פרק ראשון – גוד או אגוד
כך פותחת הגמרא בענין 'גוד או אגוד'1:
ולא את הטרקלין כו': אין בהן כדי לזה וכדי לזה, מהו? רב יהודה אמר: אית דינא דגוד או אגוד. רב נחמן אמר: לית דינא דגוד או אגוד.
רש"י: אית דינא דגוד או אגוד – זה שרוצה לחלוק אומר לזה שאינו רוצה לחלוק: 'או קוץ לי דמים וקנה לך חלקי, או אני אקוץ דמים ואתן לך בחלקך, שאי אפשי בשותפותך'. לית דינא – שזה יכול לומר: 'לא שלך אקנה ולא שלי אמכור, אלא שותפין נהיה בה'.
ניתן לדייק בדברי רש"י מספר דיוקים:
א. בדיבור המתחיל 'אית דינא דגוד או אגוד', אומר רש"י: 'זה שרוצה לחלוק', ולא: 'זה שרוצה לבטל את השותפות', ובפשטות נראה, שדין 'גוד או אגוד' הוא ביטול השותפות ולא חלוקה.
ב. בדבור המתחיל 'לית דינא', לא ציטט רש"י את כל המשפט: 'לית דינא דגוד או אגוד', כפי שעשה זאת בדבור המתחיל הראשון, אלא ציטט רק את המילים 'לית דינא', ויש להבין סיבת השינוי.
ג. בדיבור המתחיל 'לית דינא', מביא רש"י את דברי הנטען, באופן הנראה כתשובה לדברי הטוען בדיבור המתחיל 'אית דינא דגוד או אגוד'. יש להבין מדוע פירש רש"י את המחלוקת בין רב יהודה לרב נחמן בצורה של דו שיח בין השותפין.
ד. יש לשים לב שבדיבור המתחיל 'אית דינא דגוד או אגוד', אומר רש"י: 'זה שרוצה לחלוק אומר לזה שאינו רוצה לחלוק', ובדיבור המתחיל 'לית דינא' אומר רש"י: 'שזה יכול לומר'.
מהביטוי 'אית דינא דגוד או אגוד', יש ללמוד ש'גוד או אגוד' הוא נתון קיים כדין חלוקת רכוש בין בני אדם, ומחלוקתם של רב יהודה ורב נחמן היא האם הוא פועל על פי דין, או לא.
דבר זה הביא את רש"י לומר, שהאחד אומר לחברו: 'גוד או אגוד', שעל אמירה זו אומר רב יהודה שיש דין כזה. דהיינו, שהאמירה פועלת חיוב לחלוק בדרך של 'גוד או אגוד'. רב נחמן סובר אחרת, ואומר: 'לית דינא דגוד או אגוד'. היינו, שהשני יכול להכריח את חבירו להמשיך את השותפות כהוויתה, ואין אמירת 'גוד או אגוד' יוצרת חיוב לחלוקה. לכן רש"י מצטט רק את המילים 'לית דינא', המבטאות את שיטת רב נחמן, שהצעת 'גוד או אגוד' על ידי אחד השותפים, אינה יוצרת אף דין. כך גם ניתן להבין, שרש"י הביא את המחלוקת בצורה שנראית כדו שיח, כדי להדגיש בדעת רב נחמן שהאחד מציע לחבירו 'גוד או אגוד', והשני עונה לו 'לא רוצה', ולא נוצר דין חדש על ידי הצעת הראשון, אלא השותפות נשארת כפי שהיתה עד עכשיו. כמו כן המילים 'יכול לומר', מורות על כך שהשותף השני לא חייב לענות בפועל למציע 'גוד או אגוד' כלל, כיון שדברי המציע אינן יוצרות דין חדש, הדורש תגובה מהמתנגד.
התוספות מביא מחלוקת בענין 'גוד או אגוד'2:
אית דינא דגוד או אגוד – נראה לר"י, דאפילו בדמים יקרים הרבה יותר משוייו, יכול לומר לו או גוד או אגוד. ואין נראה לריצב"א, דאם כן, יוכל לסלק אחד את חבירו על ידי עילוי דמים בחצר שאין בה דין חלוקה.
יש להבין, מדוע אומר ר"י שאפילו בדמים יקרים יכול לומר לו 'גוד או אגוד', מהיכן לקוח דבר זה בפשט הגמרא3?
נראה שר"י הבין, שהביטוי 'גוד או אגוד', בא לומר שהדגש בדין זה הוא על ההדדיות של השותפין וכוונתו לומר, 'משוך אתה חפץ זה או שאני אמשוך4', ואפילו בדמים יקרים. אם כן, דין 'גוד או אגוד', על פי הבנה זו בר"י, בא לברר מי מהשותפים יותר מחובר אל החפץ, ומוכן לשלם עליו אפילו מחיר יקר5.
כמו כן יש להבין, מדוע מוסיף הריצב"א את המילים 'בחצר שאין בה דין חלוקה', והרי ברור שמדובר בחצר כזו?
נראה שלא בכדי מדגיש הריצב"א שמדובר בחצר שאין בה דין חלוקה, ודוקא השתמש בביטוי 'דין חלוקה'. מהיכן לקח הריצב"א ביטוי זה, ומה משמעותו?
הגמרא דנה בענין שדה שאינה ניתנת לחלוקה, בעוד שתי מקומות:
בתחילת פרקנו6:
א"ר אסי א"ר יוחנן: משנתנו כשאין בה דין חלוקה. והוא דרצו, מאי קא משמע לן? דכי לית ביה דין חלוקה, כי רצו פליגי. תנינא: אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים, אפילו פחות מכאן חולקין…
וכן במסכת נדרים7:
משנה: השותפין שנדרו הנאה זה מזה, אסורין ליכנס לחצר. רבי אליעזר בן יעקב אומר: זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו.
גמרא: …אמר רבה אמר זעירי: מחלוקת שיש בה כדי חלוקה, אבל אין בה כדי חלוקה דברי הכל מותר. אמר ליה רב יוסף: הרי בית הכנסת דכמי שאין בו כדי חלוקה דמי, ותנן: "שניהן אסורין בדבר של אותה העיר". אלא אמר רב יוסף אמר זעירי: מחלוקת שאין בה כדי חלוקה, אבל יש בה כדי חלוקה דברי הכל אסור. אמר רב הונא: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. וכן אמר רב אלעזר: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
מהראשונים8 עולה, שהסברא של רב יוסף בשם זעירי לומר שכשיש בחצר כדי חלוקה לדברי הכל אסורים להיכנס לחצר, היא שהחצר נועדה לחלוקה, ולכן היא כביכול כבר מחולקת וכל אחד מהשותפים בהיכנסו לחצר, נכנס גם לחלקו של חבירו.
על פי דברים אלו ניתן לומר בחצר שאין בה דין חלוקה, לפי רבי אליעזר בן יעקב, שהשותפות היא התכלית כיון שאין בה כדי חלוקה, ולכן מותר לכל אחד מהשותפים להיכנס. שהרי רבי אליעזר בן יעקב סובר 'יש ברירה', כלומר, בזמן שכל אחד מהשותפים נכנס לחצר, כולה מבוררת לו, ולכן אף על פי שהוא מודר הנאה משותפו מותר לו להיכנס לחצר, שכרגע היא כולה שלו.
הגמרא9 מתייחסת אל החצר בשני בטויים: במסכת בבא בתרא אומרת הגמרא: 'משנתנו כשאין בה דין חלוקה', ובנדרים: 'מחלוקת שאין בה כדי חלוקה'. יש להבין אם כן, את ההבדל בין שני הביטויים הללו, וכן מדוע בדין 'גוד או אגוד' אצלנו, מתבטאת הגמרא דוקא בביטוי 'כדי לזה וכדי לזה'.
חקרו אחרונים10 למאן דאית ליה דינא ד'גוד או אגוד', האם הוא דין חלוקה, שזה אופן של חלוקה שאף שאין לדבר מסוים כדי חלוקה בגוף הדבר, מכל מקום יש דין חלוקה בערכו של הדבר, או שדין 'גוד או אגוד', הוא גדר בפני עצמו ותקנה מיוחדת.
חקירה זו תלויה בהבנה מה כוללת בעלות אדם על דבר. ניתן להבין שהבעלות היא על גוף החפץ, וניתן להבין שהבעלות היא על ערכו של החפץ, שכן אפשר לממש חפץ גם על ידי מכירתו וקבלת ערכו.
בודאי ששני הדברים נכונים. השאלה היא, בדבר שאין בו כדי חלוקה, שיש לומר שאין בו כדי חלוקה בגופו, אך בערכו בודאי יש בו כדי חלוקה, ולכן ניתן לחלוק בערכו על ידי 'גוד או אגוד'.
מי שסובר 'לית דינא דגוד או אגוד', סובר שאין חלוקה אלא בגופו של חפץ, ואי אפשר לכפות על אדם לממש את החפץ בערכו, אם רצונו בגוף החפץ11.
נראה, שבחקירה זו נחלקו לשונות הגמרא. לפי הביטוי 'אין בה דין חלוקה' משמע שאין דין חלוקה כלל, ואם יש דין 'גוד או אגוד' הרי שאינו מדין חלוקה, אלא תקנה בפני עצמה. לפי הביטוי 'אין בה כדי חלוקה', היינו בגוף החפץ, אבל עדיין יש לומר 'גוד או אגוד', ויחלקו בערכה12.
יש מקום לומר, שלפי ר' אליעזר בן יעקב, אם היינו מגדירים את דין 'גוד או אגוד' כחלוקה, הרי יש בחצר דין חלוקה, ואם כך נמצא שחוזר הדין לאסור על שותף המודר הנאה להיכנס לחצר, כיון שנכנס לחלקו של חברו. לפי חכמים, אנו מגדירים את דין 'גוד או אגוד' כחלוקה, וחצר זו היא כמו חצר שיש בה כדי החלוקה שכן יש בה דין חלוקה, ולכן אסור לשותף המודר הנאה להיכנס לחצר. לכן השתמשו בלשון 'אין בה כדי חלוקה', בגוף החצר אין, אך בערכה יש.
נראה שבזה נחלקו ר"י וריצב"א. לפי ר"י דין 'גוד או אגוד הוא דין חלוקה, והיינו שאם יש חפץ שאין בו כדי חלוקה, יש לברר מי יקבל את גוף החפץ ומי יקבל את ערכו, והדבר יתברר על ידי עילוי דמים. הרוצה את גוף החפץ יהיה מוכן לשלם עבורו סכום גדול, ומי שמעונין בערכו ישמח על עילוי הדמים. על פי דברים אלו, במקום דברי רש"י: "מי שרוצה לחלוק אומר לזה שאינו רוצה לחלוק…", יאמר ר"י: "מי שרוצה את החפץ יאמר לחבירו…".
לעומתו ריצב"א נקט בביטוי 'אין בה דין חלוקה'. דהיינו שאינו מדין חלוקה, אלא תקנה בפני עצמה, ולכן בודאי לא יתקנו שיוכל העשיר לסלק העני, וכן אם זו תקנה בפני עצמה, הרי שאי אפשר להעלות בדמים יקרים.
1 בבא בתרא יג, א.
2 ד"ה 'אית דינא דגוד או אגוד'.
3 יש לדעת, שתוספות בדרך כלל אינו מביא הלכות שאין קשורות לפשט הגמרא. על כן, נצרכים אנו להבנה מהי קושייתו של התוספות בפשט הגמרא, שהביאו לפירוש זה.
4 הביטוי 'גוד או אגוד' הוא ביטוי מיוחד, כיון שיש לו שתי הוראות. האחת 'קוץ' – מצד הדמים, והשניה 'משוך' – מצד החפץ. הראב"ד בבבא קמא (על דף י, א, סוף ד"ה: 'ת"ר הכשרתי מקצת נזקו כו") אומר על הביטוי 'מבעה', שכשיש לביטוי אחד שתי הוראות, חז"ל התכוונו לומר את שתיהן. אם כן ניתן לומר, שר"י פירש 'גוד' – משוך, מצד החפץ (ולכן אפילו בדמים יקרים, כשהעיקר הוא ההדדיות), ורש"י פירש 'גוד' – קוץ, מצד חלוקת הדמים, כלומר, חלוקת הערך הכספי של הקרקע, כפי שיבואר בהמשך השיעור.
5 נראה, שהמציאות שעמדה מול עיניו של ר"י, היא שיש חפץ שאחד השותפין מחשיבו ומוכן לשלם עליו מחיר יקר והשני לא מעונין כל כך בחפץ זה, ולכן ר"י אומר 'דאפילו בדמים יקרים'.
6 דף ג, א.
7 המשנה בדף מה, ב, והגמרא בדף מו, ב.
8 הרשב"א: "אלא דכשיש בה כדי חלוקה ואפשר לתקן בחלוקה, נתקן". וכן הרי"ץ בשיטה מקובצת: "דאם יש בה שמונה אמות שהן דין חלוקה אסור, דחשבינן להו רשויות, ואמרינן 'אין ברירה' וכל אחד נכנס בתוך של חברו, ואפילו לרבי אליעזר בן יעקב".
9 כפי שראינו: בבבא בתרא ג, א, ובנדרים מו, ב.
10 חקירה זו מובאת בספר 'קונטרס הביאורים' סימן ו, אות א, ד"ה: 'המבואר מזה'.
11 ב'קונטרס הביאורים' הביא מקורות בראשונים שבודאי מבורר שזה צורת חלוקה. גרסת בעל העיטור ורב האי גאון.
12 דברים אלו לפי הראשונים שאומרים שאף בחצר נחלקו רב יהודה ורב נחמן בדין 'גוד או אגוד'.