרחיש על ארעא". המדרש לומד ש"הלב מרחש" מן הפסוק³:

לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת. רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר.

פירושו של הרש"ר הירש לפסוק זה מאיר את דברי המדרש:

סופרים ומשוררים בינוניים אינם מחפשים אלא את המילה, והרעיון יבוא ממילא. לא כן בני קרח. מקור שירתם נמצא בתוך לבם. השיר מוכן בלבו והמילה אינה מביעה אלא מה שכבר יצר הלב קודם לכן. הלשון אינה אלא חרט הרושם מה שמקריא הזולת. יש משוררים שאצלם יכולה הלשון לברוא רעיונות, ואילו אצל בני קרח אין היא אלא רושמת מה שמצווה הרוח.

יש שירה שעיקרה המילים – התבנית, החרוזים וכדומה. מזמור תהילים זה, שנכתב על ידי בני קרח, אינו מאלה. מזמור זה מקורו בלב – "רחש לבי דבר טוב", והמילים הם ביטוי לשירת הלב ולדברים המתרחשים בלב.
"הלב מרחש" – הלב מוליד את היסודות הרוחניים ואת הרעיונות מתוך תנועתו הפנימית, והם מופיעים כלפי חוץ במילים ושאר כלי הביטוי החיצוניים.

הלב חושב, הלב מתאוה. בהסתכלות הראשונית, מחשבה היא דבר הנראה חיובי, ואילו תאוה נראית דבר שלילי. המדרש מעמיד אותנו בפני הבנה הפוכה, הדורשת העמקה.
"הלב חושב" נלמד מהפסוק: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם". מחשבת האדם היא דבר שאין לו קיום.
"הלב מתאוה" נלמד מהפסוק שנאמר על המלך: "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה". ה' ממלא את תאות לבו של המלך.
הרי שמחשבה מובאת בהקשר שלילי, ותאוה – בהקשר חיובי.
מה משמעות הדבר?
המחשבה מקומה בראש, ולא בלב. תפקיד המחשבה הוא לבחון את המציאות בצורה אובייקטיבית, ולהסיק מסקנות. כאשר המחשבה נובעת מהלב, היא משמשת כלי בידי רצונו של האדם. הרצון מסמן את המטרה, והמחשבה מוצאת לכך צידוק שכלי.
זוהי בחינה של "שכל נפעל", ולא "שכל פועל"⁴. שכל פועל הוא שכל אובייקטיבי הפועל על האדם וממנו שואב האדם את ידיעתו האמיתית. זהו תפקיד השכל, להיות פועל בצורה אובייקטיבית, ולא נפעל על ידי רצונו של האדם והסתכלותו הסובייקטיבית⁵.
כשהלב חושב זהו שכל נפעל, ולכן אין לכך קיום, ורק עצת ה' היא תקום.
התאוה מקומה בלב, והיא יכולה להיום גם דבר חיובי. כאשר תאוותיו של האדם מתאימות לתהליך האלוקי ולרצון האלוקי, הרי שלבו משמש ככלי ביד הרצון האלוקי, ועל כן תאוותיו ניתנות לו.

הלב סוטה, הלב זונה. נראה, שהחידוש בדברים אלו הוא שהתחלת הזנות היא בלב. כך דרשו חכמים⁶:

דבר אחר 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. או הלב אחר העינים, אמרת וכי לא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם, הא מה תלמוד לומר 'ולא תתורו אחרי לבבכם', מגיד שהעינים הולכים אחר הלב.

ראיית הדברים מתחילה מכך שהלב חומד אותם ומתאווה אליהם. הלב הוא שזונה, והעיניים מוציאות אל הפועל את מחשבת הלב.
הבעיה נעוצה בעצם החיפוש אחר דברי עברה, המתממש בראייתם על ידי העיניים. הרי זה מעין מה שאמרו לבאר את דברי רבי עקיבא, אימתי רשאי אדם לגרש את אשתו⁷:

רבי עקיבא אומר, אפלו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר: 'והיה אם לא תמצא חן בעיניו'.

וכבר תמהו – וכי סיבה פעוטה כזו מתירה לאדם לגרש את אשתו?
אין זאת אלא שהעובדה שמצא אחרת נאה הימנה, מלמדת שחיפש אשה אחרת, ולבו אינו נתון לאשתו בנאמנות גמורה. המוצא אחרת נאה מאשתו, הרי זה מפני שבנין המשפחה שלו מעורער מיסודו, שלבו אינו שלם בהתייחסותו לביתו, וראִיית העיניים היא תוצאה של הגישה שבלב.
גם בכיוון הפוך דבר זה נכון. סיפור עממי מספר על רש"י, שנזדמנה לו בקרן זוית אשה רוכבת על סוס, ותהה במה חטא שנתחייב לראות זאת. כשהגיע לפרש את צורת האפוד, הבין שלכך ראה, וכתב בפירושו⁸:

ואפוד – לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו. ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו רחבו כרוחב גב איש כמין סינר שקורין פורצני"ט שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים.

כשרש"י רואה רוכבת סוסים – לבו נמצא בפירוש התורה, והוא מבין שגם ראיה זו היא חלק מפירוש התורה. הלב קובע את משמעותה של הראיה.

הלב נסעד. האכילה היא, לכאורה, בפה, ומה עניינה ללב?
נראה פשוט, שאף תחושות גופניות כרעב וכשובע מקורן בלב – ברמת הציפיות ובסולם הערכים של האדם.
ביום צום אדם רעב, גם אם אכל ארוחה מלאה לפני כן, שכן הלב יודע כי אין לו רשות לאכול, ודבר זה יוצר תחושת רעב.
מי שיש לו "פת בסלו" איננו רעב כמו מי שצריך לדאוג למזונו ואין הוא מצוי לו בכל שעה.
הרוצה להיות שבע, צריך לעבוד על הלב, על כך שהאוכל לא יהיה דבר שיטריד אותו ממנוחתו ולא יתפוס מקום מרכזי בעולמו. בצורה כזו ישבע אף אם יאכל מעט. "צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר"⁹, ואין זה מפני שהצדיק אוכל יותר, אלא מפני שלבו שבע – ודבר זה משפיע גם על בטנו.

הלב משתדל, הלב נכנע. "משתדל" פירושו "משתכנע". נמצא, אם כן, שיש במדרש שתי תכונות – השכנוע והכניעה – שמקורן באותו שורש, כנ"ע, ומכאן שמשמעותן קרובה.
הנכנע אינו פועל. הוא פסיבי, וכתוצאה מהפעלת כוח עליו – הוא נכנע. אין הוא רוצה לפעול כפי שפועל ואין הוא מבין את הסיבה לפעולה בדרך זו – אך הוא נאלץ לעשות זאת. זוהי הכניעה.
השכנוע, לעומת זאת הוא תהליך בו המשתכנע פעיל, והוא עובר תהליך של קבלת הדברים. הוא מזדהה איתם וכתוצאה מכך פועל כפי שנאמר לו. אף זוהי כניעה, אלא שהאדם שותף לה ועובר תהליך של קבלה, ובסופו של דבר הוא פועל מרצונו האישי.

הלב תועה. התעיה והטעות הם פעלים קרובים זה לזה. התרגום על הפסוק המובא במדרש: "תעה לבבי"¹⁰, מתרגם: "טעה לבהון".
נראה, שתעיית הלב המובאת במדרש מתייחסת לעניין יסודי ובסיסי, שחכמי הנפש המודרניים מכנים אותו בשם: "טעות בסיסית".
סיבות שונות, כמאורעות שעברו על האדם או הדרך שבה הגיבו למעשים שעשה וכדומה, יכולות לגרום לאדם להביט על כל המציאות מנקודת מבט מוטעית. הוא קולט בדרך לא נכונה את החוקיות של המציאות, את היחסים החברתיים, את מושג ההצלחה והכשלון וכדומה.
מכיוון שכל הסתכלותו של אדם זה מוטעית, הרי שאין הוא יכול, כמעט, להיות מודע לכך, ועל פי רוב אין הוא מתעורר לכך שדרכו מוטעית אלא אם הוא סופג מכות וכשלונות בזה אחר זה.
זוהי טעות של הלב – טעות שמקורה במבנה האישיות, ועל כן היא כוללת ויסודית.
אמנם, יכול אדם, במבט מעמיק אל אישיותו, לזהות טעות בסיסית שיש בידו ולעמול לתקנה עוד קודם שייפול ויכשל, אף שזהו תהליך מסובך ומורכב.
פעמים שהלב הוא שתועה – הטעות נמצאת בבסיס החיים, ואיננה תלויה בשיקול הדעת ובמחשבה.

הלב מקבל מצוות. שתי תפיסות יש בעניין פעולת המצוות – כלפי מה ועל מה פועלות המצוות. יש הסוברים כי המצוות פועלות מן האדם כלפי חוץ – על העולם ועל המציאות, ויש הסוברים כי המצוות פועלות פנימה – על האדם עצמו.
במדרש אנו רואים כי הלב – הוא זה שמקבל את המצוות. המצוות פועלות על לבו של האדם ובונות בו בנין רוחני.
יתכן שיש בכך מקור לדברי ספר החינוך¹¹:

…כי אחרי הפעולות נמשכות הלבבות…

המצוות פונות אל הלב, ופעולתו של האדם במצוות משפיעה על הלב, ולא כלפי חוץ.
"חכם לב יקח מצוות" – הלב לוקח את המצוות אליו, והוא עצמו נבנה מכך, ולא רק העולם שמחוץ לאדם.