כוונה בטבילה
נדבר היום על טומאה וטהרה, נושא מרכזי מאוד במסכתנו. מתוך כך נגיע לכמה נקודות יסודיות:
חגיגה דף י"ח ע"ב
מתני'. טבל לחולין – הוחזק לחולין, אסור למעשר. טבל למעשר – הוחזק למעשר, אסור לתרומה. טבל לתרומה – הוחזק לתרומה, אסור לקודש. טבל לקודש – הוחזק לקודש, אסור לחטאת. טבל לחמור – מותר לקל, טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל…
גמ'. אמר רב נחמן: לא קשיא, כאן לחולין כאן למעשר ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן אגל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין קתני אדם דומיא דכלים מה כלים דלא מכווני אף אדם דלא מכוין וממאי דלמא ביושב ומצפה אימתי יתלש הגל עסקינן וכלים דומיא דאדם מה אדם דבר כוונה אף כלים דמכוין להו וכי תימא ביושב ומצפה מאי למימרא סלקא דעתך אמינא ליגזור דלמא אתי למיטבל בחרדלית של גשמים א"נ נגזור ראשין אטו כיפין קמ"ל… איתיביה רבה לרב נחמן הטובל לחולין והוחזק לחולין אסור למעשר הוחזק אין לא הוחזק לא ה"ק אע"פ שהוחזק לחולין אסור למעשר איתיביה דטבל ולא הוחזק כאילו לא טבל מאי לאו כאילו לא טבל כלל לא כאילו לא טבל למעשר אבל טבל לחולין הוא סבר דחי קא מדחי ליה נפק דק ואשכח דתניא טבל ולא הוחזק אסור למעשר ומותר לחולין.
המשנה מסבירה שכאשר אדם טובל עליו לכוון לטהרה המסוימת אליה הוא רוצה להגיע, ואז הוא טהור אליה ולטומאות הקלות ממנה. המשנה מסיימת במילים "טבל ולא הוחזק – כאילו לא טבל", כלומר, טבל בלא כוונה, כאילו לא טבל. אחר-כך הגמרא מבארת כי הכלל הזה תקף רק בטובל לטהרה החומרה מחולין. עבור חולין לעומת זאת, גם מי שטבל בלא כוונה כלל, למשל נפל למקווה – יהיה טהור. הגמרא אף מוסיפה ברייתא שאומרת כך.
נעלה כמה שאלות:
נקודה ראשונה, יש להבין מדוע המשנה מתנסחת בלשון "כאילו לא טבל" אם כוונתה למעשה "כאילו טבל לחולין". לא זאת בלבד, אלא שאף הרמב"ם בהלכה מביא את הלשון הזו:
רמב"ם הלכות מקוואות פי"א הי"ב
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל…
נראה שרש"י הרגיש בשאלה הזו, ולכן הוא מבאר את לשון הגמרא:
רש"י חגיגה דף י"ח ע"ב
טבל לחולין הוחזק לחולין – ועוד זו מעלה: טבל לחולין הוחזק לחולין, כלומר, נתכוין לטבול לשם חולין אסור למעשר. הוחזק – לשון כוונה, כלומר נתכוין להעמיד גופו בחזקת טהור לחולין.
כאשר רש"י משתמש במילה "כלומר", סימן שהוא מזהה משהו לא מיושב בלשון, משהו מגומגם, ולכן הוא מבאר אותו. כאן רש"י כותב "כלומר" פעמיים!
נקודה שניה, נדקדק בלשון הרמב"ם:
רמב"ם הלכות מקוואות פ"א ה"ח
כל הטובל צריך להתכוין לטבילה, ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין, אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה, אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה.
רמב"ם הלכות מקוואות פי"א הי"ב
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן:
הרמב"ם בפרק א' מדבר על "כוונה לטבילה", ובפרק י"א הוא מדבר על "כוונה לטהר". כאן יש מעשה וכאן יש תוצאה, זה לא אותו דבר, לְמה בדיוק צריך האדם לכוון?
נקודה שלישית, הרמב"ם בפרק י"א "גולש" מענייני הלכה: הוא כותב את הרמז בעניין הטומאה, מוסיף דברי אגדה ואף חותם בתפילה "ה' ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן". מדוע כותב הרמב"ם את כל זה? מה עניין האגדה והתפילה הללו להלכה?
שאלה נוספת על הרמב"ם, בגמרא לעיל דיברנו על "גל שנתלש", שהוא המקור לעניין הטבילה ללא כוונה. יש הלכה שמי מקווה אסור שיהיו זוחלים, אלא צריכים להיות מכונסים, שזה מצבם הטבעי. כמו שנאמר:
בראשית א', ט'
"יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד"
לכן להלכה אין מטבילין בזוחלין, חוץ ממי מעין שכשרים בזוחלים שזה טבעם.
נראה את ההלכה הזו ברמב"ם:
רמב"ם הלכות מקוואות פ"ט הי"ח
אין מטבילין בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ ואף על פי שיש בו ארבעים סאה, לפי שאין מטבילין בזוחלים קל וחומר באויר, היו שני ראשי הגל נוגעין בארץ מטבילין בו ואין מטבילין בכיפה שלו מפני שהוא אויר.
הרמב"ם נושא פה קל וחומר ואומר: אם בזוחלים אסור, קל וחומר גל כשהוא באוויר.
אלא שבהלכה אחרת באותו פרק אומר הרמב"ם שהים דווקא מטהר בזוחלים!
הלכה יב
כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת.
יש כאן סתירה חזיתית של ממש! הרמב"ם מצד אחד אומר שהים מטהר בזוחלים, ומצד שני גל שנתלש לא מטהרים בו, כי אין מטהרים בזוחלים. מה העניין?
נעיר עוד הערה אחת לפני שנתחיל לבאר, בעניין נטילת ידיים. קודם כל, מה פשר הביטוי "נטילה"? שנית, כל הדינים המחויבים במקוואות אסורים בנטילת ידיים, ולהיפך. למשל, בנטילה צריך כוח גברא, התערבות אנושית, נטילה מכלי. במקווה זה בדיוק הפוך, צריך מים טבעיים ואסור שתהיה שאיבה או התערבות אנושית. מה העניין פה?
נתחיל לבאר. "טבל" אותיות "בטל", הנטבל בטל במים. נראה דוגמה לכך:
רמב"ם הל' טומאת אוכלין פ"ב הי"ט
זרע שנזרע באדמה – נטהר. זרעים טמאים שזרעם הרי הצומח מהן טהור…
זרע שנטמא בטל באדמה, שכן האדמה היא טהורה. גם במקווה יש ביטוי של "זריעה", שפירושו טיהור מים שאובים באמצעות זריעתם במים הכשרים. גם הטבילה עצמה היא בחינה של זריעה. כמו הזרע הנזרע באדמה ויוצא טהור, גם האדם נזרע במקווה ויוצא החוצה טהור, נטמע בטבע ובבריאה ויוצא משם טהור. "אין טובלים בזוחלים" פירושו שמים שיצאו מצורתם הטבעית של ששת ימי בראשית, "יקוו המים אל מקום אחד" – אין טובלים בהם. בים, המים הזוחלים הם הצורה הטבעית של המים, ולכן זוחלים כשרים בים. אלא שיש גם בים זוחלים לא טבעיים, גל הנתלש לאוויר, ולכן טבילה כזו אינה כשרה. מכאן יוצא שמי המקווה צריכים להיות בצורת המים הטבעית, כי הטהרה במקווה צריכה להיות היטמעות והתבטלות לבריאה כמו שהיא. המיוחד במים שאפשר להיכנס אליהם ולצאת – שלא כמו מוצק או אוויר. הטבע הוא טהור מצד עצמו, ולכן מתבטלים אליו מצד שהוא עצם הבריאה הא-להית. היטעמות בטבע מיטהרת, "טבל" אותיות "בטל".
עד כאן בכל הקשור לטבילה לחולין, שאינה דורשת כוונה.
הקודש מבטא סיפור אחר, משהו שתלוי באדם עצמו. קודש הוא דבר שהאדם מייצר. ירושלים, עם אבן השתייה ומקום בריאת האדם ממקום המזבח, אין בה קדושה בפועל עד שבאו דוד ושלמה וקידשוה. ארץ ישראל התקדשה ב"קום התהלך בארץ" של אברהם אבינו שיצר חזקה על הארץ. ועוד, "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא שכיבשה מלך ישראל". הקב"ה בורא בעולם פוטנציאל של קדושה, והאדם הוא זה שצריך לקדש אותו. הכוח הזה שניתן לאדם קשור כמובן לרעיון ההשתלמות הידוע ברב קוק. העולם נברא לא מושלם במטרה שהאדם ירומם וישפר את המציאות כל הזמן. הטבע הוא טהור אך לא קדוש, הוא חולין טהור, ודווקא האדם הוא היכול לקדש אותו. מהי הנקודה הבסיסית המאפיינת את האדם? הרצון. כדי לקדש, אדם צריך רצון, כוונה בפנימיות ידוע עניין ה-נר"ן – נפש רוח נשמה. בספרים הקדושים מבואר שהמעשר קשור בנפש, התרומה קשורה ברוח, והקודש קשור בנשמה. "הוחזק למעשר", כלומר, האדם התכוון למעשר ובכך נעשה כלי הקולט קדושה וטהרה המתאימה למעשר. וכן "הוחזק לתרומה", "הוחזק לקודש".
מה פירוש "הוחזק"?
על פי דברי התוספתא, "מקוה המחזיק מ' סאה ויש בו י"ט סאה", נראה כי "מחזיק" הכוונה לפוטנציאל, ולא למה שיש בפועל. המקווה הנקרא "מחזיק מ' סאה" זה מקווה שנבנה תוך רצון וכוונה שיחזיק מ' סאה, גם אם בפועל יש בו רק י"ט. אדם שהוחזק למעשר עשה את עצמו כלי קיבול למעשר באמצעות כוונתו! כל הדברים הללו קשורים לנר"ן – לרמות שמעל הטבע, שמייחדות דווקא את האדם. מתחת לנר"ן יש את הגוף, שהוא המציאות הטבעית, והוא כמו החולין שלא צריך כוונה, הוא חלק מהבריאה עצמה שהיא טהורה. ברגע שיש פה עניינים מעבר לטהרה, מעשר, תרומה וקודש, אדם צריך לעשות עצמו כלי של ממש, להתכוון ולרצות, שכן צריך פה קדושה ולא מספיקה רק טהרה. במקרה כזה חייבים רצון. אין מציאות של קודש בעולם בלי רצון, ואין אפשרות של חיבור לקודש בלי הרצון שעושה את האדם כלי. לפי רמת הכוונה, כך רמת הטהרה.
השלום לפי המשנה הוא "כלי מחזיק ברכה", והדברים מבוארים על פי הסברנו את המילה "מחזיק". השלום שפירושו קשר ונתינה בין אנשים, הוא כלי שיכול להכיל את הברכה, את האינסוף, שכן יש אינסוף דברים בעולם, אינסוף צורות מורכבות שאפשר ליצור מחיבור של דברים, ולכן אם עושים שלום בין כולם, השלום צריך "להחזיק" את האינסוף, הכל יכול להיכנס אליו.
על פי הדברים מתבאר רש"י:
רש"י חגיגה דף י"ח ע"ב
טבל לחולין הוחזק לחולין – ועוד זו מעלה: טבל לחולין הוחזק לחולין, כלומר, נתכוין לטבול לשם חולין אסור למעשר. הוחזק – לשון כוונה, כלומר נתכוין להעמיד גופו בחזקת טהור לחולין.
ב"כלומר" הראשון רש"י התקשה ב"טבל לחולין הוחזק לחולין", שכן בחולין אין צורך בכוונה. אם כן, הלשון פה לא ברורה ולכן רש"י כותב, "כלומר" ומבאר את כוונתה. ה"כלומר" השני מתקשה בעצם פירוש המילה "הוחזק" ומבאר שפירושה כוונה.
ונשוב לרמב"ם:
רמב"ם הלכות מקוואות פ"א ה"ח
כל הטובל צריך להתכוין לטבילה, ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין, אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה, אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה.
רמב"ם הלכות מקוואות פי"א הי"ב
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור
שאלנו מדוע הרמב"ם דיבר בפרק א' על כוונה לטבילה ובפרק י"א על כוונה להיטהר. התשובה היא שבפרק א' הרמב"ם מדבר על חולין ולא קודשים, ולכן נאמר פה כוונה לטבול, העיקר הוא הטבילה ההלכתית שהיא המטהרת. בפרק י"א הרמב"ם אומר "המכוון ליבו לטהר כיוון שטבל טהור", כאן מדובר רק בקודשים שצריך כוונה, ולכן כאן צריך הכוונה להיטהר ממש.
נביא עוד נקודה, האתוון דאורייתא אומר שהכוונה היא זו שמשייכת את המעשה לאדם, ובלעדיה המעשה כעשוי מאליו. זה עומק הכוונה ב"מצוות צריכות כוונה". הכוונה היא זו שעושה את האדם לאדם, ומשייכת אליו את המעשה שהוא עושה.
אתוון דאורייתא (כלל כ"ד)
דרק כשאסרה התורה מעשה בעלמא אז כשאינו מתכוין נחשב שלא עשה האדם את המעשה כלל, ורק כנעשה מאיליו נחשב אבל לא כעשאו אדם, דמה שאיברי האדם עושים בלי כוונתו איננו מתייחס למעשהו כלל וכמובן לכל בעל שכל צח… הרי דרק מה שהאדם עושה בכוונה מתייחס אליו ושייך לומר שהוא עשאו אבל מה שעשאוהו ידיו ואיברי גופו בלי דעתו וכוונתו כלל נחשב אך כנעשה מאיליו.
אם כן, התקבל שיש שלושה סוגים של כוונה:
לחולין לא צריך כוונה כלל. אדרבה, ההתבטלות וההיטמעות כלפי הבריאה הן העיקר כאן, והבריאה במהותה היא טהורה ולכן אין צורך בכוונה להיטהר.
הדבר השני זה עצם הכוונה, שבאמצעותה מקבל המעשה שייכות לאדם העושה אותו. ברגע שאין לאדם כוונה, המעשה שלו כעשוי מאליו.
הרמה השלישית היא שאדם יכול לכוון את רמת הכוונה שלו, ובאמצעותה להיעשות כלי קיבול, "מחזיק". לפי רמת הכוונה נקבע מה האדם מחזיק ולְמה הוא מוחזק – האם למעשר, תרומה או קודש, או במילים אחרות – לנפש, לרוח או לנשמה? כאן יש כבר רמה נוספת.
הדברים הללו מבארים לנו את לשון המשנה והרמב"ם "טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל", הטבילה ללא כוונה להחזיק רמה מסוימת של קדושה היא טבילה אחרת לגמרי, מעשה אחר של התבטלות לטהרה ולא של יצירת קדושה, ולכן יש פה שתי טבילות שונות ו"כאילו לא טבל" את הטבילה המיועדת למעשר ומעלה, ודורשת קדושה.
מפה מתבארים גם עומק דברי הרמב"ם שדיבר על הרמז שבטהרה, "והדבר תלוי בכוונת הלב". כוונת הלב היא מאוד יסודית פה כי היא מגדירה באיזו טבילה מדובר. כיוון שהרמב"ם ביאר יסוד מיוחד זה, של צורך בכוונת לב מיוחדת, הוא מפרט את ביטויו גם בחיי האדם. האדם, כדי לטהר עצמו מכל המחשבות הרעות, לא מספיק שיטבול ללא כוונה כטובל לחולין, אלא צריך שיטבול עם כוונה למדרגות שמעל. צריך מדרגה נוספת של כוונה, מדרגה שהיא מעבר לחיים פשוטים של המציאות. האדם צריך להסכים בדעתו בנחרצות לפרוש מהשלילי ולדבוק בחיובי. כפי שמעשי האדם מביאים אותו לטומאה, כך גם המחשבות רעות. ובשני הדברים, ההחלטה והרצון שלו, ובעיקר הכוונה, הם היוצרים את הקשר שלו עם הטהרה, עם הדעת, ולכן מיד כאשר הוא טובל במי הדעת, הוא מיטהר. התורה היא עמוקה כמים, ויש בה עומק לפנים מעומק, וכדי לקבל אותה, אדם צריך לפרוש מהדברים הרעים ומהדעות הרעות – אבל הוא צריך לטבול במי הדעת. טבילה לא משאירה אף חלק מן הגוף בחוץ. כך טבילה במי הדעת. רק טבילה מלאה של כל הגוף מהדעות הרעות תצליח לטהר את האדם מהרע ולהדביקו בטוב. מי שמשאיר כמה תאים מהמוח בחוץ, אצל המחשבות הרעות, לעולם לא ייכנס כל כולו לתורה. האדם צריך לטבול בכוונה, ואף להחליט אם בכוונתו יש טבילה למעשר לתרומה או לקודש, לנפש, לרוח או לנשמה.