פרק ראשון – חזית
שאלות המצריכות עיון
א. בסוגיא דף ד. על שאלת מאי חזית מביאה הגמרא תרי לישני דרב הונא והלישנא השניה אומרת:
אמר רב הונא מיכפא קרנא מלגיו.
ורש"י במקום אומר:
… ולקמיה פריך הא מבחוץ קתני
רש"י אינו מחכה לשאלת הגמרא וכבר במקום אומר שיש שאלה המתבקשת מאליה, שהרי זה סותר בהדיא ללשון המשנה האומרת שהחזית היא מבחוץ.
ואמנם הגמרא שואלת זאת ואומרת "קשיא".
לפנינו שאלה בלא תשובה דוגמת "שתיק רב" שדרכנו – ע"פ הרב – לחפש תשובתה בעומק רוחני שאין דרך הגמ' לאומרו1.
התוס' שואלים מדוע לא אמרו "תיובתא" שמשמעותו פירכא ללא תשובה והסתפקו ב"קשיא" שמשמעותו שיש תשובה ותשובתם2:
…דמצינן למימר היינו שבולט חוץ לחומה.
ועדיין צ"ע, מדוע לציין שהוא חוץ לחומה.
ב. בהמשך הסוגיא (ד:) על דברי המשנה אבל אם עשו מדעת שניהם שואלת הגמרא
אמר ליה רבא מפרזיקא לרב אשי לא יעשו לא לזה ולא לזה.
ותשובתו שקדים חד מנייהו וכדי שלא יוכל לטעון שזה רק שלו תקנו חזית לשניהם.
ושואלו רבא:
ותנא תקנתא לרמאי קמ"ל?
ורב אשי עונה שאמנם כן כמו שברישא עושה חזית משום הרמאים
ודוחהו רבא:
בשלמא רישא תנא דינא ומשום דינא תנא תקנתא, אלא סיפא דינא קתני דקתני תקנתא.
ומפרש רש"י דינא – היינו שכונס לתוך שלו במקום שנהגו שלא לגדור, ואגב החידוש הזה הזכירו את החזית שהיא תקנתא לרמאי, אבל בסיפא אין כל חידוש ולכן אין להזכיר תקנתא לרמאי.
ויש להעיר קצת שלפי"ז גם ברישא אין קשר בין ה"דינא" לבין ה"תקנתא" ורק אגב נזכרה ה"תקנתא" בבבא מיוחדת, ועדיין יש לשאול על דין החזית תנא תקנתא לרמאי קמ"ל.
ואפשר שמשום כך מפרש הראב"ד אחרת כמובא בשטמ"ק:
אבל הראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: בשלמא רישא תנא דינא ומשום דינא תנא תקנתא. פירוש דינא דרישא: "ועושה לה חזית מבחוץ" דאשמועינן דחזית ראיה היא לחזקה וכיון דאיצטריך לאשמועינן הכי ממילא אשמועינן תקנתא, אבל סיפא ודאי תו לא הוה צריך לאשמועינן, ומשום תקנתא דרמאי בלחוד? הוא דתני ליה והיינו תמיה.
הראב"ד פירש שהדינא הוא עשיית חזית מבחוץ וממילא אשמועינן תקנתא. וצ"ע הרי הדינא והתקנתא חד הם שהרי החזית אינה אלא משום הרמאים.
וחזינן מכאן לכאורה שהבין הראב"ד שיש משמעות לחזית מבחוץ כדבר עצמי וממילא מועיל הוא לתקנתא וצ"ע.
עוד יש לעיין שרבא ורב אשי נשארו בשאלה בלא תשובה וצ"ע כאמור לעיל1.
ג. בהמשך הסוגיא אמר רבינא שחזית לזה וחזית לזה בא לאפוקי מדאביי, דבהוצא עסקינן ולאביי לית ליה תקנתא אלא בשטרא והמשנה אומרת שיש תקנתא בחזית.
ותוס' שואלים ולאביי אליבא דרבינא מדוע אומרים במשנה תקנתא לרמאי שהרי בכותל עסקינן ותירץ שלאביי שייך למיתני תקנתא לרמאי. וצ"ע שאם כן מדוע רב אשי לא הסתמך על אביי שהרי ר' אשי רצה לומר שאשמועינן תקנתא לרמאי ברישא ורבא דחהו והרי לאביי אשמועינן תקנתא לרמאי ומדוע לא יסבור כן גם רב אשי.
ד. הרא"ש מביא דברי הר"י מיגאש הסובר שלא מועיל חזית בחצר, משום שיכול לכפותו לבנות ותמה הרא"ש3
ולא ידענא מהיכן אית ליה דלא תקינו רבנן חזית בחצר, כיון דסימן טוב הוא ולא שייך ביה רמאות אמאי לא מהני בכל דוכתא.
ורואים שאף לר"י מיגאש יש בחזית תקנה מיוחדת, ואינה רק מציאות של ראיה, ומבחינתו חזית קשורה בדווקא לבקעה שבה תקנו ולא שייכת לחצר ולכן בה לא תקנו.
ה. החידושים וביאורים סי' א' סעיף ט' כתב:
ויש להסתפק בבקעה במקום שנהגו לגדור עם חיובו משום היזק ראיה, דבמקום שנהגו, שמיה היזק, או דחיוב מהל' שכנים… וצ"ע.
והביא משם החזו"א שחיובו לא משום היזק ראיה. ויש להבין מהות הכותל בבקעה.
משמעות כותל בבקעה
בשלש המשניות הראשונות מובא ביטוי משותף:
אין מחייבין אותו.
במשנתנו נאמר על כותל בבקעה במקום שנהגו שלא לגדור. במשנה השניה נאמר הביטוי כשהקיף משלש רוחות, ובמשנה השלישית נאמר על כותל חצר שנפל, לבנותו למעלה מד"א.
במשנה השלישית נחלקו הראשונים במשמעות הביטוי. הרא"ש על המשנה אומר4:
יראה, האי דקתני אין מחייבין אותו, אין לפרש חיוביה הוא דלא מחייבין ליה אבל יכול לבנותו בעל כרחו, דהאי ליתא, שהרי אויר שעל גבי הכותל חציו של חבירו ואינו יכול למעט אוירו וכו'.
אבל הרמב"ם למד שאין מחייבין דייקא, אבל אם רוצה האחד יכול לבנותו גם על הצד של חברו.
ודייק הרמב"ם "אין מחייבין אותו" אבל בודאי שדבר נכון וטוב הוא לבנותו כבראשונה5.
ואם כנים הדברים, הרי שגם במשנה א' יש לומר שבבקעה במקום שלא נהגו לגדור "אין מחייבין אותו", אבל טוב הוא לבנותו ונכון לעשותו ואם רצה לעשות דבר שהוא ראוי, כונס לתוך שלו ובונה.
ונראה שעומק גדול בענין.
בספר עץ החיים שער אבי"ע כתב:
הנה יש מאציל ונאצל והנאצל יש בו ד' יסודות אש רוח מים עפר וה ד' אותיות הוי"ה והם חו"ב תו"מ והנה הם טנת"א והם הם אבי"ע שהם הם ד' בחי' שבאדם א' אדם הפנימי שהוא הרוחניות הנקרא נרנ"ח ב' הוא הגוף. ג' הוא המלבושים שע"ג הגוף. ד' הוא הבית שיושב בתוכו האדם וגופו ומלבושו וכל בחינות אלו כלולות מד' בחינות ואלו הם בחי' א' של הרוחינות הם נשמה לנשמה ונר"ן. בחי' הב' שהוא הגוף הוא העצמות שבהם המוח מבפנים והגידין והבשר ועור וכמש"ה עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני.
בחי' ג' שהם הלבושים הנה הם נודעים שהם לבושים המוכרחי' אל כהן הדיוט כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט כי אותן הד' דכ"ג הם לבושים היותר עליונים מאלו כנזכר בזוהר שאלו הם לבושים שם אדנ"י ואלו הם לבושי שם הוי"ה אבל עיקרם אינם אלא ד' בחי'. בחי' הד' והוא הבית יש: בית וחצר ושדה ומדבר. אמנם בכל אלו הד' בחי' הפרטיות יש בחי' א' כוללת כולם והיא ממוצעת בין בחי' ובחי' הכוללת שתיהן דוגמא מ"ש חכמי הטבע כי בין הדומם והצומח הוא הקורא"לי הנקרא אלמוגים ובין הצומח והחי הוא אדני השדה הנזכר במסכת כלאים שהוא כמין כלב גדל בקרקע וטבורו נשרש בקרקע ויונק משם וכשחותכין הטבור שלו מת ובין החי והמדבר הוא הקיף. וכעד"ז יש בכאן כי בין הבורא יתברך ובין הנברא שהיא הבחי' הכוללת הרוחינות יש בחי' באמצע אשר עליה נאמר בנים אתם לה' אלהיכם אני אמרתי אלקים אתם ונאמר ויעל אלקים מעל אברהם וארז"ל האבות הן הן המרכבה וכו'.
ומצאנו בספרים שענין עבודתו של האדם בעולם הוא להפוך בחינה של רה"ר לרה"י.
ר' צדוק מלובלין כתב6:
ועל דבר זה נתייסדה כל מסכת עירובין ולימודיה לעשות מרשות הרבים רשות היחיד… ורשות הרבים הוא מצד הפירוד הנגלה ויש עצות שיהיה נעשה מרשות הרבים רשות היחיד כנ"ל שזהו תכלית העבודה.
וכתב ליקוטי הלכות7:
כי מקדם היתה בבחינת שדה, בבחינת כי בשדה מצאה, שהיא מקום הפקר, בחינת רשות הרבים ששם אחיזת האשה זונה ועכשו מעלה אותה מבחינת שדה, מבחינת רשות הרבים לבחינת אשה יראת ה', בחינת בית, בחינת רשות היחיד, בחינת כל כבודה בת מלך פנימה, ועל – כן על – ידי הקדושין נתיחדה אליו ואסורה לכל העולם, כי נעשית בבחינת רשות היחיד, שהוא בחינת אשה יראת ה' וכו' כנ"ל. ועל – כן אסור לדור עם אשתו בלא כתבה, כי צריך להמשיך לה עשירות הנמשך מיראה, כדי שיהיה הזווג בבחינת יראה, שזה עקר קדשת הברית כנ"ל.
והנה המדבר הוא בחינת רה"ר גמורה שהוא מקום הפקר ושליטת החיצונים. שדה אף הוא יש בו בחינת רה"ר בחינת בקעה. חצר היא רה"י ואף על פי כן תיקנו חז"ל שאין לטלטל בה אלא על ידי עירוב, כי יש בה בחינת רה"ר שהם הרבים השייכים לחצר. והבית הוא רה"י גמור. התיקון הוא, אפוא להתקדם מהסוף להתחלה ממדבר לשדה ומשדה לחצר ומחצר לבית. תיקון המדבר להיותו כשדה מצאנו בדברי הנביא8:
והיה מדבר לכרמל.
שהמדבר יהיה ככרם.
והרישא של המשנה העוסקת בעשיית כותל בחצר מגמתה להפוך את החצר לבחינת בית, שכל אחד יהיה לו את חצירו וזו היא רה"י גמורה כבית.
ונראה שחלק זה של המשנה העוסק בבניית כותל בבקעה מגמתו לעשות את השדה לבחינת חצר ולכן "אין מחייבין אותו" אבל נכון וראוי הוא לבנותו.
משמעות החזית מכאן ומכאן
ועדיין הדברים צריכים עיון, שהרי בכותל חצר, מה שאמרה המשנה "המקום והאבנים של שניהם" ודייקנו שהם שותפים במקום ובאבנים, נבע הדבר לשיטת הרמב"ם מאופיה המיוחד של חצר כלשונו:
והואיל ומקום הכותל משל שניהם אם נפל הכותל הרי המקום והאבנים של שניהם.
שכיון שהחצר משותפת לכולם והם חולקים אותה ומקום הכותל הוא משל שניהם, שהם שותפין בו, לכן המקום והאבנים של שניהם.
אבל בבקעה כל שדה לעצמה, כאופיה של רה"ר שכל אחד נפרד לנפשו ואף אם יבנה כותל יהיה זה כותלו הפרטי ככותל הנמצא בשדה, אף שישק לכותל חברו – שכנו. ומדוע גם בבקעה אנו אומרים ש"המקום והאבנים של שניהם" היינו שהם שותפים בהם.
ונראה שזה תפקיד החזית מכאן ומכאן, להורות, שהכותל משותף לשניהם והוא כישות נפרדת מן השדה, שאין הכותל, כותל סתמי בשדה, אלא כותל המשמש כגבול המשותף לשניהם.
החזית היא הקובעת את הכותל כגבול ועושה את הבקעה הפרוצה לבחינת חצר אשר לה גבולות סביב9.
משמעות כונס לתוך שלו ועושה חזית מבחוץ
ונראה שהרישא העוסקת בכונס לתוך שלו במקום שלא נהגו לגדור אף היא נאמרה במגמה זו.
הכונס לתוך שלו ובונה את הכותל מתקן בזה את בחינת רה"ר שבבקעה וקובע את הכותל כגבול. רושם לדבר יש במשנה ובגמרא לקמן בדף ס'.
המשנה אומרת:
אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרה"ר אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא.
ובגמרא אמרו:
אבעיא להו כנס ולא הוציא מהו שיוציא.
ואחר משא ומתן אמרו שכוונת האמירה היא שנחלקו ר"י ור"ל בדין מחזיר כתלים למקומן:
ר' יוחנן אמר אינו מחזיר ור"ל אמר מחזיר. ר' יוחנן אמר אינו מחזיר משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מצד שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וכו'.
עצם הבעיה מלמדת שכשכונס לתוך שלו, הרי שקובע את הגבול בינו ובין רה"ר, וכבר יש קנין לרבים בחלקו.
ובכלל מצאנו שיש לשון קנין בגוף הקרקע של שכנו לענין בר מצרא שלא יכול למכרו לאחר כלשון הנמוק"י10:
משום דחשבינן ליה לבר מצרא כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע.
ונראה שה"איכא דאמרי" שאמרו "מיכפא לקרנא מלגיו" פרשו כך את הביטוי "ועושה חזית מבחוץ" שכן הכותל יש לו בחינת "מבחוץ" שהרי הוא הגבול, והרי הוא ככותל שבין שני שותפין, ואף כי הוא שלו "והמקום והאבנים שלו" מכל מקום יש לו גם רושם ובחינה של חוץ שכן הוא משמש כגבול לשדה.
והחזית פנימה מלמדת שהכותל ישות נפרדת היא והשדה נגמרת במקום שמתחיל הכותל.
וזו התשובה ל"קשיא" ששאלה הגמ', רוצה לומר, שאין הכותל, כותל סתמי בחצר, אלא, גבול, ולכן הוא מציין סוף השדה, והוא עצמו נפרד ממנה, ככל גבול שהוא משותף לצד השני. וכאן בשדהו שלו ובכותלו יש את שתי הבחינות של שדה וגבול, והחזית באה להגדיר זאת.
זה מה שאמר הראב"ד "קתני דינא היינו שעושה חזית מבחוץ". שהחזית היא הדין הקובע גבול והתקנתא בא ממילא שיש כאן ראיה של מי השדה והכותל.
1 עיין אגרות ראי"ה אג' ק"ג
2 ד"ה והא.
3 סימן ו'.
4 סי' ח'.
5 ועי' במה שכתבנו בשיעור הראשון בבבא בתרא 'השותפין' (מופיע באתר Malot302).
6 דובר צדק אות ד'.
7 הלכות קדושין הלכה ב'.
8 ישעיה ל"ב ט"ו.
9 דוגמת הקפת חומה לעיר פרזים המוסיפה בקדושה כיון שהופך בחינת רה"ר לבחינת רה"י.
10 ב"מ ק"ח.