פרק ראשון – נאמנות אדם על עצמו לקרבן

סוגיא ב"מ ג ע"ב: "מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן וכו'".

בכריתות ריש פרק אמרו לו איתא:

"שנים אומרים אכל [=חלב] והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב. אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור".

בגמ' י"ב ע"א:

"איבעיא להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דילמא משום דאמרינן מיגו".

בהמשך הסוגיא לפי פירש"י (ד"ה אבל בטומאה) איפשיט בעיין דטעמא משום מיגו. הנפ"מ בטומאה חדשה או גם ישנה במכחיש את העדים באופן שא"א לתרץ דבריו.

מתוך השוואת הסוגיות יש לעיין:

א. הגמ' אצלנו אומרת רבי חייא (בק"ו) כר"מ ס"ל דאמר עדים מחייבין אותו קרבן. וקשה הרי אין הלכה כר"מ ומדוע יסבור רבי חייא כר"מ?

ב. כתבו בתוס':

"וזאת הסוגיא סוברת כלישנא דפרק אמרו לו דמפרש טעמייהו דרבנן… דפטור משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש".

וצ"ע:
1. הרי אין לישנא כזו בכריתות אלא זו בעיא בגמ' עם שתי אפשרויות להבנה.2. הרי פשטו שם בסוגיא להיפך ומדוע הסוגיא כאן הפוכה מהתם והקושיא גדלה על פי דברי הנחלת דוד:

"ולפי זה היה נראה לפסוק כהך לישנא דאדם נאמן כיוון דסתמא דסוגיא דידן הכי ס"ל והרמב"ם בפרק ג' הלכות שגגות פסק כהך לישנא דמיגו ואם כן לכאורה דבריו תמוהים".

3. יש לעיין בביטוי "כמאה איש" בהשוואה ל"מאה עדים" ובראשונים החליפו וכתבו "ממאה עדים" .

ג. ברש"י יש לעיין בד"ה "פיו מחייבו קרבן" דכתב "והתודה אשר חטא והביא" מדוע הביא דוקא פסוק זה (ע' שיטה בשם ריטב"א) ולא מהפסוק "או הודע" ודרשו "ולא שיודיעהו אחרים".

ד. עוד יש לעיין ברש"י ד"ה "והוא אומר לא אכלתי":

"פטור שהיה יכול לומר מזיד הייתי ויפטר מן הקרבן אף כשאמר לא אכלתי פטור דמה לו לשקר".

וצ"ע מה שייכא דבור המתחיל זה לדברי רש"י המתיחסים לרבנן, והיה לו לומר זאת על המילים בגמ' "מה אם ירצה לומר מזיד הייתי" ועוד הקשו התוס' הרי זה מיגו נגד עדים.

ה. בסוגיא בכריתות הקשה הר"ש משאנץ (בפרושו על הספרא):

"ותימא מאי מספקא ליה והלא הטעם הוא במתניתין דמה אם רצה לומר מזיד הייתי משום דמתרץ דיבוריה הוא".

ו. הרמב"ם הל' שגגות פי"א ה"ח פסק:

"היה טמא ואמרו לו שנים נכנסת למקדש והוא אומר להם לא נכנסתי נאמן ואינו מביא קרבן שאם ירצה יאמר מזיד הייתי, אמרו לו שנים טמא היית כשנכנסת למקדש ובפנינו נטמאת וידעת שאתה טמא אע"פ שהיה בין טומאה זו שמעידין בה ובין כניסתו למקדש ימים רבים שאפשר לו שיאמר כבר טבלתי הואיל והכחיש את העדים ואמר לא נטמאתי מעולם הרי אלו נאמנים ומביא קרבן על פיהם, אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה קל וחומר שיביאוהו לידי קרבן הקל שהרי הכחישן".

יש לתמוה שפתח הרמב"ם בפסק ע"פ חכמים וסיים בביטוי שאמר ר"מ, והכס"מ הביא מלשון הגמ' שאמנם כך יוצא מדבריהם אבל עדיין הלשון של ר"מ תמוהה בפסק הרמב"ם כחכמים.
ז. הרמב"ם (הל' טוען ונטען פרק ט"ו ה"ו) פסק:

"זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי זה הביא עדים שהיא של אבותיו וזה הביא עדים שאכלה שני חזקה תחזור לזה שהביא עדים שהיא של אבותיו ויחזיר הפירות שאכל שהרי לא טען כלום ואין אכילתו ראיה שכל חזקה שאין עמה טענה על הבעלים אינה כלום. חזר המחזיק ואמר כן של אבותיך היתה ואתה מכרתה לי וזה שטענתי תחילה שהיא של אבותי כלומר שאני סומך עליה והרי היא שלי כשל אבותי או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך הרי זו טענה…".

מהרמב"ם משמע שתירוץ דבריו נעשה רק על ידי בעל הדין ולא מטעם הדיינים דבר שסותר לכאורה את הפסק שלו בהל' שגגות (פ"ג ה"א):

"מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה… והוא אומר אני יודע בודאי שלא עשיתי דבר זה אינו חייב חטאת הואיל ואם יאמר מזיד הייתי יפטר מן הקרבן כשאמר לכן לא אכלתי ולא עשיתי נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון שהוא פטור מן הקרבן ולא הכחיש את העדים".

הנה שאנו טוענים לו (ועיין בתומים בכללי מיגו ס"ק י"ז).

ביאור הסוגיא בכריתות

בספרא מצינו שלש לשונות וזו לשון הבריתא שם (ויקרא דבורא דחובה, ה' פרק ז'):

"אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל? אמר לו רבי יהודה היאך אומרים לו עמוד והתוודה והוא אומר לא חטאתי אמר רבי שמעון אם אמר מזיד אני פטור (בגרסת הגר"א מה אם ירצה לומר מזיד אני היה פטור)".

הנראה בפירוש הברייתא שרבי יהודה ורבי שמעון מתיחסים לדברי רבי מאיר וכל אחד מהם דוחה אותו באופן אחר. רבי יהודה מצד הוידוי שאם הוא אומר לא חטאתי הרי לא יוכל להתוודות, ורבי שמעון מצד המיגו, וכפי שביארו המפרשים שכיון שיכול גם אחרי דבריהם לומר מזיד אני, לכן מקבלים דבריו שאמר לא חטאתי. ובלשון התוספתא פ"ב כריתות ה"א גם בדברי רבי יהודה אמרו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. ולפ"ז האיבעיא היא אם מה שאמרו במשנה "מה אם ירצה לומר מזיד הייתי" זה סימן או סיבה, דהיינו האם הכלל הוא שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, וכסימן שכאן מדובר בעדות אדם על עצמו אמרו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, שהעדות היא על מעשים ולא על עצמו של אדם, ולכן גם אם יהיה ציור של עדים שמעידים באופן שאינו יכול לומר מזיד, מ"מ, אדם נאמן על עצמו.

באופן זה מתבארת הגמ' במסכת שבת (קי"א ע"ב), שם נאמר:

"מתנ': ר"מ אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו". גמ': "בעי רב אחדבוי אחוי דמר אחא, עניבה לר"מ מהו, טעמיה דר"מ משום דיכול להתירו באחת מידיו הוא, והא נמי יכול להתירו, או דלמא טעמא דר"מ משום דלא מיהדק והא מיהדק, תיקו".

תימה הוא והלא במפורש נאמר במשנה שהטעם משום שיכול להתירו? אלא ששאלה הגמ' האם במשנה נאמרה הסיבה לאיסור, או שמא זהו סימן לכך שזהו קשר חזק שהוא אסור בכל אופן.

הצד השני שזו הסיבה לפטור, ואם אמנם יכחיש ממש העדים – העדים נאמנים כגון בטומאה חדשה. ומסקנת הגמ' בכריתות שר' יהודה ור' שמעון נחלקו בשני צדי הבעיה שלר' יהודה זה סימן, ולכן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, ולר' שמעון זו סיבה.
ופשטה הגמ' שחכמים במשנה חולקים על ר' יהודה (וזו דעת ר"ש).

מובנת איפוא הבעיא בכריתות גם אחר שלשון המשנה היא "מה אם ירצה לומר מזיד הייתי" (שאלה ה') אף דברי תוס' מובנים (אף שלא ברור שלכך כוונו) שהרי יש לישנא כזו והיא דעת רבי יהודה שממנו מקשה הגמ' לרבי חייא, ומתרצת שר' חייא כר"מ, וכפי שיתבאר בסמוך. כן מובן מדוע רש"י בדחיית הק"ו מביא "והתודה" שזו דעת ר' יהודה שהמקור הוא וידוי, לכך שאדם נאמן על עצמו.

יסוד המחלוקת ר"מ, ר"ש ור"י

ביסוד דין עדות הגדיר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה את המצוה לשמוע לעדים וז"ל (פ"ח ה"ב):

"נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו, אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעים אם העידו אמת או שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט".

הרי לנו ברור שגם לאחר העדות, אין בירור מוחלט על העובדות, אלא שציותה התורה לקבל דברי העדים ואפי' אם הביאוהו עדים לידי מיתה, מצווים אנו לעשות על פיהם אף שאין זה בירור מוחלט. (ונראה שכך הוא, שכן עצם הצורך לפסוק ולקבוע מצריך אמות מידה, ובעוה"ז אין ידיעה מוחלטת).
סובר רבי יהודה שכיוון שאומרים לו עמוד והתוודה, הרי זה צריך להיות ידוע לו, והרי ידיעתו של אדם על עצמו היא קרובה למוחלטת, שיכול לדעת אם חטא או לא, ובודאי שידיעתו על עצמו גדולה מידיעת עדים ובכפרה לא נצרך ברור אוביקטיבי, ובמקום שאין צורך בבירור אוביקטיבי הרי דעתו גדולה משל עדים, ובזה לא נאמרה ההלכה של עדים.

יש לדקדק בלשון הגמ' שאמרה שאמר "אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש" ולא אמרה יותר ממאה עדים (ובטעות כך ציטטו הראשונים והאחרונים), שכן אין להם גדר עדים, שבמה שנוגע לעצמו הוא באמת יותר מעדים, כי עדים עדיין משאירים אותנו בספק. (יסוד לומדים מ"או הודע אליו חטאתו", שצריך שיהיה ידוע לו, ובעדים אין ידוע לו, ולכן בנושא הזה אין דין עדות כלל).

ר"מ לומד ק"ו: "אם הביאוהו לידי מיתה חמורה ק"ו שיביאוהו לידי קרבן הקל". היינו שהתורה מתיחסת לעדים כאל ברור מוחלט וזהו חידושה של התורה, שאנו צריכים לנהוג כאילו דבריהם נותנים ידיעה מוחלטת, ולכן אם ידיעתם סותרת את ידיעתו, הרי ידיעת עדים קובעת.

במילים אחרות ניתן לומר שלר"מ עדים מתארים מציאות, ואנו רואים את המציאות כפי שאמרו אותה העדים וזהו חידושה של התורה בעדים. לר"י העדים מחייבים על פי דין אף שהמציאות עדיין לא ברורה, ולכן רק בדברים של ב"ד יש דין עדות ואילו לקרבן הרי הוא יודע את המציאות וזה באחריותו.

והנה ביסוד זה רבי שמעון כר' מאיר סבירא ליה שיש גדר עדות, אלא שכאן אמרינן מיגו כיוון שהעדות אינה שלמה וצריכים עדיין לשמוע ממנו כיצד אכל חלב, במזיד או בשוגג, ולכן מתרצים את דבריו.

ביאור הסוגיא בבא מציעא:

מובן איפוא לשון הגמ' ר"ח כר"מ ס"ל, שכן בקושיא הקשו מדעת רבי יהודה שפיו הוא המחייבו קרבן דהיינו הוידוי הוא שגרם לזה שאדם נאמן על עצמו ואין כאן דין עדות, ותירצו מדעת ר"מ הסובר שיש דין עדות ואף רבי שמעון סובר כר"מ בזה, אלא שנחלק עליו אם אמרינן מיגו – וע"כ ר"ח יכול להיות כר"מ. אף רש"י בד"ה "והוא אומר לא אכלתי" מובן, שכן לדעת ר"מ זו עדות רגילה ובעדות אין שואלין את בעל הדבר אלא דברי העדים קובעים, וא"כ המילים "והוא אומר לא אכלתי" מתיחסות לדעת חכמים (ר"ש), וכאן כבר מבוארים דבריו שעצם זה שדבריו נשמעים, זה נותן לו נאמנות בדבריו כשלא מכחיש העדים בהדיא, כיוון שעדיין לא גמרו עדותן, ואפשר לתרץ את דבריו.

פסק הרמב"ם

אף פסק הרמב"ם מובן. אדרבה, נראה שמסוגיתנו למד שדברי ר"מ נשארים גם לר"ש, שהרי אמרה הגמ' ר' חייא כר"מ ס"ל, ומכאן שדבריו ביסודם נשארו להלכה גם לדעת רבי שמעון, שרק הוסיף שכיון שלא נגמרה עדותן וצריך את דבריו, נאמן לתרץ או שמתרצין דבריו. זהו ההבדל בין הל' טוען ונטען (פט"ו ה"ו) לבין הל' שגגות (פ"ב ה"א), ששם א"צ את דבריו, שהרי עדותם עדות שלמה, ואילו בקרבן עדיין זקוקים לדבריו.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *