אווירא דארץ ישראל מחכים
קיים הבדל בין צורת החשיבה הארצישראלית לזו הבבלית. כאשר האמורא רבי זירא עלה ארצה, דעתו בכמה נושאים השתנתה. בעקבות השינוי הוא טבע את המשפט "אוירא דארץ ישראל מחכים".
נראה שלוש סוגיות ובהן דברי ר' זירא. הסוגיות מדגימות הבדלים בין חשיבת ארץ ישראל לחשיבת בבל, וננסה לראות אם יש ביניהן קשר פנימי שיכול ללמדנו משהו על מהות ההבדלים בין שתי הגישות.
סוגיה ראשונה:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קנח עמוד ב
מתני'. נפל הבית עליו ועל אמו – אלו ואלו מודין שיחלוקו. אמר ר"ע: מודה אני בזו שהנכסים בחזקתן. אמר לו בן עזאי: על חלוקין אנו מצטערין, אלא שבאת לחלק עלינו את השוין.
גמ'. בחזקת מי? ר' אילא אמר: בחזקת יורשי האם; ר' זירא אמר: בחזקת יורשי הבן. כי סליק רבי זירא, קם בשיטתיה דרבי אילא, קם רבה בשיטתיה דרבי זירא. אמר רבי זירא, שמע מינה: אוירא דארץ ישראל מחכים. וטעמא מאי? אמר אביי: הואיל והוחזקה נחלה באותו שבט.
נפל בית על אדם ועל אמו האלמנה, ולא יודעים מי מהם מת קודם. הבית היה בחזקת האם בתחילה, ויורשי הבן טוענים שהאם מתה תחילה, הבן ירש אותה, ומכאן שהם זכאים לירושה. יורשי האם טוענים שהבן מת תחילה, ולכן הם יורשים את האם.
רבי עקיבא במשנה אומר שיש חזקה לאחד הצדדים, ר' אילא ור' זירא חולקים לאיזה צד התכוון ר"ע. ר"א אומר "יורשי האם" ור"ז אומר "יורשי הבן". כאשר ר"ז עולה ארצה הוא משנה את דעתו לדעת ר"א, ואז אומר "שמע מינה: אוירא דארץ-ישראל מחכים".
אביי מסביר את טעם הסברה שיש חזקה ליורשי האם? "הואיל והוחזקה נחלה לאותו שבט". הרשב"ם מבאר:
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קנח עמוד ב
בחזקת יורשי האם – (ו) כדמפרש לקמיה הואיל והוחזקה נחלה לאותו השבט שכל ימי חיי האשה לאחר שמת בעלה היה כל ממונה בחזקתה והרי היא משבט אביה ואפילו כתובתה ותוספתה שגבתה מבעלה משבאו לידה הרי הן בחזקת שבט אביה שהיא מתייחסת אחר שבט אביה.
בחזקת יורשי הבן – דמשמת בעלה היה בן ראוי ליורשה קודם לכל קרוביה מצד האב.
אמר ר' זירא שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים – שמשעליתי לא"י נתתי את לבי לצאת משיטתי הראשונה ולעמוד על אמיתת דברים.
(ז) מאי טעמא – הדר ביה ר' זירא.
באותו השבט – של אם.
הרשב"ם מסביר את דברי אביי: לאחר מות הבעל נפלו לחזקת אשתו כל נכסיו. החזקה של האישה מתרחבת לטובת כל השבט של אביה.
ננסה להבין את שורש המחלוקת בין רבי אילא לר' זירא לפני שר"ז שינה את דעתו.
במבט ראשון, הסברה של "יורשי הבן" היא ההבנה הפשוטה. הבן הוא היורש הטבעי של שני הוריו, בנוהג שבעולם, והגיוני להעניק לו וליורשיו חזקה. דווקא כדי להגיע לסברה של "יורשי האם" ושל חזקת השבט, נדרשת חשיבה רחבה. המחלוקת היא למעשה בשאלה מי הוא בעל החזקה – היורש הפרטי או השבט. ר' זירא חשב על השבט כולו רק כשעלה לארץ-ישראל, וזה אכן מתאים לארץ-ישראל, שכן בכניסה ארצה נתחלקה הארץ תחילה לשבטים, ומשם למשפחות, ורק אז לכל אדם. הנחלה של אדם היא לא רק שלו אלא של שבטו. יש לשבט שייכות וחלק בממונו של האדם הפרטי.
רבי זירא אימץ את ההסתכלות השבטית, הכללית, רק כשעלה לארץ ישראל.
נראה סיפור נוסף, מהירושלמי:
תלמוד ירושלמי מסכת יבמות פרק ב הלכה ג
מתני' כלל אמרו ביבמה כל שהיא אסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת אחותה שהיא יבמת' או חולצת או מתייבמת: גמ' אמר ר' זעירא עד דאנן תמן אפקינן ארבע עשרה מן דעד אחותה שהיא יבמתה מתייבמת חוץ מבתו. דסלקינן להכא שמעינן הכא דתני ר' חייה. דתני ר' חייה בתו מאנוסתו נשואה לאחיו מאביו ולו אחות מאם מאיש אחר נשואה לאחיו השני ומת בלא בנים הרי זה אסור בבתו ומותר באחותה הדא היא אחותה כשהיא יבמתה מתייבמת. פשיטא הדא מילתא. איסור מצוה ואיסור קדוש' חלץ נפטרה צרתה. ובא עליה. רבי יוסה אמר איתפלגון ר' לעזר ור' יוחנן אמר לא נפטרה צרתה. ר' שמי מחלף שמועה מסתברא על דרבי שמי דבכל אתר ר' לעזר סמך לרבי חייה רבה דתני ר' חייה איסור מצוה איסור קדושה חלץ לה ובא עליה נפטרה צרתה:
ר' חייא מחדש שאדם שנפלו לו לייבום שתי אחיות – אחת היא בתו מאנוסתו, ואחותה נולדה מאב אחר, זו שאיננה בתו מתייבמת לו. ר' זירא מעיד כי בבבל הוא לא חשב על התרחיש הזה בכלל, ורק כשהגיע ארצה שמע את החידוש של ר' חייא בעניין.
במקרה של בת-אנוסה, בבבל בכלל לא חשבו לשאול מי הוא האב, ניתקו בין הצדדים. מה באמת הסיכוי שאנוסתו של אדם תוליד בת, והבת ואחותה תינשאנה שתיהן לשני אחיו של האונס? רק בארץ-ישראל יכולים להעלות על הדעת ציור כזה, רוצים לחפש ולהבין מי האב, אף שהוא אונס.
הקשר שמחפשים בא"י בין בנים לאבותיהם מזכיר לנו את המחלוקת הקודמת שראינו. גם כאן ר' זירא מאמץ הסתכלות כללית בעקבות עלייתו ארצה. לעיל זה התבטא ברמה השבטית וכאן זה ברמה המשפחתית.
נראה סוגייה שלישית, מחלוקת בבלי-ירושלמי:
"כתובת בנין דכרין" – אדם מתחייב לאשתו שהבנים הזכרים שיהיו לה ממנו, יירשו את כתובתה, מלבד חלקם בירושה יחד עם אחיהם מאמהות אחרות.
מכאן עולה שאלה האם אישה שמוחלת על הכתובה וקורעת אותה, מחלה גם על זכות בניה בכתובה. הבבלי אומר שבהחלט כן. ר' זירא בירושלמי פוסק שלא.
תלמוד ירושלמי מסכת כתובות פרק ד הלכה יב
מתני' בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי אינון תהון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתינסבן לגוברין חייב שהוא תניי ב"ד: גמ' רב חסדא אמר בגרו איבדו מזונות נישאו איבדו פרנסתן תני ר' חייה בגרו לא נישאו נישאו לא בגרו איבדו מזונותן ולא איבדו פרנסתן ר' אבין בשם הילא ומודין להך בהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין היא אומרת לא נתקבלתי מכתובתי והיורשין אומרים לה נתקבלת כתובתך עד שלא נישאת היורשין צריכין להביא ראייה שנתקבלה כתובתה נישאת עליה להביא הראייה שלא נתקבלה כתובתה והא תנינן יתומה שהשיאה אמה או אחיה וכתבו לה מאה וחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם טעמא דקטנה הא גדולה וויתירה תיפתר שנטלה מקצת לא כן א"ר אבינא בשם רבי אסי בכור שחלק כפשוט חזקה וויתר עוד היא שנטל המקצת אמר רבי יוסי בי רבי בון לא נטל זה מבכורתו כלום אתא עובדא קומי רבי מנא [דף לא עמוד א] ובעא מיעבד כהדא דרב חסדא אמר ליה ר' חנניה והא תני ר' חייה בגרו ולא נישאו נישאו ולא בגרו אבדו מזונותן ולא אבדו פרנסתן אמר ליה אנא אמרי שמועה ואת אמרת מתניתא תבטל שמועה מיקמי מתנית' רבין בר חייה בעי קומי רבי זעירא בא עליה עודה בבית אביה מעכשיו נתקיימו בה תנאי כתובה או אינה אלא דרך נישואין ר' בון בר חייה בעא קומי רבי זעירא מחלה לו על כתובתה מהו זכותה אבדה זכות בניה לא אבדה:
גם זה מבטא מחלוקת מעניינת: האם העיקר הוא הכתובה או זכות הבנים. הכתובה היא חוזה עליו האישה יכולה למחול ולכן גם על כל סעיפיו, לעומת זאת, הזכות של הבנים כשלעצמה כבר ניתנה להם, ואולי אפשר לומר שהיא יצאה משליטת האם, וזיקת הבנים לממון כבר לא קשורה אליה. הבנים נחשבים עתה כמקבלים את הכסף מבית-דין, ולא מאמם.
בדומה למחלוקת הראשונה, אנחנו מסתכלים פה על השאלה למי שייך הממון. האם הממון שייך רק לאדם הפרטי או שיש לאחרים שייכות בו.
ניתן לחרוז את שלוש הסוגיות שראינו. בשלושתן ראינו את דברי רבי זירא, ובשתיים הראשונות אנו יודעים בוודאות שדברי ר' זירא קשורים ישירות לעלייתו ארצה. הדברים מבטאים את ההסתכלות של ארץ ישראל. הסתכלות שהיא יותר כללית, משפחתית, שבטית, ופחות פרטית. ר' זירא זוכה להארה הזו בזכות אווירה של ארץ-ישראל, אשר עליו הוא מעיד – "אוירא דארץ ישראל מחכים".