המחלוקת הראשונה בישראל
חגיגה פרק ב משנה ב
יוסי בן יועזר אומר: שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר: לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר: שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר: לסמוך. יהודה בן טבאי אומר: שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר: לסמוך. שמעיה אומר: לסמוך , אבטליון אומר: שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי. שמאי אומר: שלא לסמוך, הלל אומר: לסמוך. הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אב בית דין.
רש"י על הגמרא שם
יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך – ביום טוב וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל.
חכמינו במשנה חולקים בשאלה האם סומכים על קרבן ביום-טוב או לא.
רש"י אומר כי מחלוקת זו היא הראשונה שהייתה בין חכמי ישראל אי-פעם. מה כל כך משמעותי במחלוקת הזו שממנה והלאה החלו מחלוקות בחכמי ישראל? הלא סביר להניח שגם לפניה היו דיונים בין החכמים. מה עניינה של המחלוקת הזו שהיא נעשתה לאם המחלוקות?
על גבי המשנה הזו אומרת הגמרא:
חגיגה ט"ז ע"ב
אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור. פשיטא, שבות מצוה אצטריכא ליה. הא נמי פשיטא, לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה גופה פליגי, קא משמע לן בשבות הוא דפליגי. אמר רמי בר חמא: שמע מינה סמיכה בכל כחו בעינן, דאי סלקא דעתך לא בעינן בכל כחו, מאי קא עביד, ליסמוך.
רבי יוחנן אומר "אל תהא שבות קלה בעיניך", ומכאן מתבאר שהמחלוקת על הסמיכה ביו"ט היא בנושא שבות. יש לשאול על כך, למה ששבות תהא קלה בעינינו? שבות היא איסור דרבנן, אנחנו מכבדים איסורי דרבנן. כל העובר דברי חכמים חייב מיתה!
ביצה כ' ע"א
וסברי בית שמאי שלמי חובה לא בעו סמיכה, והתניא, אמר רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה עצמה שצריך, על מה נחלקו על תכף לסמיכה שחיטה, שבית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים: צריך, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא, אמר רבי יוסי ברבי יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תכף לסמיכה שחיטה שצריך, על מה נחלקו על הסמיכה עצמה, שבית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים: צריך.
על פי הברייתות בגמרא בביצה, המחלוקת על סמיכה ביום-טוב כלל לא קשורה לשבות. ברייתא אחת מציעה שהמחלוקת היא בשאלה האם בכלל צריך לסמוך על שלמי חובה, שכן בתורה מדובר על סמיכה רק בהקשר של שלמי יחיד, וביום טוב מביאים שלמי חובה משל ציבור. ברייתא שניה מציעה שהמחלוקת היא בשאלה האם צריך לסמוך סמוך לשחיטה או לא, ואז ממילא אפשר לסמוך בערב יו"ט.
ראינו שר' יוחנן בחגיגה הסביר את שורש המחלוקת שלא כמו בברייתות בגמרא בביצה. על כך שואל השפת אמת:
שפת אמת ביצה כ' ע"א
ובאמת יש לתמוה גם בהא גופא דאמר ר' יוחנן, שהוא חולק על ב' הברייתות דמייתי הגמרא הכא, דר' יוסי סבירא ליה דפליגי בתיכף לסמיכה שחיטה, ור' יוסי ברבי יהודה סבירא ליה דפליגי אי צריך סמיכה בשלמי חובה, ור' יוחנן דלא כמאן.
שואל השפת אמת, כיצד ר' יוחנן שהוא אמורא יכול לחלוק על ברייתות ולהעמיד את מחלוקת הלל ושמאי בשבות כאשר שתי הברייתות העמידו את המחלוקת בדברים אחרים!
מוסיף ספר "אור הישר" עוד שאלה:
זבחים ו' ע"א
…דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי… [כל זמן שלא שחט, מצווה לסמוך]
אור הישר זבחים ו' ע"א
והנה לפי זה יל"ד טובא במחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל בסמיכה ביום טוב… הרי לפי מה דאמרינן הכא דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי, והיא עשה דרמי עליה לקיים בקרבנו דחובת היום עליו להקריב, איך החליטו הזוגות שכל אחד מישראל יעבור על עשה כזו העומדת לפניו לכתחילה בשביל שבות דרבנן, ובאופן דעצם השבות היתה על רכיבה על גבי בהמה, ושיש לומר דבמקום מצוה כזו לא גזרו כלל, ואיך אפשר לגזור במקום עשה דהקרבה ועשה דסמיכה לכתחילה אף על גב דבדיעבד כיפר… וצ"ע כעת.
שואל "אור הישר", סמיכה היא ממש עשה מן התורה, כיצד ייתכן שנבטל אותה בשביל שבות שהיא דרבנן?! איסור השבות בסמיכה נובע ממה שגזרו חכמים על רכיבה על בהמה, שכן על הבהמה צריך לסמוך בכל כוחו, מה שדומה לרכיבה. אלא שבוודאי היה לומר שבמקום מצווה לא גזרו כלל, ולא לבטל עשה בגלל שבות!
מוסיף הרב גריינמן:
חידושים וביאורים לרב גריינמן
משמע דאיכא מצות סמיכה אלא שתיקנו שלא לסמוך, והרי התורה אמרה להקריב וממילא לסמוך, וחכמים גזרו לאסור הסמיכה, וודאי היתה גזרה מיוחדת על הסמיכה (ולא יכול להיות שזה בגלל לרכב על בהמה).
הרב גריינמן אומר שאם חכמים גזרו על הסמיכה אף שהתורה ציוותה להקריב ולסמוך, ודאי שיש גזירה מיוחדת על הסמיכה דייקא, ולא ייתכן שזה רק נמשך מגזירה על רכיבה על בהמה!
הגמרא בסנהדרין אומרת:
סנהדרין י"ג ע"ב
סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה.
הסמיכה על פר העלם דבר של ציבור היא בשלושה דיינים, וכן סמיכת הדיינים איש מפי איש היא בשלושה דיינים. אמנם זו סמיכה וזו סמיכה, ויש כאן דמיון מילולי, אך לא נראה שבגלל זה חכמים סמכו אותם זה לזה. מה בין סמיכה זו לסמיכה זו מבחינה מהותית?
עוד חקירה שנעלה כאן היא של הרוגוצ'ובר בספרו "צפנת פענח", שם הוא שואל האם סמיכה היא דין בגברא או בחפצא, האם זה מבטא את עבודת האדם או דין בהכנת הקרבן/שחיטה, והוא חוקר בזה מכמה זוויות.
ננסה לבאר את הדברים:
אחת מצורות ההבנה של המצוות היא באמצעות מידות שהתורה נדרשת בהן. נראה את הגמרא במנחות בשתי מקומות:
מנחות צ"ג ע"ב
ובשתי ידים. מנא הני מילי, אמר ריש לקיש: דאמר קרא: "וסמך אהרן את שתי ידו", כתיב "ידו" וכתיב "שתי", זה בנה אב, כל מקום שנאמר "ידו" הרי כאן שתים, עד שיפרט לך הכתוב אחת.
מנחות ל"ד ע"א
…כשהוא אומר "על המשקוף ועל שתי המזוזות", שאין תלמוד לומר "שתי", מה תלמוד לומר "שתי", זה בנה אב, כל מקום שנאמר "מזוזות", אינו אלא אחת עד שיפרט לך הכתוב שתים.
הגמרא מדף צ"ג עוסקת בסמיכה, ומהמילים "שתי ידיו" יוצא שבכל מקום בתורה שכתוב "ידיו" זה שתיים עד שיפרט אחת. הגמרא בל"ד לכאורה סותרת אותה, ומוציאה מ"שתי המזוזות" "אחת – עד שיפרט לך הכתוב שתיים". כיצד ייתכן שמידת "בניין אב" לקחה אותנו כאן וכאן למקומות ההפוכים!
בפסוק בדף צ"ג כתוב "ידו", שזה "ידיו" בכתיב חסר, כמו יד אחת, ולכן מדובר שם בבניין אב משני כתובים, "שתי" ו"ידו" אמנם באים באותו פסוק אך הם שתי בחינות שונות – זה אומר שתיים וזה אומר אחד (בגלל הכתיב החסר). ומכאן לומדים לכל מקום ש"ידו" זה שתיים. בגמרא השניה לעומת זאת, המזוזות כתוב בכתיב מלא, ולכן ה"מזוזות" וה"שתי" הן כתוב אחד, שתיהן מבטאות לשון רבים, ולכן יש כאן "בניין אב מכתוב אחד", ואם כן – כל מקום שנאמר "מזוזות", הרי כאן אחד – עד שיפרטו שיש שתיים. בניין אב משני כתובים מוביל ל"שתיים עד שיפרט אחד" ובניין אב מכתוב אחד מוביל ל"אחד עד שיפרט שניים".
אם כן, הסמיכה המופיעה בגמרא בצ"ג היא בניין אב משני כתובים. מה עניינה של מידה זו?
האר"י על י"ג מידות
מבנין אב משני כתובים. לפעמים בהכרעה בין שניהם נצח והוד, זו בנין אב משני כתובים, שהם נצח הוד.
האר"י הקדוש מסביר את הבחינה הזו, שני כתובים – נצח והוד.
נצח והוד הם כשתי רגליים. בסמיכה, אדם סומך בשתי ידיים והופך אותן לשתי רגליים, שכן הוא סומך על בהמה בכל כוחו ונשען על ידיו ולמעשה עושה אותן לרגליים.
מה עניינן של בחינות הנצח וההוד? מחדד הרב:
שמונה קבצים ח' רנ"ג
עולם הרעיונות מתחלק הוא לשתי מערכות בכלל, לרעיונות מתנודדים, משתנים ומתנועעים בתנועה תדירה, ולרעיונות קבועים, עומדים בצביונם בלא שינוי ותמורה. שתי הספירות, של הנצח ושל ההוד, מתגלות בשניהם יחד. הנצח בתעצומתו הוא היסוד הקבוע, וההוד ביפעתו הוא היסוד המתנודד ומשתנה. אין ציור לתפוס אחת מהמערכות בלא צירוף השניה לה. אין הנצח מתגלה בעזוזו כי אם כשההוד מאציל עליו מיפעת הודו, ואין ההוד מלבבנו בהדרו כי אם כשעז הנצח ממולא בתוכן פנימיותו. והם הם הצנורות של נבואת האמת, והשבילים, המביאים את שפעת זיו האמת להחיות את כל היקום.
הנצח מבטא קביעות ונצחיות, ואילו ההוד מבטא גמישות ותנודה. בניין אב משני כתובים מפגיש את שתי הבחינות הללו זו עם זו. שתי הבחינות הללו צריכות לפעול יחד – עלינו להסתכל על הנצח מתוך תנועה, ועל הדברים המשתנים מתוך נצחיות. אדם בחייו צריך גם דעות קבועות ומוצקות, וגם יכולת להגיב למציאות המשתנה. שאלנו על הקשר בין הסמיכה על הבהמה לסמיכת הזקנים, ונראה שהבחינה של הנצח וההוד מתבטאת גם בסמיכת הזקנים: השל"ה אומר שתלמיד מקבל מרבו את הדברים הקבועים – הלכה למשה מסיני, כללים וחוקים. אולם בשכלו שלו הוא צריך לדעת איך להשתמש בכללים ובעקרונות בשאלות שיעמדו לפתחו בדור שלו. את זה הוא לא יכול לקבל מלמעלה, והוא חייב לדעת בעצמו ליישם את העקרונות הנצחיים במציאות המשתנה. בדיוק כפי שהסברנו בבחינות הנצח וההוד. כשרב סומך את תלמידו, הוא סומך אותו וסומך עליו. הוא גם סומך אותו איש מפי איש מפי הגבורה – נצח, וגם סומך עליו שיידע להשתמש בשכלו ולהגיב למציאות – הוד. נראה את הסיפור הידוע על הנכרי שבא אל הלל ושמאי להתגייר:
שבת ל"א ע"א
תנו רבנן, מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם, אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל, גייריה. יומא קמא אמר ליה: א"ב ג"ד. למחר אפיך ליה. אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי. אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת, דעל פה נמי סמוך עלי.
רש"י שם
גייריה – וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד – שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו… לאו עלי קא סמכת – מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית – אלא שלמדתיך וסמכת עלי, דעל פה נמי סמוך על דברי.
הלל שואל את הגר "האם אינך סומך עליי?". אין מצב ללמוד תורה ללא האמון! כשרב סומך תלמיד הוא מעביר לו את הכוח, ובשביל זה הוא חייב גם לסמוך עליו, לסמוך עליו שיעשה עם התורה שקיבל ועם כוחו העצמי דברים טובים. את הנקודה הזו מבטא הלל, ושמאי לא יכול היה לבטא, בהתאם לגישתו הידועה שפחות נותנת אמון במציאות האנושית, בארץ, ומדגישה בעיקר את השמיים. בהתאל לכך, שמאי מצריך יותר לגדור ולגזור על האדם – לא לסמוך, תרתי משמע. בחזרה לסמיכה שלנו, על פי שמאי יש גזירה ואין סומכים ביום טוב. זו סמיכה וזו סמיכה.
ההבדל הידוע בין גישת הלל לגישת שמאי מתבטא גם במחלוקות נוספות ביניהם:
ביצה ט"ז ע"א
תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר (תהלים ס"ח): "ברוך ה' יום יום". תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: "ברוך ה' יום יום".
עירובין י"ג ע"ב
תנו רבנן, שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה: ימשמש במעשיו.
האם אוכלים רק לכבוד השבת או שלכל יום יש את המקום שלו? נותנים מקום גם לימי המעשה ולא חושבים רק על הרוחניות. וכן במחלוקת השניה, שמאי אומר שנוח לאדם שלא נברא, והלל אומר שנברא. וכך גם במחלוקת בהדלקת נרות החנוכה – בית שמאי פוחת והולך, לתפיסתו השיא מתחיל מלמעלה ומשם רק הולך ויורד. בית הלל מוסיף והולך, הוא נותן אמון בחיים, המציאות הולכת ומתקדמת, עולה מלמטה למעלה. כמובן, אלו ואלו דברי א-להים חיים, זה לא קל להכריע כך או כך.
הקדמה לפירוש המשנה לרמב"ם
אבל מחשבת מי שחושב שהדינים שנחלקו בהם הם גם כן מקובלים ממשה, ואמנם נפלה המחלוקת מדרך הטעות בשמועות או השכחה, ושהאחד קיבל האמת והאחר טעה בקבלתו או שכח, או שלא שמע מרבו כל מה שצריך לשמוע, ויביא ראיה על זה מאמרם (סוטה מ"ז): "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" – הנה זה, ה' היודע, מן המאמרים המכוערים והמגונים מאוד, והם דברי מי שראינו משיג ואינו מדקדק בעיקרים, ומטיל דופי באנשים אשר התקבלה מהם התורה, וזה כולו בטל. ואמנם יגרום לזאת האמונה הנפסדת מיעוט ההשגה לדברי החכמים הנמצאים בתלמוד…
אבל אמרם "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל" – הנה ענין אלה הדברים מבואר מאוד, לפי ששני אנשים, אם יהיו שקולים בתבונה ובעיון ובידיעת העיקרים אשר יולידו מהם, לא תיפול ביניהם מחלוקת כלל במה שיוציאוהו בהיקש, ואם תיפול – תהיה מועטה, כמו שלא נמצא לעולם מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות יחידות, לפי שהיקשי שניהם בכל מה שהוציאוהו בהיקש היו קרובים זה לזה, והעיקרים גם כן אשר היו מסורים אצל זה – כמו העיקרים המסורים אשר היו אצל האחר. וכאשר נתמעטה דרישת תלמידיהם ונחלש היקשם ביחס לשמאי והלל רבותיהם, נפלה המחלוקת ביניהם בעת העיון בדברים רבים, היות שהיקש כל איש מהם לפי ערך שכלו ומה שאצלו מן העיקרים. ואין להאשימם בכל זה, לפי שאנו לא נחייב שני אנשים המתווכחים שיתווכחו בשכל יהושע ופינחס…
אנו יודעים שתחילה לא היו מחלוקות בין חכמי ישראל, המחלוקת בדבר הסמיכה היא הראשונה, וכאשר רבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם – מכאן החלו לרבות מחלוקות בישראל. הרמב"ם מסביר כיצד זה היה. תחילה הוא שולל ופוסל את הדעות שבמחלוקות אלו צד אחד קיבל קבלה נכונה וצד אחד טעה או שכח. אלא מה? "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל" פירושו ששני אנשים חכמים כהלל ושמאי, שיש להם את אותם עיקרים וכללים להתבסס עליהם, כמעט ולא תהיה ביניהם מחלוקת בדברים שמוציאים מכוח ההיקש, ואכן בין הלל ושמאי הייתה מחלוקת מעטה מאוד. אלא שתלמידיהם לא הגיעו לרמתם בהיקשים ובהבנת העיקרים, ולכן נפלו ביניהם מחלוקות.
ונסביר את עומק דברי הרמב"ם. שמאי והלל היו שני הפכים. בספרים הקדושים כתוב ששורש נשמתם היה אחר לגמרי, ומכאן תפיסת עולם שונה לחלוטין. על פי העיקרון הזה, גם בסמיכה שמאי מצריך לגזור על האדם והלל יותר מאמין באדם. למה הם כמעט ולא נחלקו? כי כל אחד הכיר את תכונתו ואת תכונת השני, והוא ידע שיש מקומות שנכון לנהוג כשיטת השני. וכך למרות שהם היו מאוד שונים, הם היו מבינים שלפעמים צריך את השני. התלמידים לעומתם, כבר לא היו במעלה הזו, הם לקחו את נקודת הרב שלהם, דרכה בלבד הסתכלו על כל העולם ולא יכלו לקבל את הנקודה של השני. זה "הללניק" וזה "שמאיניק". אם אנשים היו יודעים להבין את נקודת האמת בצד השני, היינו יודעים כבר בעצמנו מתי לממש דבר אחד ומתי לממש את השני, וגם היום היינו מגלים שכמעט ואין מחלוקות.
נשוב למחלוקת של הסמיכה: שמאי אומר שלא לסמוך כי הוא מעניק הרבה כוח לגזירת השבות, אל מול הלל שפחות מצריך גזירות ולכן נותן לסמוך. בהמשך המשנה ראינו שרוב הנשיאים נטו ל"לא לסמוך" ורוב אבות בתי הדין נטו ל"לסמוך". הרב מרגליות מסביר שהנשיא שהיה אחראי על המנהיגות החברתית הבין שצריך מסגרת – חוקים וגזירות, ואילו אנשי התורה יותר התמקדו באמת התורנית כמו שהיא – ולכן מיעטו בגזירות על חשבון ההלכה המקורית.
העלינו את חקירת הרוגוצ'ובר – סמיכה היא בגברא או בחפצא? המקריב בהמה, יש פה בחינה של הקרבת עצמיותו, שכן הבהמה באה כנגד הכוחות החומריים והבהמיים שבאדם. לפי שמאי, הסמיכה היא כרכיבה, אנחנו שולטים על הבהמה, היא לא תסור ימין ושמאל, בהתאם לגישת שמאי שפחות מאמינה בכוחות הגשמיים של האדם. על פי זה יבין שמאי שסמיכה היא רכיבה ממש, ולא רק אסרו סמיכה משום גזירת רכיבה! בית הלל אומרים בדיוק את ההיפך, הסמיכה היא מתן אמון בכוחות הבהמיים והעלאתם לגובה. אדם מעביר את כוחותיו אל הבהמה, הוא "סומך עליה" תרתי משמע. הוא סומך עליה את ידיו וסומך על הכוחות שלה. ולכן ממילא יתירו לסמוך ביום טוב.
נביא עוד נקודה, על פי דברי הגר"א. הגר"א אומר שהטעמים שכתבו לנו חכמים לגזירותיהם הם המיעוט, ושלמעשה יש אלפים ורבבות טעמים פנימיים לכל גזירה! רבי יוחנן אומר "אל תהא שבות קלה בעיניך", והוא רוצה לומר לנו שהשבות פה אין פירושה רק גזירת רכיבה שמגיעה מחשש "שמא יתלוש ענף", אלא יש פה טעם עמוק. על פי זה אפשר ליישב את השפת אמת: בית שמאי אומרים על-פי ר"י לא לסמוך כי יש שבות, יום-טוב, וזו בעצם אותה מחלוקת בברייתא האם סומכים על שלמי יום טוב שכן הם שלמי ציבור. שמאי אומר שאין סומכים ביום טוב, וזה מגיע דווקא מתוך הסכמה לגישת הלל! עניין הסמיכה זה להשתלט ולרתק את הכוחות הבהמיים ולא לשחררם, ודווקא ביום טוב, כשיש מצווה לאכול בשר, אדרבה, יש עניין לקדש את הכוחות הבהמיים, ולכן משחררים את הסמיכה ואת הבהמה ואומרים שאין לסמוך! כך מאותה נקודה עקרונית הלל אומר לסמוך ושמאי אומר שלא לסמוך. זה מסדר גם את אור הישר והרב גריינמן – אין פה רק גזירה על רכיבה שדוחה עשה דאורייתא. אלא יש פה עניין יסודי, מחלוקת יסודית שממנה רבו המחלוקות, והיא בשאלה "לסמוך או לא לסמוך". מהי ההסתכלות שלנו על העולם? האם יש לנו אמון במציאות? האם סומכים על העולם ועל האדם ולכן גם על הקרבן- או לא? זו גם המחלוקת בין הנשיאים לאבות בתי הדין – האם המסגרת החוקית היא העיקר, או התורה והעברתה מדור לדור, החינוך והנצחיות. הגישות עצמן – אלו ואלו דברי א-להים חיים. אין אמת רק בצד אחד. אלא שיש שאלה מתי להשתמש בכל כוח – והלכה כבית הלל.