מצוות תקיעה בחצוצרות
בפרשת השבוע שלנו מופיעה פרשיית החצוצרות:
במדבר פרק י פסוק ב (פרשת בהעלותך)
(ב) עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת:
…
(ט) וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם:
(י) וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֘ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹ֣לֹתֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם: פ
לחצוצרות יש שלושה תפקידים, שלושה שהם ארבעה: תקיעה לצורך מקרא העדה ומסע המחנות, תקיעה במלחמה כדי להיזכר לפני ה' שיושיענו מהאויבים, תקיעה על קרבנות הציבור בשמחות ומועדים.
האם יש קשר מהותי בין שלושת העניינים (מלבד עצם התקיעה החצוצרות כמובן)?
נראה שיש פה עניין של "מקרא העדה" – כינוס ואסיפה של כלל ישראל: במקרא ומסע עם ישראל כולו קם ונוסע, במועדים תוקעים על קרבנות הציבור של כלל ישראל, ובמלחמה כל עם ישראל מתכנס להילחם באויבים, ותוקעים בחצוצרות.
אם היינו רוצים למנות תרי"ג מצוות, כמה מצוות היינו מונים כאן? נראה לומר בצורה פשוטה – שתי מצוות – תקיעה בשמחה ותקיעה במלחמה (מקרא ומסע הן אינן לדורות ולכן אין למנותן).
הרמב"ם לעומת זאת מונה מצווה אחת בחצוצרות:
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה נט
והמצוה הנ"ט היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים והוא אמרו ית' (שם י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. ובבאור אמרו (ר"ה כו ב) שמצות היום בחצוצרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי וראש השנה (כו ב, כז א, כט א) ותענית. וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה והוא אמרו (שם) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו':
הרמב"ם כלל במצווה את שתי התקיעות, וכמובן לא כלל את התקיעה למקרא ומסע שהיא לשעתה.
באופן מפתיע, הרס"ג דווקא הזכיר את התקיעה הזו. הרס"ג כתב שני חיבורים של מניין מצוות: ספר מצוות ו"אזהרות" – פיוט הכולל את כל תרי"ג המצוות. באזהרות כותב הרס"ג על החצוצרות: "על הצר ולמסע ולהריע קרבנות". מדוע הזכיר הרס"ג "מסע", והרי הייתה פה מצווה לשעתה?
הר"י פערלא מתרץ שהרס"ג אולי סובר שגם התקיעה למסע איננה לשעתה אלא לדורות, ובמקרה שעם ישראל יהיה מצוי במצב של מסע ארצה, מצווה לתקוע בחצוצרות, ושאכן אין רמז בכתוב שמדובר במצווה לשעתה. זה מעניין, ויכולה להיות לזה נ"מ בדורות האחרונים, למשל לגבי עולי אתיופיה שבדרכם ארצה הלכו ברגל במדבר.
נחזור לרמב"ם. שתי שאלות עולות על דברי הרמב"ם: אחת שאל המגיד משנה, מדוע הרמב"ם מנה פה מצווה אחת בלבד ולא שתיים. שאלה שניה, בספר המצוות הרמב"ם מנה את מצוות החצוצרות בתוך רצף של מצוות קרבנות, ואילו בהלכה הרמב"ם מנה את מצוות החצוצרות בהלכות תעניות:
רמב"ם הלכות תעניות הקדמה
הלכות תעניות. מצות עשה אחת והיא לזעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה שלא תבא על הצבור. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
רמב"ם הלכות תעניות פרק א
הלכה א
מצות * עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר +במדבר י'+ על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
הלכה ב
ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב +ירמיהו ה'+ עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
לפני שנתרץ את השאלות, יש לברר את הצורה הנכונה והראויה לגשת אליהן. אנחנו שואלים על ההבדל בין הצורה שמצווה מסוימת מופיעה בספר המצוות לבין צורת הופעתה בי"ד החזקה. בשביל להבין את מהות ההבדל צריך לברר קודם כל את המגמה של כל ספר, ומשם נבין מדוע כתב מה שכתב.
ספר המצוות עוסק בעצם המצוות, ועיינו לברר את מקורן ועיקרן. הי"ד החזקה לעומתו הוא ספר הלכה שמטרתו לתאר את המפגש המעשי שלנו עם המצוות בחיינו. אם כך, ספר המצוות אמור להגדיר את המצווה עצמה – תקיעה בחצוצרות, והי"ד החזקה אמור להתמקד בחלקי המצווה הנוגעים לחיינו.
בספר המצוות נראה בצורה פשוטה שיסוד המצווה הוא תקיעה עם קרבנות המועדים, ואילו התקיעה בעת צרה מובאת רק בשולי הדברים. בי"ד החזקה מוצגת המצווה היכן שעם ישראל נפגש איתה בפועל – בעתות התעניות והצרות, שכן בהקרבת הקרבנות מעורבים רק הכהנים.
לאור זה ננסה לתרץ את השאלות. ראינו שמצוות החצוצרות מופיעה בתוך רצף של מצוות בענייני הקרבנות. "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו- עיר שעושה כל ישראל חברים". המקדש הוא המאחד את הציבור בישראל וכל ביטוי של התכנסות ואחדות יהיה סביבו. לכן ההופעה בסה"מ המבטאת את מקור המצווה תהיה התקיעה על הקרבנות במועדים. יחד עם קרבנות הציבור בבית המקדש תוקעים בחצוצרות, וכך כלל ישראל נזכר לפני ה'. מתוך זה מגיע סעיף נוסף במצווה, "וכי תבואו מלחמה בארצכם", התכנסויות של עם ישראל סביב צרות.
משנה ברורה סימן תקעו ס"ק א
ותמה המ"א למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה ואפילו אם נאמר דאין ת"צ בבבל הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית וכנ"ל ונשאר בצ"ע ויש מאחרונים [א] שתירצו דמדאורייתא מצוה זו נוהג רק בא"י וכדכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו' ויש שכתבו דאפשר דאף בא"י דוקא כשהיה תחת רשותינו ואפשר עוד דדוקא כשהגזרה הוא על רוב ישראל אז מ"ע לתקוע אבל בלא"ה לא.
המגן אברהם המובא במשנה ברורה שואל מדוע אין אנו מקיימים את המצווה הזו בעתות צרה. המ"ב מביא תירוצים של אחרונים, יש מהם שתרצו שמדאורייתא מצווה זו נוהגת בא"י, ויש שכתבו שגם בארץ זה דווקא כשהארץ ברשותנו, ואפשר גם שהמצווה היא דווקא כשהגזרה היא על רוב ישראל.
אנו קוראים את הדברים ומתמלאים שמחה. פחות ממאתיים שנה אחרי המשנה ברורה אנו חיים במציאות שהמשנה ברורה עצמו הרשה לעצמו להביא אותה רק כתירוץ, כמשהו דמיוני ורחוק מהחיים.
נראה את האגרות משה:
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קסט
שלהסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות צריך דוקא באלו החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש דוקא. דלכן ניחא מה שכלל הרמב"ם למצוה אחת התקיעות שבשעת הקרבנות והתקיעות שבעתות הצרות.
האגרות משה מתרץ את השאלה השניה ששאלנו על הרמב"ם, מדוע שתי התקיעות הן מצווה אחת. הוא מסביר שמדובר באותן חצוצרות כסף ממש, ולכן מדובר במצווה אחת. מכאן עולה שרק בזמן המקדש יש כינוס של כל עם ישראל, ואין מציאות של התכנסות אמיתית בלי מקדש. אין מה לתקוע בחצוצרות בעת צרה כשאין גם מקדש וקרבנות לתקוע עמם בחצוצרות. אין מציאות של זיכרון לפני ה' ללא מקדש.
עוד תירוץ שאפשר להביא לשאלה – כאשר רוצים לבנות בית חולים אך לא רוצים להתבסס על מציאות שיהיו חולים ומקרים קשים, בונים בית יולדות ועושים ממנו גם בית חולים. גם הקב"ה לא יעשה חצוצרות לצרות! הוא יצווה על חצוצרות למציאות של "שמחתכם ומועדיכם", ובאותם חצוצרות משתמשים גם לצרה. הן מצווה המייחדת חצוצרות לצרה.