פרק ראשון – הודעת בע"ד
הגמרא מסבירה את הק"ו של ר' חייא ואומרת:
"ומאי ק"ו ומה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה ופיו אין מחיבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מאי ממון קנס".
שאלות על הק"ו:
א. 'ודקארי לה מאי קארי לה' מה הס"ד שפיו אינו מחייבו ממון? ובאחרונים הקשו בשני אופנים, יש ששאלו (שיטה מקובצת בשם מהר"י אבוהב), הרי אותו מקור שמחייב שבועה – דין מודה במקצת – הוא המקור לחייבו ממון על פי הודאתו, וכיצד עלה על לשונו לומר שפיו אינו מחייבו ממון ומחייבו שבועה? ויש ששאלו (רבי חיים ויטל בספר חיים שנים ישלם) שהסברא נותנת שפיו מחייבו ממון, שכל משא ומתן נעשה על פיו של אדם ולא איברו סהדי אלא לשקרי.
ב. דין 'הודאת בעל דין כמאה עדים דמי' מובא בתוספתא פרק א' הלכה ו':
"הודאת בעל דין כמאה עדים אימתי בזמן שטענו והודה אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר".
מכאן שבלא תובע, לא מהני הודאת בע"ד אפילו בפני ב"ד. וכן בקצות סי' פ"א ס"ק כ"ב:
"כבר הוכחנו בס"ק י' דלא מהני הודא' אפי' במודה לפני ב"ד מומחין היכא דמודה מעצמו בלי תביעת התובע".
לפי דברים אלו, י"ל שהק"ו הוא: "ומה פיו שאינו מחייבו ממון בלא תביעה, מחייבו שבועה כשישנה תביעה, עדים שמחייבים אף בלא תביעה ק"ו שיחייבו שבועה".
כן ניתן לומר שהק"ו הוא: "ומה פיו שאין מחייבו מלקות מחייבו שבועה עדים שמחייבים מלקות אינו דין שיחייבו שבועה".
ג. רש"י בד"ה "הודאת בעל דין כמאה עדים" כתב:
"ברייתא היא בתוספתא דבבא מציעא בפ' ראשון".
וקשה על רש"י:
א. מדברי ר' חיים ויטאל המובאים: מדוע צריך מקור לדין פשוט זה?
ב. רש"י בקידושין ס"ה ע"ב הביא מקור לדין זה מן הפסוק "אשר יאמר כי הוא זה", ומדוע שינה כאן להביא מקור מן הברייתא?
ד. יש לדקדק בלשון "ומה פיו שאין מחייבו ממון", לעומת "אין אדם משים עצמו רשע", ולא אמרו אצלנו על האדם שאין נאמן על עצמו לממון, שהרי לא פיו מחייבו אלא הוא מחייב את עצמו.
דרך לימודו של הרב
בחידושי העילוי ממייצ'יט סימן ק' מביא בשם הרב קוק:
"בערך בשנת תרפ"ה בעת ביקורו באמריקה, הוזמן הרב הגאון אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל להגיד שיעור בישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו – יורק.
הוא הקשה היאך סלקא דעתיה דהגמרא למימר שפיו אין מחייבו ממון הרי במודה מקצת דמיירי בו פיו מחייבו החמשים שהוא מודה ולמה להגמרא להביא מהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.
הרב קוק תירץ דהא דהגמרא אומרת פיו אין מחייבו ממון היינו שפיו אין מחייבו מטעם נאמנות אלא דהוא משלם החמשים בתורת מתנה. ועל זה מתרץ מאי ממון קנס. דמהא דאין פיו מחייבו קנס חזינן דפיו אין לו נאמנות. דהנה הא דאין פיו מחייבו קנס זה משום דכתיב אשר ירשיעון אלהים ואמרינן פרט למרשיע את עצמו. ואם נימא דהא דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי זה משום דלגבי עצמו יש לו נאמנות, למה נקרא מרשיע עצמו. וכמו גבי עדים לא אמרינן פרט לאשר ירשיעון העדים"
.
וכן מבואר ב"טוב ראיה" על מסכת בבא מציעא:
"הסוגיא צריכה ביאור דקארי מאי קארי לה דפיו אין מחייבו ממון. ולע"ד דיש להסתפק הך דהודאה בע"ד כמאה עדים דמי אם הוא מטעם נאמנות, שמתברר לנו ע"י פיו שכן הדבר, או שאינה מטעם נאמנות רק מטעם חיוב, שיכול לחייב עצמו כרצונו. ונפ"מ דאם מצד נאמנות שייך לומר שאינו גרוע מעדים לענין שבועה גם כן, ושייך פירכא לק"ו, משא"כ אם מטעם חיוב י"ל דלענין נאמנות ובירור ענין עדים דוקא מבררים, ולא פיו, אם כן ק"ו שעדים יחייבו שבועה לברר…".
ביאר הרב את הגמ' על פי מה שיש לדון בגדר הודאת בעל דין, אם מצד נאמנות היא באה או מצד התחיבותו לזולתו. ואמר שחיוב הבעל דין בסוגיתינו הוא מתורת התחיבות (מתנה), ולכן בא הק"ו "מה פיו שאינו מחייבו בתורת ברור על המקרה מ"מ מחייבו שבועה, עדים שהם בירור על המקרה ק"ו שיחייבו שבועה".
ושאלה הגמ' "והא הודאת בעל דין כמאה עדים" ומן הביטוי כמאה עדים משמע שמצד נאמנות היא באה, וענתה הגמ' "מאי ממון – קנס" ודרשו חז"ל בדין קנס "אשר ירשיעון האלהים – פרט למרשיע את עצמו", שמודה ע"פ עצמו פטור מקנס. על פי זה יוצא שמודה ע"פ עצמו חייב מתורת התחיבות ולא מתורת בירור כי אם היה כאן בירור לא היה שייך מרשיע את עצמו כמו שלגבי עדים לא נאמר פרט למרשיע ע"פ עדים.
הערות ע"פ דברי הרב:
ע"פ דברי הרב בדין הודאת בע"ד הדן אם החיוב הוא מתורת נאמנות או מתורת התחיבות ניתן להבין את רש"י שהביא "ברייתא היא" ולא הביא את הפסוק "כי הוא זה", כיוון שמהפסוק לא ניתן לדעת מתורת מה החיוב, אך מהתוספתא שאומרת "כמאה עדים" ניתן לראות שמדובר מתורת נאמנות.
אלא שלפי"ז קשה מאוד המסקנא שלדברי הרב למדנו שהודאת בע"ד מצד התחיבות היא באה וזה סותר ל"הודאת בע"ד כמאה עדים" ע"פ לשון התוספתא.
חקירה ע"פ הקצות:
קצות החושן סימן ל"ד ס"ק ד' מביא את דברי מהר"י ן' לב ומקשה עליהם:
"וז"ל התשובה שם במהר"י ן' לב: דאם נוגע פסול משום קרוב א"כ לחוב אמאי נאמן דהא קרוב פסול בין לזכות בין לחוב והעלה שם דהא דכשר לחוב היינו משום שאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה כיוון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב וזה שמודה שחייב הוי כאילו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב עצמו.
…ואי נימא טעמא דפיו משום מתנה וחיוב אם כן איך שייך ביה הכחשה והזמה והא ודאי במתנה מצי יהיב ומאי אולמיה דפיו יותר מעדים והא לענין נאמנות אדרבה עדים נאמנין יותר מפיו… וא"כ גם אנו נאמר אם הוא בתורת מתנה וחיוב מאי אולמיה דפיו נגד עדים כיון דאינו אלא מטעם מתנה אבל לא בתורת נאמנות… ועיקר חיוב שבועה במודה במקצת משום דהודה במקצת התביעה ומשום הכי הטילה התורה השבועה על שאר אבל אי נימא דאינו נאמן כלל לא מתורת חיוב אין בזה דין מודה במקצת וזה ברור.
ולכן נראה דהא דנאמן אדם על עצמו אעפ"י שהוא קרוב אל עצמו היינו משום כן גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו, וכבר האיר עינינו מאור עולם רש"י בקידושין פרק האומר דף סה, ב' שם הודאת בעל דין כמאה עדים ז"ל רש"י דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו ע"כ ואם כן כי היכא דהאמין התורה שני עדים על אחרים כן האמין התורה לכל אדם על עצמו אע"ג דהוא קרוב לעצמו דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן משא"כ לזכות דבא להעיד על אחרים משום הכי אינו נאמן".
הרי שנחלקו מהר"י ן' לב והקצות בגדר הודאת בע"ד אם הוא משום התחייבות ומתנה או מתורת נאמנות.
והקצות הקשה על המהר"י ן' לב מסוגייתנו:
א. ע"פ מסקנת הגמ' "מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה" – אם אנו אומרים שהחיוב הוא מתורת מתנה, לא שייך בזה הכחשה והזמה, וממילא אין מקום לק"ו.
ב. אם פיו הוא מצד מתנה, מה שייך להעמיד פיו מול עדים, הרי העדים הם בתורת נאמנות, ולא שייך ק"ו בין שני דברים אשר אין יסודם במהות אחת.
ג. אם חיוב מודה ע"פ עצמו הוא מצד התחייבות (מתנה), לא שייך בזה מודה במקצת, כי אין מה לחייב אותו שבועה על השאר.
הערות על דברי הקצות:
ע"פ דברי הקצות המפרש שהודאת פיו מחייבת מתורת נאמנות, אמנם לא קשה מהביטוי "הודאת בעל דין כמאה עדים" אך קשה מקנס ע"פ דברי חז"ל 'פרט למרשיע את עצמו' שנראה שהחיוב מתורת התחיבות. (כפי שביאר הרב זצ"ל)
למסקנת השיטות עדיין יש לבאר דין חיוב מודה ע"פ עצמו:
א. ע"פ שיטת המהר"י ן' לב ובדרכו הראי"ה – מתורת התחייבות, אך נשאר קשה מהודאת בע"ד.
ב. ע"פ הקצות – מתורת נאמנות, אך נשאר קשה מדין קנס.
הגדרת נאמנות בע"ד:
דברי הרא"ש:
הראש בגיטין פרק ה' דף נ"ד ע"ב ס"ק י"א:
"כל דבר שהוא בידו של אדם אפילו איתחזק היתירא נאמן עד אחד לטמא ולאסור ואפילו מכחישו או אמר איני יודע כדתניא הכא היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ומפרש אביי טעמא הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עליהן ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו דאי טמאינהו בעי שלומי… אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו".
מכאן שיש נאמנות של עד אחד באיסורים, למרות שבכל מקום צריך שני עדים, מכיוון שהתורה העמידה מסלול נוסף של נאמנות. במקרה שבידו של האדם לעשות שיהיה הדבר כפי שהעיד הרי הוא נאמן עליהם. "כיוון שבידו לתקנו הוי כבעליו".
המרדכי ביבמות ר"פ האשה רבה הביא חילוקים בדברי הרא"ש והוסיף על דבריו:
"ושלו – רצונו לומר שהוא תחת ידו".
ה"שב שמעתתא" בשמעתתא ו' פרק ו':
"וצריך לומר דזה שבידו חשיב ליה בעלים טפי נגד בעלים אמיתיים כיוון שזה בידו…".
ה"שב שמעתתא" הבין בפשטות שנאמנותו, מצד הבעלות הממונית היא, והקשה לפ"ז מדוע נאמן עד אחד אפילו כנגד הבעלים הממוניים, והרי בידו עושה שהוא כאילו בעלים, והם הבעלים ממש, ונשאר בצ"ע.
ונראה שהגדרת הבעלות היא אחריות. מי שהוא "תחת ידו" כלשון המרדכי הוא האחראי על הענין, ואחריות נותנת נאמנות שכל מי שבאחריותו הדבר הוא נאמן על הדבר. (בעומק הענין: בכל מקום שיש אחריות צריך שיהיה אמון באחראי ולכן היה פשוט לר' חיים ויטאל שהודאת בע"ד כמאה עדים מסברא שמשא ומתן נעשה על פיו וכיון שהוא אחראי גם חייבים להאמין לו.)
בעלות על ממון היא אחת הצורות של אחריות שיש לאדם על העולם, ויש עוד דרכים של אחריות כמו נאמנות בטומאה וטהרה, בהם האיש או האישה נאמנים לספור לעצמם, וכולן נובעות מבעלות האדם על הבריאה בחינת "ורדו בדגת הים". וזה פירוש לא איברו סהדי אלא לשקרי, שהאמון הבסיסי הוא לאחראי על הדבר, ועדים צריך רק במקרה שא"א לקבל דברי האחראי.
דברי הר"י מיגאש:
הר"י מיגאש בתשובה קפ"ו כתב וז"ל:
"…והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות כמי שהוא חייב במה שהוא מודה על עצמו ממון…".
נראה פשוט שהר"י מיגאש למד ש"הודאת בע"ד כמאה עדים" פירושו, שכיוון שהוא בעלים על הממון הרי אם מודה חייב לשלם, לעומת גופו שאינו בעלים על גופו למלקות או למיתה ולכן אינו נאמן.
ונראה בהגדרת הדברים שיש נאמנות שבאה מצד האחריות על הדבר ויש נאמנות אובייקטיבית.
לפי"ז מובנים הצדדים:
הגמ' הבינה בראשית דבריה שנאמנות בע"ד היא מצד בעלותו והיינו כהתחייבות ורצונו לשלם ולכן אמרה ק"ו ומה פיו שאינו מחייבו ממון (אלא רצונו בלבד הוא שקובע ולא מצד נאמנות ובירור) מחייבו שבועה (מצד הברור שבדבריו) עדים שמחייבים ממון, דהיינו שיש להם כח נאמנות ובירור, אינו דין שיחייבו שבועה.
הדגישה הגמ' "מה פיו" שכן הוא עצמו מצד רצונו בודאי יוכל להתחייב, אבל פיו היינו מצד "על פי שניים עדים" דהיינו נאמנות אובייקטיבית, אינו מחייבו.
הקשתה הגמ' והלא הודאת בע"ד כמאה עדים והיינו שזה כנאמנות.
תרצה הגמ' "מאי ממון – קנס" והיינו שהודאת בע"ד מצד אחד היא אמנם נאמנות אבל היא נאמנות שנובעת מבעלות אדם על ממונו ולכן אין כאן ידיעה אובייקטיבית גמורה ולא מתקיים "אשר ירשיעון אלהים – פרט למרשיע את עצמו", שנאמנותו מצד בעלותו ואחריותו היא באה לכן נקרא מרשיע את עצמו.
הגמ' לא הקשתה מדין מלקות שכן מלקות הינם חיוב, לא מצד נאמנות שכן אין האדם נאמן על גופו, שכן אינו שייך לו (כדברי הר"י מיגאש, ועל כן אין כאן כלל ק"ו כי שני דברים שונים הם.
כן לא שאלה הגמ' מהודאה ללא תביעה, שכן כאשר אין תביעה אין דין טוען ונטען, כשאין טוען ונטען הרי הודאתו לא יצרה זיקת דין ולכן יכול לחזור בו ו"הפה שאסר הוא הפה שהתיר".