שיטת הרמב"ן למצוות דרבנן
בשיעור שעבר עסקנו במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בדבר מצוות הנלמדות במידות שהתורה נדרשת, בשאלת הגדרת מצוות דאורייתא ודרבנן, וכן בשאלה מה מקיפה מצוות "לא תסור". נעמיק היום בשיטת הרמב"ן ובצורת החשיבה המיוחדת שלו.
הזכרנו כי לשיטת הרמב"ם, מצוות "לא תסור" המחייבת לשמוע בדברי חכמים מחייבת אותנו בכל מצוות דרבנן – גזרות, תקנות, ודברים שהם למדו בי"ג מידות (לשיטת הרמב"ם מצווה שלמדו חכמים בלימוד מי"ג מידות נחשבת דרבנן).
הרמב"ן משיג על דברי הרמב"ם אלו, ונראה את דבריו:
השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש א
(1) והנה הרב בונה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה לפי שהיא סברא נפסדת ברוב מקומות בתלמוד. כי הנה לדעתו המשתמש במחובר כגון שנסמך על האילן או שמטלטל המחט מחמה לצל בשבת או שאמר לגוי ועשה ואפילו הפסיע פסיעה גסה עובר הוא על עשה ועל לא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות מלקות ארבעים אלא שפטרו הרב שם בספר שופטים (שם פ"א ה"ב) מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק. והנה לדבריו לוקה הוא לדעת האומר בתלמוד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו כמו שהוזכר בפרק מי שהחשיך (קנד ב). וראוי לפי הדעת הזו להחמיר מאד בדברי סופרים שכולם תורה הם אין ביניהם שום הפרש ואין בתורה דבר חמור יותר מן השבות שלדבריהם אלא במחוייבי כרתות או מיתות לא בחייבי לאוין שכל דבריהם לאו ועשה הם. ורבותינו בכל התלמוד אומרים הפך מזה שהרי הם דנין כל דברי סופרים להקל. מהם באיסורין כמו שאמרו (ביצה ג ב, וש"נ) ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא.
(2) אבל הדבר הברור המנוקה מכל שבוש הוא שנודיע שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירושי התורה כגון הדברים הנדרשים בתורה בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או במשמעות לשון הכתוב עצמו וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מן התורה לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו או הלכה מפי השמועה ממשה רבינו ויראה הוא הפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם. זהו שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין כלומר שנתכסה מהם דבר ונחלקו במשפטי התורה ואיסוריה ונגעיה והעובר על דברי ב"ד הגדול שבדורו וסומך על דעתו עובר על עשה ועל לא תעשה הללו. ואפילו אם נחלקו ב"ד עצמם בדבר הולכין בהם אחר הרוב כמו שאמרו במחלוקתם (פח ב) אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאין טמאו המטהרין טהרו. ומה שהסכימו עליו רובם הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה והעובר עליו וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא בזמן דיני הנפשות
(3) ועוד אודיעך כי המצות שחדשו אותן החכמים או הנביאים כגון נר חנוכה ומקרא מגלה אינן באין בסמך הזה. שכך אמרו בפרק במה מדליקין (כג א) במדליק נר חנכה שצריך לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר שלחנוכה ושאלו והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמן אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. רצה רב אויא לומר כשם שכל הגזרות והסייגים שלדבריהם סמוכין על לאו דלא תסור כמו שהזכירו בפרק מי שמתו (יט ב) בענין כלאים שלהם כך המצות שחדשו כגון נר חנכה סמוכין על אותו הלאו עצמו.
(4) אבל אנו עם היות דעתנו שאין בהם זכר בלאו הזה מ"מ מנהג חכמים הוא לומר כלשון הזה לפי שהורשו מאתו ית' מפי הקבלה לתקן ולסדר והם דורשים בזה רמזים וגימטריאות.
הרמב"ן אומר שהרמב"ם בונה "חומה גדולה" סביב דברי חכמים, אלא שבחומה הזו יש פרצה. כלומר, דברי הרמב"ם נראים כמחזקים את מעמד דברי החכמים, אלא שסברתו איננה הגיונית. הרמב"ם אומר כי לשיטת הרמב"ם שכל דברי חז"ל כלולים ב"לא תסור", יוצא כי אין הפרש בין דאורייתא לדרבנן, שכן כל העובר על דקדוק חכמים, ולו הקל ביותר, עבר על לאו דאורייתא – "לא תסור"! והרי דבר זה לא ייתכן, שכן אנו רואים את ההפרש ביניהם! חכמים עצמם הקילו בדבריהם ואמרו שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא. לכאורה לפי הרמב"ם לא היה צריך להיות הבדל ביניהם.
אחר כך מפרט הרמב"ן את שיטתו שלו: לאו ד"לא תסור" נאמר רק על דברים שחכמים אמרו עליהם שהם דין תורה, כגון לימוד מי"ג מידות (לשיטת הרמב"ן זה דאורייתא) או הלכה למשה מסיני שהתקבלה במסורת. לעומת זאת, דברים שהם לגמרי מדעת חכמים כגון מצוות נר חנוכה לא כלולים בלאו ד"לא תסור", אלא שחכמים קיבלו בקבלה שיש בידם רשות מה' לתקן ולסדר מה שירצו.
דברי הרמב"ן מעלים שאלה יסודית – אם מצוות "לא תסור" אינה כוללת חלק גדול ממצוות דרבנן, מה מחייב אותנו לשמור אותן? מתוקף מה אנו מחוייבים להדליק נר חנוכה?
רבים התלבטו בשאלה זו, ונראה את ה"שערי יושר":
שערי ישר שער א – שער הספיקות פרק ז
ומה מאד הנני תמה ע"ז היתכן שנהיה מחויבים לשמוע בקול דברי חז"ל מבלעדי אזהרת התורה ומי אדון לנו אם לא אבינו שבשמים, ואם הוא לא גזר עלינו לשמוע בקול דברי חז"ל מי ישעבד אותנו לזה, והדברים מרפסין איגרי ולית נגר ובר נגר דיפרקינו. ומצאתי פתרא לזה, דלשיטת הרמב"ן עלינו להזהר במצוות חז"ל על פי הכרת שכלנו, דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור כן הוא האמת והטוב לפנינו, וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים.
אומר ה"שערי יושר" – שכלנו מחייב. כפי שהשכל מחייב לשמוע בדברי ה', כך הוא מחייב לשמוע גם לגדרים שהזהירו בהם רבותינו, חכמי התורה.
התשובה הזו מתאימה לדברים שאמרנו בשיעור שעבר, לפיהם גישת הרמב"ן היא שבתורה ניתן מקום לשכל האנושי להתערב.
הקובץ שיעורים לא מקבל את תירוצו של השערי יושר ועונה אחרת:
קובץ שעורים קונטרס דברי סופרים סימן א
טו) ותימה גדולה לומר כן דא"כ מאיזה טעם אנו חייבין לשמוע להן ושלא לעבור על דבריהן אחרי שאין לנו שום צווי בתורה ע"ז לא מקרא ולא מהלכה ולא מסברא דאם נאמר שהסברא נותנת כן הדר הו"ל דאורייתא כדאמרינן בכל דוכתי הא ל"ל קרא סברא היא אלמא דסברא וקרא חד דינא לה
…
יח) ומה"ט אנו חייבין לעשות כדבריהן שהרי אנו מקיימין בזה רצון השי"ת שהסכימה דעתן לדעתו ומ"מ כיון שלא בא עליהן צווי מפורש בתורה הן קלין מדברי תורה המפורשין.
הקובץ שיעורים אומר שאם התוקף המחייב היה סברא, כדברי השערי יושר, מצוות דרבנן היו נעשות מצוות דאורייתא, שכן בכל מקום בגמרא אנו רואים שתוקף הסברא כתוקף דברי תורה, כמו שנוהגת הגמרא לשאול "למה לי קרא? סברא היא!". הוא מציע תירוץ אחר, דעתם של חכמים מסכימה לדעתו של הקב"ה, ולכן אנו שומעים לדבריהם, כי בזה אנו מקיימים רצון ה' שכן רצונם ודאי דומה לרצון ה'. מכל מקום כיוון שהדברים לא נכתבו במפורש בתורה, הם קלים מדברי דאורייתא.
שני התירוצים של גדולי-העולם הללו הם בכל זאת מעט דחוקים, וננסה להציע משהו אחר, על פי הגמרא בב"מ:
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לו עמוד א
איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי אמי: השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה כדרכה – ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל משלם לשוכר, ואם איתא, לימא ליה: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר! – אמר ליה: הכא במאי עסקינן – בשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל, אי הכי לבעלים בעי לשלומי! – דאמרו ליה: לדעתך.
אדם השוכר בהמה והיא מתה, נשבע ופטור מלשלם, ואילו השואל בהמה חייב במקרה כזה. אדם השוכר פרה מחבירו ומשאיל אותה לאדם אחר והיא מתה, מה דינו? חכמים מחייבים את השואל ופוטרים את השוכר, כך שהשוכר "הרוויח" קצת על הדרך מהפרה הזו שאיננה שלו. ר' יוסי פוטר, שכן איך יעשה אדם שכר מפרה של חבירו? הגמרא מעמידה את המשנה במקרה שנתנו הבעלים לשוכר רשות להשאיל. אם כך, מדוע לא משלם המשאיל לבעלים? עונה הגמרא, מדובר מדובר במקרה שהבעלים משכיר לשוכר את הבהמה "לדעתך", כלומר, הוא מקבל רשות כללית מהבעלים לפעול עם הבהמה על פי שיקול דעתו.
הסוגייה עוסקת במקרה הדומה מאוד לשאלה שלנו על מצוות דרבנן: אם הקב"ה ציווה – זה דאורייתא. ואם לא – מה מחייב בזה? אם כן, תשובת הגמרא "לדעתך", יכולה להנחות אותנו גם בסוגיה זו. השוכר מקביל לחכמים, הוא הגורם הממצע. הקב"ה נתן לנו תורה ואמר לחכמים, "לדעתך". הרמב"ן בסוף דבריו לעיל, אומר כי חכמים "הורשו מאתו יתברך", הקב"ה הרשה לחכמים לתקן מדעתם. עם זאת, זה נקרא על שמם ולא על שם התורה. הרשות שקיבלו היא "מפי הקבלה", במסורת.
הרמב"ן מלמד אותנו דבר נפלא על התורה ועל חכמים. ניתן עוד דוגמה מהרמב"ן על פיה נדייק את העיקרון שהוא מציג: הרמב"ן לא מקבל שתפילה היא דאורייתא, ובזה הוא חולק על הרמב"ם. הרמב"ן סובר שהתורה לימדה אותנו על החסד הא-להי שבתפילה, היא גילתה לנו את הסוד שאפשר לפנות לה' בתפילה והוא מוריד כך שפע וברכה לעולם. ואולם התפילה כמצווה וחובה, חכמים הם אלו שתיקנו אותה. כלומר, התורה מסרה לנו את המפתח לקשר עם ה', אנחנו יכולים להתפלל ובכך להשפיע על המציאות, והאפשרות הזו היא חסד גדול מאת ה' כלפינו. על פי גישה זו נמצא כי הקב"ה ברא את העולם במגמה שאנחנו נתקן אותו, נוסיף אליו, ונשתלם. אם נעשה את הדברים "בשם ה' א-ל עולם", גם על הדברים הללו יחול שם ה'. הרב קוק אומר כי הקב"ה הוא שלם, והדבר היחיד שחסר לשלמות הוא ההשתלמות, הצמיחה מהחוסר, וזו מגמת בריאת העולם – ה' ברא עולם בשביל להוסיף על השלמות את ההשתלמות.
לפי זה, יש דברים שהקב"ה לכתחילה לא ציווה, הוא רוצה שזה יבוא מצדנו, שאנחנו נשתלם ונגיע לזה. יראת השמיים והצדקות הגדולה של האחרונים הרחיקה אותם מהכיוון הזה, והשאירה אותם בשאלה "אם לא התורה – מה כן?". בשביל לומר את הדברים הללו נדרש האומץ של הרב קוק. למעשה הרמב"ן מציג פה מעמד ביניים מיוחד של ערכים העולים מלמטה למעלה. הקב"ה לא ציווה עלינו לפעול בכיוון מסוים אלא נתן לנו רשות – והריהי בידינו.