פרק ראשון – בית הכנסת
א. קדושת בית הכנסת
הגמרא מביאה את דברי רב חסדא בענין בית הכנסת1:
אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא, עד דבני בי כנישתא אחריתי.
לכאורה, דברי רב חסדא אינם קשורים אל הסוגיה הכללית של פרקנו, ולא מובן מדוע בחרה הגמרא להביאם בפרק זה.
מקום נוסף בו אנו מוצאים את דברי רב חסדא אלו, הוא הגמרא במסכת מגילה, שדנה בעניני בית הכנסת2:
רמי בר אבא, הוה קא בני בי כנישתא. הוה ההיא כנישתא עתיקא, הוה בעי למיסתריה ולאתויי ליבני וכשורי מינה ועיולי להתם. יתיב וקא מיבעיא ליה הא דרב חסדא, דאמר רב חסדא: לא ליסתור בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי.
ופירש רש"י:
הא דאמר רב חסדא – בבבא בתרא, בהשותפין.
מעניין הדבר, שלפי דברי רש"י, מקומם העיקרי של דברי רב חסדא, הוא בפרקנו ולא במסכת מגילה, אף על פי שדוקא במסכת מגילה, העיסוק הוא בענייני בית הכנסת.
המשנה במסכת מגילה אומרת3:
אין מוכרין את של רבים ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו, דברי רבי יהודה.
וכן בהמשך4:
ועוד אמר רבי יהודה, בית הכנסת שחרב, אין מספידין בתוכו… ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר5: "והשמותי את מקדשיכם", קדושתן אף כשהן שוממין.
מפשט לשון המשנה משמע שיש קדושה לבית הכנסת, ומן הפסוק משמע שקדושה זו, הנלמדת מהמקדש, היא מן התורה.
הספרא מסביר כיצד נלמדת קדושה זו6:
'והשימותי את מקדשיכם'7 מקדש, מקדשי, מקדשיכם. לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות.
המילה 'מקדשיכם' בלשון רבים, באה לרבות קדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות שהיא בבחינת קדושת המקדש.
לעומת זאת מצינו בתוספתא בענין קדושת המקדש8:
וכלים שנעשו מתחלתן להדיוט, אין עושין אותן לגבוה. אבנים וקורות, שחצבן מתחלה להדיוט, אין בונין [אותו] בהר הבית. אבני היכל ועזרות שנפגמו, אין להם פדיון וטעונין גניזה.
וכך פוסק הרמב"ם להלכה9:
אין עושין כל הכלים מתחילתן, אלא לשם הקודש. ואם נעשו מתחילתן להדיוט, אין עושין אותן לגבוה. וכלי גבוה, עד שלא נשתמש בהן גבוה, רשאי להשתמש בהן הדיוט. ומשנשתמש בהן גבוה, אסורין להדיוט. אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת, אין בונין אותן להר הבית.
הכסף משנה אומר שיש לתמוה על דברי הרמב"ם:
ומשמע לרבינו, דלהדיוט היינו בית הכנסת. ולגבי הר הבית הדיוט קרי ליה, ויש לתמוה, מי דחקי לרבינו לפרש כן, ולמה לא פירש דלהדיוט ממש קאמר.
נראה, אם כן, שדברי התוספתא חולקים על דברי הספרא, שהרי בספרא נלמדת קדושת בית הכנסת מקדושת המקדש, לעומת דברי התוספתא, בהם נראה, שקדושת בית הכנסת פחותה מקדושת המקדש. כך גם מסביר הכסף משנה את דברי הרמב"ם.
השאילתות דרב אחאי גאון אומר לעניין מזוזה10:
ובתי כנסיות ומדרשות נמי פטורין דאיקריין מקדש, שנאמר: 'והשמותי את מקדשיכם'.
וכך אומר גם הרמב"ם בהלכותיו בענין קדושת בית הכנסת11:
בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, בקדושתן הן עומדות. שנאמר: 'והשימותי את מקדשיכם', אף על פי שהן שוממין, בקדושתן הן עומדין.
וכן בענין מזוזה12:
הר הבית, הלשכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות, שאין בהן בית דירה פטורין, לפי שהן קדש.
האחרונים מדקדקים ברמב"ם, שהקדושה היא זו שמפקיעה את שם 'דירה' מבית הכנסת, ולכן הוא פטור ממזוזה.
גם הרמב"ם בתשובה אומר עניין זה13:
וכל בית הכנסת, מקדש הוא.
וכן כתב הקרית ספר14:
נראה דרשה גמורה, הא דדרשינן: 'והשמותי את מקדשיכם', לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות.
יש להבין, אם כן, מה ההבדל בין דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, שם פסק הרמב"ם שבית הכנסת נחשב להדיוט, לבין דבריו בהלכות תפילה, שם למד הרמב"ם את קדושת בית הכנסת מן הפסוק: 'והשימותי את מקדשיכם'.
הרמב"ן חולק על הרמב"ם בענין קדושת בית הכנסת15:
לפי מה ששנינו במשנתינו בית הכנסת לוקחין בדמיו כו' משמע ודאי שבית הכנסת קדושה יש בו… והשתא קשיא לי א"כ האיך נמכר והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה, ובתוספתא דהאי פרקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון… ועוד שאין אני רואה בגמרא בית הכנסת נפקע מקדושתו על דרך פדיון וחלול אלא במכירה ושינוי רשות. ויש לישב ולומר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה לולב וסוכה, והן עצמן אע"פ שנזרקין לאחר זמן בזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד… לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו, שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו, אבל אם נמלכו למכרו כבר עבר זמן מצותו כסוכה לאחר שבעה ונפקעה קדושה [דמצוה] מיניה.
הרמב"ן אומר, שקדושתו של בית הכנסת היא קדושה של תשמיש מצוה, 'קדושה של כבוד', ולאחר שנמלכו למוכרו כבר אין בו קדושה, כמצות סוכה ולולב. לכן, גם כשהוא קיים, קדושתו אינה כקדושת המקדש. לעומת דברי הרמב"ם, שלבית הכנסת יש קדושה שהיא המשך של קדושת המקדש.
מדברי הרמב"ן עולות כמה שאלות על הרמב"ם:
1. היכן מצינו קדושה שאין עליה חילול, כפי שיוצא מדברי הרמב"ם על קדושת בית הכנסת?
2. מדוע יש פדיון לאבני בית הכנסת, והרי לאבני המקדש אין פדיון?
3. מדוע מותר למכור בית הכנסת, דבר המוריד אותו מקדושתו?
ב. מורא מקדש
כך דורש הספרא בענין מצות מורא מקדש16:
(ז) יכול יהיה בנין בית המקדש דוחה שבת? תלמוד לומר: 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו'. אמר שבת משם שמירה ואמר מקדש משם מורא, יכול יהא ירא מן המקדש? ת"ל: 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו', מה שבת, לא מן השבת את מתיירא, אלא ממי שפקד על השבת. אף מקדש, לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שפקד על המקדש. (ח) אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים, מנין? תלמוד לומר: 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו'. מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם. (ט) איזהו מורא? לא יכנס להר הבית, במקלו ובתרמילו, במנעלו ובאפונדתו והאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא וברקיקה מקל וחומר.
וכן פוסק הרמב"ם להלכה17:
אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו, חייב אדם במוראו, כמו שהיה נוהג בו בבניינו. לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח. שנאמר: 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו'. מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם. שאף על פי שחרב, בקדושתו עומד.
בענין קדושת בית המקדש אומר הרמב"ם18:
ולמה אני אומר, במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים, מפני השכינה ושכינה אינה בטלה. והרי הוא אומר: 'והשמותי את מקדשיכם', ואמרו חכמים: 'אף על פי ששוממין, בקדושתן הן עומדים'.
הראב"ד19, בענין זה, של קדושת ירושלים והמקדש, השיג על הרמב"ם ואמר, שקדושה ראשונה בטלה לענין ירושלים והמקדש. אך בענין מורא מקדש לא השיג הראב"ד על הרמב"ם כלל.
אם כן, אנו למדים, שבענין קדושת בית המקדש, שקידשה לעתיד לבוא, הנלמדת מדרשת הפסוק: 'והשימותי את מקדשיכם', הראב"ד חולק על דברי הרמב"ם. אך בענין מורא מקדש, שהוא חיוב לעולם, הנלמד מדרשת הפסוק: 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו', הראב"ד מסכים עם דבריו. ויש להבין את שיטתו של הראב"ד.
בענין 'מורא בית הכנסת', אומרת הגמרא20:
אמר רבי חלבו, אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת להתפלל, מותר לעשותו קפנדריא. שנאמר21: 'ובבא עם הארץ לפני ה' במועדים וגו'… אמר רבא: רקיקה בבית הכנסת שריא, מידי דהוה אמנעל… אלא אמר רבא, כי ביתו, מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש, ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש. אף בית הכנסת, קפנדריא הוא דאסור, רקיקה ומנעל שרי.
נראה, אם כך, שאין מורא בית הכנסת נלמד ממורא מקדש. ויש להבין, מדוע קדושת בית הכנסת נלמדת מקדושת המקדש ומורא בית הכנסת אינו נלמד ממורא מקדש, אלא מביתו של אדם.
ג. שייכות בית הכנסת לציבור
המשנה במסכת נדרים פרק השותפין22, אומרת כך23:
'הריני עליך חרם', המודר אסור. 'הרי את עלי חרם', הנודר אסור. 'הריני עליך ואת עלי', שניהם אסורין. ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר.
ואיזהו דבר של עולי בבל? כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים.
יש מקום להבין, מהו ההבדל המהותי שבין 'דבר של עולי בבל' לבין 'דבר של אותה העיר', הגורם לכך ששנים האסורים בהנאה זה מזה, יהיו מותרים בדבר אחד ואסורים באחר אף על פי ששני הדברים שייכים אל הכלל.
הרמב"ם פוסק הלכה זו כך24:
שנים, שנאסרה הנאת כל אחד מהן על חבירו… ומותרין בדברים שהם בשותפות כל ישראל, כגון: הר הבית… ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר, כגון: הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים.
נראה, שהשותפות של 'כל ישראל', שונה משותפותם של 'כל אנשי העיר'.
ניתן להבין את ההבדל בין שתי שותפויות אלו על פי דברי הרב קוק25:
ואצל השותפים בודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים, כדמשמע מסוגיא וממשנה דתמורה י"ג א' אין הציבור והשותפין עושין תמורה, מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה… שאין שייכות לזה להפרט מצד פרטיותו אלא מצד קדושת קשורו אל הכלל.
ההבדל בין שותפין לציבור הוא, שהשותפין הם כמה פרטים שרוצים להשתתף יחד בענין מסוים, וכך נוצר כלל לענין זה. זאת אומרת, שיתוף הבא מהפרטים אל הכלל. והציבור, זהו כלל, שמשמעותו היא מהות אחת שממנה מקבלים כל הפרטים את החלק המשותף שבהם, אך מהות זו תישאר תמיד קיימת בפני עצמה. זאת אומרת, שיתוף הבא מהכלל אל הפרטים. המקדש שייך לציבור לעומת בית הכנסת השייך לשותפין.
לכן, לשנים המודרים הנאה זה מזה, מותר להיכנס למקדש, ואסור להיכנס לבית הכנסת. כיון שהמקדש אינו רכוש שיש לכל אחד מהציבור חלק בו, ואילו בית הכנסת כולם שותפין בו ויש לכל אחד חלק בו.
המלבי"ם, בענין דרשת הפסוק "והשימותי את מקדשיכם", אומר26:
ומה שכתוב: "והשימותי את מקדשיכם", דרש שכולל גם בתי כנסיות, כי על בית המקדש היה לו לומר 'מקדשי' או 'מקדש' סתם, לא 'מקדשיכם' בכינוי לישראל.
בדברי המלבי"ם ניתן לראות את ההבדל שבין 'מקדשי' הנדרש לענין בית המקדש לבין 'מקדשיכם' הנדרש לענין בית הכנסת. בית המקדש – 'מקדשי' – הקב"ה מכנה את המקדש כמקדש שלו, והקב"ה הוא הקובע את קדושתו. לעומת בתי כנסיות – 'מקדשיכם' – מקדש שלכם. עם ישראל הוא המחיל עליהם את הקדושה, על ידי התפילה והלימוד בהם. לכן אנו חייבים במורא מקדש, שמקור קדושת מקום המקדש הוא אלוקי, כפי שכתוב "מקדשי תיראו" לאפוקי בית הכנסת, כיון שקדושת בית הכנסת באה מלמטה, מהציבור. כך ניתן להבין את ההבדל בין פסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, שבית הכנסת הדיוט הוא לגבי המקדש לבין פסיקתו בהלכות תפילה, שבתי כנסיות שחרבו בקדושתן הן עומדות. בהלכות תפילה מדבר הרמב"ם על קדושת בית הכנסת הנלמדת מהמקדש, "והשימותי את מקדשיכם", שזו קדושה החלה על ידי תפילת הציבור. אך בהלכות בית הבחירה מדובר בקדושת האבנים, קדושה עצמית הנקבעת על ידי הקב"ה, ביחס לקדושה זו נחשב בית הכנסת להדיוט. כמו כן, מובן גם מדוע בענין קדושה ראשונה חולק הראב"ד על הרמב"ם, ואומר שלא קידשה לעתיד לבוא בירושלים והמקדש, ואף על פי כן בענין מורא מקדש שהוא לעולם, מסכים הראב"ד לדברי הרמב"ם, כיון שמורא מקדש נובע מכך שבמקום זה הופיעה קדושה אלוקית, שאין לה ביטול. אך קדושת ירושלים והמקדש בקדושה ראשונה, זהו גדר אחר של קדושה, ששייך לגבוה, ומקדושה זו נלמדת קדושת בית הכנסת.
ד. קושיית הר"ן על הרמב"ם בדין "ברירה"
הגמרא מביאה את המשנה בנדרים, "השותפין שנדרו הנאה זה מזה", לענין דין 'ברירה'27:
…במאי קמיפלגי? רבי אליעזר בן יעקב סבר: 'יש ברירה'. האי מדידיה קא ממלא והאי מדידיה קא ממלא. ורבנן סברי: 'אין ברירה'. אמר רבינא ואזדו לטעמייהו דתנן: "השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ר"א בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו". במאי קמיפלגי? ר"א בן יעקב סבר: 'יש ברירה', האי לדנפשיה עייל והאי לדנפשיה עייל. ורבנן סברי: 'אין ברירה'.
הר"ן על המשנה בנדרים, שואל על פסק הרמב"ם בענין 'ברירה'28:
ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל, שפסק בפ"ז מהלכות נדרים כרבי אליעזר בן יעקב, ופסק נמי למתניתין. וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל בהלכותיו, היכי מזכי שטרי לבי תרי.
הר"ן מקשה על הרמב"ם שפוסק, ששנים המודרים הנאה זה מזה מותרין להיכנס לחצר שאין בה דין חלוקה, כרבי אליעזר בן יעקב שסובר 'יש ברירה' (וכך גם נפסק להלכה), ולענין דברים שהן בשותפות כל אנשי העיר כגון בית הכנסת, כותב הרמב"ם שאסורין להכנס, כדין 'אין ברירה'.
יש להבין, לאור קושיית הר"ן על הרמב"ם, מה ההבדל בין שותפות חצר לשותפות בית הכנסת, לשיטת הרמב"ם29.
נראה, שבשותפות חצר כל אחד מהשותפין נותן את חלקו, כדי להשתמש בממונו הפרטי באופן היעיל ביותר. זאת אומרת, שהשותפות נועדה לרווחת האדם הפרטי. אך בשותפות של בית הכנסת אדם לא נותן את חלקו בשביל רווחתו האישית, אלא בשביל הציבור, כיון שתכליתו של בית הכנסת הוא הכינוס של הציבור לדברים שבקדושה. זאת אומרת, שהשותפות היא המגמה והתכלית בבית הכנסת. זה ההבדל בין שותפות חצר לשותפות בית הכנסת. לכן פוסק הרמב"ם ששנים המודרים הנאה זה מזה, אסורים להיכנס לבית הכנסת. כיון שדין 'יש ברירה', לפי הרמב"ם, חל רק על שותפות שמטרתה היא חלקו הפרטי של היחיד, ואילו מגמת שותפותו של בית הכנסת היא הציבור, ולכן אין בו ברירה, שהרי אי אפשר לומר שמתברר שזה חלקו הפרטי, כיון שבית הכנסת לא ניתן לחלוקה30.
אם כן ראינו הבדל בין בית המקדש שהוא של הציבור, שקדושתו באה מהכלל אל הפרטים, לבין בית הכנסת שהוא של שותפין שקדושתו באה מהפרטים אל הכללים. כאן אנו רואים שגם השותפות בחצר, שונה היא מהשותפות בבית הכנסת, כיון שבחצר השותפות היא אמצעי, ובבית הכנסת השותפות היא היעד.
ה. ענין בית הכנסת בפרק השותפין
ניתן לחלק בין שתי אפשרויות בהבנת ייחודו של בית הכנסת. האפשרות האחת היא, שמתוך שהמקום קדוש, יש להתפלל בו. והאפשרות השניה, שקדושתו של בית הכנסת, נובעת מכך שמתפללים בו.
הגמרא במסכת ברכות מביאה עוד התייחסות של רב חסדא לענין בית הכנסת31:
אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: "לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא". אמר ליה: הכי אמר רב חסדא: "מאי דכתיב32: 'אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב'? אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות". והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד'.
הדברים צריכים עיון, שהרי רבא ביקש 'מילי מעלייתא' בענין בית הכנסת, ורפרם בר פפא לכאורה, מביא אימרה של רב חסדא שמבטאת את ההיפך: 'אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות'. ניתן לומר שרב חסדא הבין, שקדושתו של בית הכנסת נובעת מכך שמתפללים בו. הקב"ה מקדש את המקומות שיש בהם ד' אמות של הלכה, בבחינת המקדש שקדושתו מהקב"ה, ולכן אנו מתפללים בהם33. הלימוד הוא זה שקובע את הקדושה ואם לא הלימוד, אז התפילה היא שקובעת את קדושת המקום.
נראה, שבזה מבטא רב חסדא את עניינו של בית הכנסת. "מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא". רב חסדא אומר את נקודה המרכזית של בית הכנסת – המעלה שלו – שהוא קדוש מכיון שאנו מתפללים בו. כלומר, מעלתו של בית הכנסת היא, שעבודת ה' שלנו יוצרת קדושה.
מובן מדברי רב חסדא שישנה קדושה גדולה יותר וזו קדושת המקדש, קדושה אלוקית המגיעה מלמעלה. אך "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ד' אמות של הלכה בלבד", הלימוד הוא זה שקובע את הקדושה, ואם לא הלימוד, התפילה.
לאור דברים אלו, ניתן להבין מדוע הביא רב חסדא את ענין בית הכנסת דוקא בפרקנו "השותפין". "לא ליסתור איניש בי כנישתא", בית הכנסת עניינו השותפות. ראינו34 בחלוקת חצר, שישנו מקום שהשכנים נשארים שותפין בו גם לאחר החלוקה. גם בבית הכנסת, כל אחד נותן את חלקו בשותפות. אך בבית הכנסת אדם אינו יכול לדרוש לחלקו לכל אחד מהשותפין, כיון שהמטרה היא עצם השותפות, ולא החלק הפרטי של כל אחד ואחד.
1 בבא בתרא ג' ע"ב.
2 מגילה כ"ו ע"ב.
3 פרק ג' משנה א'.
4 פרק ג' משנה ג'.
5 ויקרא כ"ו, ל"א.
6 ספרא בחוקותי פרק ו', ד'.
7 ויקרא כ"ו, ל"א.
8 תוספתא מגילה פרק ב', י'.
9 הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה כ'.
10 פרשת עקב, שאילתא קמ"ה, ד"ה: 'שאילתא דמחייבין'.
11 הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י"א הלכה י"א.
12 הלכות 'תפילין, מזוזה וספר תורה' פרק ו', הלכה ו'.
13 שו"ת הרמב"ם, תשובה ר"צ.
14 הלכות תפילה פרק י"א, וכן הלכות בית הבחירה פרק א'.
15 חידושי הרמב"ן מסכת מגילה כ"ה ע"ב.
16 ספרא פרשת קדושים פרק ז', ז' – ט'.
17 הלכות בית הבחירה פרק ז' הלכה ז'.
18 הלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה ט"ז.
19 בהלכה יד מובאת השגת הראב"ד – 'בקדושה ראשונה שקדשה שלמה' א"א: סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו. ובכמה מקומות במשנה, אם אין מקדש ירקב. ובגמ' אמרו, דנפול מחיצות, אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י. ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא, לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו, לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.
20 ברכות ס"ב ע"ב.
21 יחזקאל מ"ו, ט'.
22 אנו מוצאים שני פרקי "השותפין" בש"ס: פרק ראשון בבבא בתרא ופרק חמישי בנדרים. דבר זה מצריך עיון ביחס בין שני פרקים אלו, להשלמת הבנת מושג השותפות.
23 פרק ה' משניות ד', ה'.
24 פרק ז' מהלכות נדרים הלכות א', ב'.
25 ספר משפט כהן, פיסקא קכ"ד (עמוד רע"ג).
26 מלבי"ם ויקרא כ"ו, ל"א פיסקא ל"ז, ד"ה: "ונתתי את עריכם חרבה".
27 בבא קמא נ"א ע"ב.
28 הר"ן בנדרים מ"ח ע"א (על הדף), ד"ה: "ולא דברו בנשיא אלא בהווה". וכן ב'לחם משנה' על הרמב"ם בהל' נדרים פ"ז ה"ב.
29 ניתן לומר, ששותפות זו חלה גם על דברים שאינם בקדושה, כפי שמביא הרמב"ם: "כגון: הרחבה שבעיר והמרחץ".
30 כך ניתן להבין את עומק המשנה, שלא הביאה את מחלוקתם של רבי אליעזר בן יעקב וחכמים לענין בית הכנסת, אלא רק לענין חצר.
31 ברכות ח' ע"א.
32 תהילים פ"ז, ב'.
33 כפי שאומרת הגמרא בברכות בהמשך: "רבי אמי ורבי אסי, אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא, לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי".
34 בשיעור "השותפין ב." בענין 'שיטת הרמב"ם בהבנת המשנה', הנמצא באתר.