בהעלותך- איך נלחמים בטרור? לחיות עם פרשת השבוע

הרב יהושע ויצמן
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
 
20/06/2024

פרשת שבוע

בפרשת השבוע מוזכרת מצוה שקשורה לענין המלחמה, ועסקנו בה בתחילת המלחמה. המלחמה שאנו נמצאים בעיצומה חידשה לנו הבנה בדברי הרמב"ם בענין.

כך כתב הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות:

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת וְהִיא לִזְעֹק לִפְנֵי ה' בְּכָל עֵת צָרָה גְּדוֹלָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר. וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלוּ.
א מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י-ט) 'עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת'. כְּלוֹמַר כָּל דָּבָר שֶׁיָּצֵר לָכֶם כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְאַרְבֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זַעֲקוּ עֲלֵיהֶן וְהָרִיעוּ.
ב וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב (ירמיה ה-כה) 'עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ' וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם.
ג אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו-כז) 'וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי' (ויקרא כו-כח) 'וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי'. כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי.

ההבנה שהצרות באות אלינו מאת ה' היא מדרכי התשובה. הדרך להתמודד עם הצרות היא לתקן את דרכינו ולשוב בתשובה, ולא לומר הסברים טבעיים, כאילו המציאות הגיעה אלינו במקרה. במקרה "נתקענו" עם החיזבאללה בצפון והחמאס בדרום. ככה יצא. אין קשר בין הטרור ובין ההתנהגות שלנו. החשיבה הזו היא אכזריות. זה ניתוק של האדם מחשיבה על המציאות, על מה משפיע עליה ולקראת מה היא צועדת. זוהי ראיה של הכאן והעכשיו בלבד, וזה מביא לאכזריות. אם אין דין וחשבון, אין חשיבה על ערכים, אם כל המציאות נבחנת במישור החיצוני בלבד – זה גורם להופעת הרוע של האדם ולאכזריות.

לשון הרמב"ם בהלכה שהבאנו תמוהה מאוד. כך היא לשון הפסוקים בפרשתנו (במדבר י', ט'-י'):

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

הצרה שמופיעה בפסוק שעליה יש לתקוע בחצוצרות היא מלחמה. הרמב"ם בהלכה מצטט חצי מהפסוק: "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", ובדוגמאות שהוא מביא לצרות הוא לא כותב בכלל מלחמה.
וכי הרמב"ם חשב שלא נסתכל בפסוקים, ונראה שהוא ציטט רק חצי פסוק?!
ודאי שאין זה "מקרה", ויש להבין את כוונת הרמב"ם.

נראה, שהרמב"ם רוצה להדגיש, שהלכות תעניות עוסקות בהתנהגות של הציבור בעת הצרות ובמלחמה, ולא בהתנהגות של החיילים. ההתנהגות הנדרשת מחיילים בזמן מלחמה היא הפוכה, ואליה מתייחס הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פ"ז הט"ו):

וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה וְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה. וְכָל הַמַּתְחִיל לַחְשֹׁב וּלְהַרְהֵר בַּמִּלְחָמָה וּמַבְהִיל עַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-ג) 'אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם'. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל דְּמֵי יִשְׂרָאֵל תְּלוּיִין בְּצַוָּארוֹ. וְאִם לֹא נִצֵּחַ וְלֹא עָשָׂה מִלְחָמָה בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁשָּׁפַךְ דְּמֵי הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-ח) 'וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ'. וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (ירמיה מח-י) 'אָרוּר עשֶֹׁה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה' וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וְכָל הַנִּלְחָם בְּכָל לִבּוֹ בְּלֹא פַּחַד וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בִּלְבַד. מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא נֵזֶק וְלֹא תַּגִּיעֵהוּ רָעָה. וְיִבְנֶה לוֹ בַּיִת נָכוֹן בְּיִשְׂרָאֵל וְיִזְכֶּה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה-כח) 'כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ' וְגוֹ' (שמואל א כה-כט) 'וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ'.

החייל לא זועק ולא מתענה. הוא בוטח בה', ומפנה את לבו למלחמה בלבד. אסור לו לחשוב מה יהיה, אלא לבטוח בה' ולהילחם בלא פחד, ואז מובטח לו שינצל, כדברי דוד המלך (תהלים י"ג, ו'): "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי". התנועה הנפשית של החייל היא בטחון בה', אומץ וגבורה.
בהלכות תעניות הרמב"ם מדבר על הציבור. הציבור צריך לזעוק, להתפלל ולבכות. אך הרמב"ם לא הביא כאן את המלחמה, שלא נטעה לחשוב שגם החיילים שייכים לזעקה ולתענית.

במלחמה שאנו נמצאים בעיצומה, יש חידוש שלא היה במלחמות הגדולות שעם ישראל עבר בדורות האחרונים – מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. במלחמות אלו נלחמנו נגד מדינות, ואילו עכשיו אנו נלחמים נגד הטרור. במלחמה "רגילה", יש צבא שנלחם נגד צבא, יש סיבה למה יצאנו למלחמה – לכבוש את ארצם, נקמה וכדומה. המלחמה היא בין הצבאות והציבור נמצא בעורף ולא מעורב במלחמה.
אך בעשרות השנים האחרונות מדינת ישראל לא מתמודדת עם מדינות אויב, אלא עם ארגוני טרור.
בביקור של רבני ישיבות ההסדר במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS), הסבירו לנו שהטרור איננו נלחם בצבא, אלא בציבור. מטרת הטרור היא להפחיד, וכך למוטט את הציבור ולהשיג את ההישגים שהטרור שואף אליהם.
האויב של הטרור הוא הציבור. הציבור הם החיילים שעומדים מול הטרור.
לכן, במלחמה מול הטרור גם הציבור צריך להתנהג כמו שהרמב"ם מתאר בהלכות מלכים, ולא כמו הלכות תעניות. אנחנו צריכים לבטוח בה' ולגלות גבורה.
המטרה של הטרור היא שנגלה חולשה, שיהיו כיכרות של חטופים, ושלטי חוצות שדורשים לעזוב הכל ולהחזיר אותם הביתה עכשיו. הטרור רוצה להחליש אותנו, וכך להעלות את המחיר של החטופים. גילויי החולשה בנושא זה הם אלה שגורמים לכך שהחטופים לא חוזרים, ושהמחיר שלהם עולה כל הזמן. אנחנו משדרים לארגוני הטרור – חטפתם אזרחים וחיילים ובזה הרסתם אותנו. אנחנו לא יכולים לקום מהמכה הזו.
אם רוצים להיות מזוהים באמת עם החטופים, עם הכאב האדיר של המשפחות ושל הציבור כולו בנושא זה, אנחנו צריכים להגיב בצורה הפוכה: להיות גיבורים, ולהפסיק עם הבכי והנהי בנושא זה. אנחנו צריכים להגיב כפי שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים – לשכוח מהמשפחה, ולפנות את הלב למלחמה. זה מה שיחזיר בע"ה את החטופים לביתם.

אנחנו צריכים לפעול מתוך עוצמה. המשימה שלנו בענין זה היא הגדלת התורה, כפי שהארכנו פעמים רבות.

עם התגברות הדיבורים על אפשרות של מלחמה גם בצפון, אנחנו יוצאים במבצע הגדלת תורה: מעלות מסיימת את כל התורה כולה ביחד, בשבוע אחד.
"כל התורה כולה" פירושו עד סוף תקופת האמוראים: תנ"ך, משנה, תוספתא, מסכתות קטנות, תלמוד בבלי וירושלמי, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה וספר הזוהר הקדוש.
ב"ה גם ראש העיר נרתם לענין, ובע"ה נזכה להגדל תורה כאן במעלות, ומכאן זה יתפשט למקומות נוספים, ויוביל לחיזוק הרוח של עם ישראל, שמתוכה יחזרו כולם לבתיהם, החטופים והמפונים.
"ביחד ננצח" – מכח התורה. לימוד התורה הוא הנשק היעיל שיש לנו. אמרו חכמים על הפסוק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" – "אם הקול קול יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות – אין הידים ידי עשו שולטות". וכן דרשו על הפסוק: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" – מי גרם שהיו רגלינו עומדות במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה.
וכבר הזכרנו את הפסוקים בישעיהו (מ"ב, י"ח-כ"א):

הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה'. רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע. ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.

הנצי"ב מבאר שהפסוקים עוסקים בזמן שסנחריב כבש ישובים וקהילות בדרכו לירושלים. הפתרון של ישעיהו הוא להגדיל תורה, וזה מה שיעמוד כנגד סנחריב.
נגדיל תורה גם אנחנו, עד לנצחון בע"ה.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן