פרק ראשון – כפירת שעבוד קרקעות

"לעולם שתים פטור והילך חייב ושאני הכא דמסייע ליה שטרא אי נמי משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירות שעבוד קרקעות".

שאלות

1. הקשה הרשב"א:

"וקשיא לי השמעתין דהא שטרא שיעבוד קרקעות הוא והיכי מותיב מינה, אע"ג דפרקינן אי נמי משום דהויה שטר שיעבוד קרקעות הא ודאי משמע דלאו לדחויי טעמא קמא קאתי אלא לארווחי טעמיי ואיתא להאי ואיתא להאי".

הרשב"א הקשה כיצד הקשו על מ"ד הילך חייב שיתחייב שבועה אף כאן, הרי אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ואין מקום לקושיא, ובודאי שאין מקום לתירוץ אחר ומדוע התירוץ הראשון הוא משום דמסייע ליה שטרא.

2. ברמב"ם הל' טוען ונטען פ"ד ה"ד בדין מודה בדבר שא"י לכפור:

"כיצד מי שטען על חבירו ואמר מאה דינרין יש לי אצלך חמישים שבשטר זה וחמישים בלא שטר, אין לך בידי אלא חמישים שבשטר, אין זה מודה במקצת הטענה שהרי השטר לא תועיל כפירתו בו, והרי כל נכסיו משועבדין בו ואפילו כפר היה חייב לשלם".

צריך עיון בלשונו שהכניס שכל נכסיו משועבדין, ומה זה קשור למודה בדבר שאינו יכול לכפור?

3. הרי"ף בסוגייתנו:

"והלכה כר"ע דק"ל הלכתא כר"ע מחבירו, וכי פליג רשב"א עלי דר"ע, היכא דאמר לווה שלש אבל היכא דאמר לווה שתים אפילו רשב"א מודה דפטור משום דהווי שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות".

הרי"ף בסוגייתנו הביא רק את התירוץ השני שאין נשבעין על כפירות שעבוד קרקעות, וברמב"ם משמע שהביא רק את התירוץ הראשון שמסייע לו השטר.
יש להבין מדוע שינה הרמב"ם מדברי הרי"ף שלא כדרכו כפי שכתב בתשובה קמ"ב לתלמידו:

"ואמנם מה שזכרת מהליכתך לבבל כבר הרשיתיך שתפתח מדרש ותלמד ותורה עם ההתמדה והשקידה על עיון החבור ולא תתעסק כי אם בהלכות הרב (רי"ף) ותעריכו אותו עם החבור (משנה תורה). וכשתמצאו מחלוקת בדבר תדעו כי עיון התלמוד יורה אתכם זה ותשכילו ותעיינו במקומו ותמצאו האמת ולא תכלה ותאבד זמנך בפירוש ובמשא ובמתן של גמרא ואותם הדברים שכבר הנחתי מהם אבוד הזמן ומעט התועלת".

גדר שטר חוב:

נראה שכדי להבין את סוגייתנו יש לעמוד על גדר כח השטר מן התורה.
כתב הרמב"ם בהל' עדות פ"ג ה"ד:

"דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר "על פי שנים עדים", מפיהם ולא מפי כתבם. אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אע"פ שאין בעדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין".

הרמב"ן בהשגותיו על השורש השני מקשה עליו:

"וכבר השיבו עליו חכמי הדורות בזה תשובות גמורות אינן נעלמות מכל מבין עם תלמיד, מהן שאנו דנין בגיטין בעידי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר וזה לדברי הכל… אבל מה שאמרו מפיהן ולא מפי כתבן אינו בשטר שבעל דבר כותבו כגון גיטין וקידושין והלוואות ומכירות".

בחידושי הגר"ח על הרמב"ם בהלכות עדות מסביר שיטת הרמב"ם שגם לדעתו עדות שבשטר כשרה במקומות שקבעה התורה דין שטר וזה לשונו:

"ונראה לומר, דהנה באמת היה מבואר בגטין דף ע"א דעדות בכתב בטלה, מהך דרשא דמפיהם ולא מפי כתבם, ופשוט דאין זה סותר לדין שטרות דעדותן בכתב קיימת, משום דשני דינים הם, עדות בכתב פסולה, ועדות שבשטר כשרה, ובזה גם הרמב"ם סובר כן, ורק דאם באנו לדון איזו מקרי עדות שבשטר,
בזה חולק הרמב"ם וסבירא ליה, דאין שטר אלא מה שנעשה לקנין כגון גיטין וקידושין ושחרורים וקנינים וכדומה דאיכא עליהו דין שטר מד"ת, אבל מה שנעשה רק לראיה בזה דעת הרמב"ם דלא מקרי שטר".

יש לדון בגדר שטר חוב האם הוא ראיה על ההלואה או שהוא כשטר קנין שהרי יש בו שעבוד קרקעות.
נראה שהוא כשטרי קנינים שהשעבוד עושה את השטר לשטר שפועל חלות דין, ולכן הוא מועיל מן התורה.

הנה אם עשו שטר רק לראיה על ההלואה, הרי בזה אינו חל מן התורה, ורק אם משעבד עצמו בשטר חל השטר מן התורה, וממילא גם יש ראיה בשטר. אבל מדרבנן גם הראיה חלה מן התורה מצד עצמה שלא תנעול דלת בפני לווין, אף אם לא שעבד נכסיו בשטר.

הבנת הגמ' לפי הרי"ף:

מסייע שטרא – השטר הוא ראייה בלבד, אך לתירוץ זה חסר שהרי אם רק מצד הראיה אתה בא, אינו פועל מן התורה, והודאתו בשתיים מועילה מן התורה לחייבו שבועה כדין מודה במקצת.
לכן אומרת הגמ' "אי נמי" וזה עיקר התירוץ שכיוון שמשעבד קרקעותיו בשטר הוי ליה כשטר קנין ומועיל מן התורה.ויש לחקור בגדר שעבוד אם הוא קנין ממש (כרי"ף) או שהוא זכות גביה מן הקרקע.
כן כתב ה'משאת משה' ס' י"ט:

"דהנה יש לחקור אי שיעבוד גדר קנין או רק דין ערב, ופלוגתא בזה ר' ירמיה ורבא בכורות דף מ"ח, ר' ירמיה ס"ל דשיעבוד הוי קנין… ורבא פליג התם…".

ונראה שבזה נחלקו הרמב"ם והרי"ף.

הבנת הגמ' לפי הרמב"ם:

מסייע שטרא – השטר הוא ראייה בלבד, אך לתירוץ זה חסר שהרי אם רק מצד הראיה אתה בא, אינו פועל מן התורה, והודאתו בשתיים מועילה מן התורה לחייבו שבועה כדין מודה במקצת, ולכן אמרו "אי נמי". אלא שבגמ' תרצו לפי שיטת ר' ירמיה (בדרכו של הרי"ף ששעבוד הוי קנין ממש) ואילו הרמב"ם פוסק כרבא ששעבוד זה כדין ערב ו'מסייע ליה שטרא' נשאר עיקר התירוץ, ועל הקושי ששטר ראיה אינו מועיל מן התורה מוסיף הרמב"ם שכאן זה שטר שעבוד קרקעות ולכן פועל כשטרי קנינים ומועיל מן התורה אף-על הראיה שבו ולכן יש ללמוד מכאן על מודה בדבר שאינו יכול לכפור שפטור משבועה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *