כי תצא – מה חשוב לזכור כשיוצאים למלחמה?

הרב יהושע ויצמן
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
 
12/09/2024

על המילים הפותחות את הפרשה, "כי תצא למלחמה על אויביך", יש פירוש של הכלי יקר שנראה כאילו נכתב במיוחד על המלחמה שאנו נמצאים בעיצומה. ננסה ללמוד את דבריו. לאחר שהוא שואל כמה שאלו על הפסוק הוא מפרש:

וזה דבר ברור שכשאין שלום בין הלוחמים הרי הם מנוצחים, כמו שקרה לפריצי ישראל בבית שני, לכך אמר "כי תצא", בלשון יציאה, מיעט המלחמה הפנימית תוך העיר, לומר שדווקא כצאתך העיר תפרוש כפך למלחמה אבל בתוך העיר יהיה שלום ביניכם, ודווקא "למלחמה" תצא ולא ממלחמה, ודווקא "על אויביך" תצא ולא על אוהביך לרעך כמוך, "ושבית שביו" של השונא ולא שתבקש לצוד את חבירך במצודתך, כי כל אלו דברים המזיקין במלחמה, ואם את כל אלה תעשה אז "ונתנו ה' אלהיך בידיך", אבל לא זולת זה.

העיקרון הוא, שאם אין שלום בינינו כשאנו יוצאים למלחמה, אין אנו יכולים לנצח את האויב.
ננסה לפרט כמה דברים העולים מדבריו.
א. "כי תצא". המלחמה צריכה להיות בחוץ, ובתוכנו צריך להיות שלום. אין זה אומר שאנו צריכים להסכים לכל מה שאומר כל אדם. אפשר שתהיה מחלוקת, אך לא בפרהסיא, בצורה שגורמת לפילוג.
אחד הדברים המדהימים שיש בגמרא הוא המחלוקות. כמעט אין דבר שאין עליו מחלוקת. זה נובע מכך שיש יכולת לומר כל דעה, ויש רצון עמוק לברר את האמת. מחלוקת מעין זו, שבאה לברר את האמת, היא דבר מצויין. יחד עם זאת, צריכה להיות דרך של הכרעה במחלוקות. אך אסור שתהיינה מחלוקות בפרהסיא, שלא בצורה של בית המדרש.
ב. "למלחמה" ולא ממלחמה. לא יוצאים למלחמה נגד האויב מתוך מלחמה בתוכנו. לצערנו היתה תחושה של מלחמה לפני שמחת תורה.
יתכן שכוונתו היא שכאשר יש מלחמה בתוכנו, אל לנו לראות זאת כאימונים לקראת מלחמה עם האויב. אלו דרכים שונות לחלוטין של מאבק. את ההנהגה בתוכנו מנהיגים בדרך של שלום, שיש בו גם בירור של הדעות השונות.
הרב קוק מסביר את המשפט "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" – "כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של רבוי השלום. הרבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו". כך יש להנהיג את הדברים בתוכנו. כלפי חוץ, מול האויבים – יש מלחמה. אבל בתוכנו – הכל בדרך של שלום.
ג. "על אויביך" – ולא על אוהביך. לפעמים מתבלבלים בין האויב והאוהב.
אנו צריכים להבין שיש לנו אויבים וצריך להגדיר אותם כאויבים. זוהי אחת הבעיות הקשות בכל מלחמות ישראל, מאז מלחמת השחרור ועד היום.
אמרו חכמים (ילקוט שמעוני תורה, רכז תתקכ"ג):

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה". מַה כְּתִיב לְמַעְלָה "וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ", וְאַחֲרָיו הוּא אוֹמֵר וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב, אֲמַר לָהֶם אִם אַתֶּם חוֹמְלִין עֲלֵיהֶם הֵם יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה עֲלֵיכֶם. מָשָׁל לְרוֹעֶה, שֶׁהָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ בַּיַּעַר, מָצָא גּוּר אֶחָד שֶׁל זְאֵב וְחָמַל עָלָיו וְהָיָה מֵינִיקוֹ מִן הָעִזִּים, בָּא בַּעַל מְלַאכְתּוֹ וְרָאָה אוֹתוֹ, אֲמַר לֵיהּ הֲרֹג אוֹתוֹ לֹא תָחוֹס עָלָיו שֶׁלֹּא יְהֵא תַקָּלָה לָצֹאן וְלֹא שָׁמַע אֵלָיו, כֵּיוָן שֶׁגָּדַל הָיָה רוֹאֶה כֶּבֶשׂ וְהוֹרְגוֹ גְּדִי וְאוֹכְלוֹ, אֲמַר לֵיהּ לֹא אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תָחוֹס, כָּךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, אִם אַתֶּם חָסִין עֲלֵיהֶם (במדבר לג, נה) "וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם".

יש שחושבים, שאם נתייחס לזאב החמוד ככבשה, ניתן לו כסף, מלט למנהרות, סיוע הומניטרי – אז הוא יהפוך להיות כבשה. המדרש מלמד שגם גור של זאב הוא זאב. חשוב להגדיר מי האויב ומי האוהב.
הבעיה הזו מלוה אותנו מראשית הציונות. הרצל, בספרו מדינת היהודים, כתב שבמדינה שהוא חוזה לא יהיה צורך בצבא, אלא רק לצרכי פנים. הרי אנו באים לארץ למטרות שלום. אנו נלמד את יושבי הארץ הערבים טכנולוגיה וקידמה, נשפר את חייהם והם יאהבו אותנו. אין צורך בצבא כי לא יהיו לנו אויבים.
כאשר אנשים באים ללמוד כלים לזוגיות נכונה, אחד השיעורים הראשונים הוא: אם ניצחת – הפסדת. זוגיות בונים ביחד ולא באים לנצח. כאשר אחד הצדדים בא באנרגיה "קרבית", והוא מנסה להכניע את השני – זהו הפסד. ככה לא בונים זוגיות.
הרצל וממשיכי דרכו מבינים שאנחנו ביחסי זוגיות עם הערבים. לכן אם אנחנו מנצחים אותם – זה הפסד. אם נשמיד את מצרים במלחמת יום כיפור – זה סוף הציונות. כי לא היינו באים לכאן אם היינו יודעים שזה דורש לנצח את האויבים במלחמה. באנו כדי לחיות בשלום. הציונות מחקה את המילה "למגר" את האויב. אנו סובלים מזה עד היום, כי הצבא לא רוצה לנצח את האויב.
במלחמת לבנון השניה "זכינו" שיש דו"ח של ועדת וינוגרד על המלחמה, ושם נכתב בפירוש, שהצבא יצא למלחמה בלי רצון לנצח (פרק 11, סעיף 30). הסיבה לכך היא שבעומק לא רוצים לנצח. רוצים יחסי זוגיות ושלום עם האויב.
יש להוסיף, שלפעמים מתקיים "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמים". מי שמתייחס לאויב כאוהב, יכול באותה נשימה לכתוב מאמרי שטנה נגד חרדים. עם החמאס צריך לעשות שלום, ונגד החרדים צריך להילחם.
כדי לנצח במלחמה צריך להגדיר מי האויב ומי אוהב. נגד האויב נלחמים.
ד. ושבית שביו" – של האויב, ולא של עצמנו. אל לנו לנסות לשטוף את מוחו של השני ולהעבירו לצד שלנו. לא לנסות להשתלט על דעות של אחרים. לפעמים מנסים "לשבות" את דעתו של השני, שיהיה במפלגה שלנו או ב"צד" שלנו. לפעמים אדם לא יכול לסבול את העובדה שיש מי שחושב אחרת ממנו, והוא מנסה שכולם יחשבו כמוהו. על כך אומרת התורה – את האויב צריך לקחת בשבי, ולא אנשים מתוכנו.
הרב קוק כותב באגרת בענין כפיה דתית (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת כ') – כאשר אנו לא יכולים לכפות, משום שזה "דבר שאיננו נשמע", אנו מבינים שזהו רצון ה'. ה' לא חפץ שבדור הזה נשתמש בדרך של הכפיה. חשוב לנו להגדיר לעצמנו שאנו לא רוצים לכפות את דעתנו. אנו רוצים לברר מהי הדרך הנכונה, אנו רוצים שכולם, כולם ממש, לרבות אנו עצמנו – נחזור בתשובה. אנו רוצים שכולנו, מכל הציבורים והמגזרים, נברר את דרכנו ואת זהותנו, נברר לשם מה באנו לעולם, ולשם מה עם ישראל בא לעולם. כל הבירורים הללו חשובים, אבל בדרכי נעם ולא בכפיה.

לסיכום: כדי לנצח במלחמה צריך להגדיר מי אוהב, שאיתו יש לחיוב ביחד, ומי אויב, שנגדו נלחמים.
שנזכה בע"ה להבין את הדברים הללו, ומתוך שלום ואהבה – ננצח.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן