פרק ראשון – מי שהיו לו בתים שדות וכרמים

נאמר בגמרא בדף ז' ע"א – דף ז' ע"ב:

אלא אמר אביי כדמר דתניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה והוי בה מר היכי דמי אי הוזל ארעתא דכ"ע ודידיה נמי זל בהדייהו אפילו טובא נמי ליספי ליה דהא זול דכ"ע נמי אלא דאוקיר ארעתא דכולי עלמא ודידיה אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה ואמר מר עלה לא צריכא דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא דכ"ע נטרי עד ניסן ומזבני והאי הואיל ואצטריכא ליה זוזי זבין כדהשתא עד פלגא אורחיה למיזל טפי לאו אורחיה למיזל והכא נמי גבי נזקין דיניה בעידית ואי א"ל איהו הב לי בינונית טפי פורתא א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כיוקרא דלקמיה.

מפשט הסוגיא¹ עולות מס' קושיות, כפי שמביא בעל ה"ברכת אברהם":

ולכאורה צ"ע מכמה צדדים. א) כיוון דעכשיו אינו שווה מאתים זוז מה מהני מה ד"ביומא ניסן יקרי ארעתא" ואטו מי שעשיו עני הוא ויודע שבניסן יהיה עשיר לא יוכל ליקח מעשר אפילו באלף זוז? ב) "דעייל ונפיק אזוזי" מה פשע בהכי ומה היה לו לעשות? ג) ואפילו אם הוה פשיעה מה "דעייל ונפיק", דהיה לו לעשות בצנעה טפי, מ"מ צ"ע אטו מי שהפסיד רכושו ע"י פשיעה לא יוכל מעשר עני?! גם בשורף כל אשר לו פשוט דכיוון דעכשיו עני הוא לא איכפ"ל ע"י איזה סיבה בה לו? ד) לאיזה צורך הזכיר דין מעשר עני כלל והל"ל בפשיטות בגין דכאי ביומא תשרי וא"ל אי שקלת כדינך וכו'? ה) איך מתיישב מה שהקשה הגמ' ממנ"פ, דגם עכשיו קשה ממנ"פ דאי עיקר השומא כדאשתא א"כ אפילו אלף זוז, דהא עני הוא, ואי אזלינן בתר יומי ניסן א"כ אפי' פורתא נמי לא? ו) מאי נ"מ בין עידית לבינונית, דלגבי עידית ברור דזכותי כדאשתא, ואי בינונית צריך ליקח כיוקרא דלקמייה?

נראה שיש שלושה גדרים בצדקה, וכולם נכנסים תחת הכותרת "וחי אחיך עימך":
1. להחיות נפש – דהיינו שיהיה לאדם מה לאכול במובן ההכרחי-קיומי, בבחינת "וחי בהם ולא שימות בהם"².
2. פרנסה כללית – בבחינת "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"³, מעין שיקום ויציבות לחיי האדם, בדומה לדין "היו לו מאתיים זוז חסר דינר אפילו אלף נותנים לו כאחת הרי זה יטול⁴.
3. להרוחה – "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו"⁵ בבחינת "להחיות בהם נפש כל חי"⁶.
ויש לדון האם יש הבדלים בין סוגי הזקוקים לצדקה או שכולם שווים.

כתב הרדב"ז⁷, וז"ל:

שאלת על מה סמכו ההולכים ממקום למקום ומקהל אל הקהל לבקש טרף לביתם אחר שנתנו להם כדי צורכן ולפעמים יותר מאלף זוז הולך למקום אחר ג"כ ונותנין לו ולוקח וכבר הוא עשיר וקי"ל מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה וה"ה ממעות הצדקה כאשר כתבו הראשונים ז"ל.
תשובה סמכו להם עלה דהא דקי"ל אם אין לו מאתים זוז ונתנו לו בפעם אחת אפי' אלף זוז נוטלן אף הכא נמי כשהוא גולה לארץ מרחקים להביא טרף לביתו כל זמן שלא יחזור לביתו הכל נקרא פעם אחת דאי לא תימא הכי שנתנו לו בקהל הראשון שפגע מאתים זוז אם לא יקבל יותר אוכל אותם ולא ישוב עוד לביתו ואפילו שיתנו לו כשיעור לחזור לביתו יאכל אותם מיד ונמצא חוזר חלילה ולפיכך מותר לו לקחת כל מה שיתנו לו עד שיחזור לביתו. עוד איכא טעמא אחרינא דלא אמרינן מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה היינו מקופה של צדקה או מהיחידים בתורת צדקה שהרי בעל הבית הנותן לעני זה לא יתן לעני אחר ונמצא גוזל את העניים אבל בנ"ד שהכל יודעים שיש לו יותר ממאתים זוז והוא מחזר משום פרנסת אשתו ובניו נותנין לו בתורת מתנה ולא בתורת צדקה וכן מעשים בכל יום בכל קהלות הקדש אבל צריך להזהיר את גבאי הצדקה שלא יתנו להם מקופה של צדקה כיון שיש להם יותר ממאתים זוז שנמצאו גוזלים את שאר העניים ואם אין לו מאתים זוז ויש בקופה של צדקה מעות הרבה ורצו הגבאים ליתן לו אפי' מתנה מרובה מותר ומ"מ צריך שידקדקו בדבר שלא ידחקו את שאר העניים אשר בעיר.

נראה שבתשובתו הראשונה מתבסס הרדב"ז⁸ על ההבנה שאין מאתיים זוז אלא צורך מזון לשנה, ולכן נאמר דין "מי שאין לו מאתיים זוז" דוקא על לקט, שכחה, פאה ומעשר עני הניטלים בכל שנה, כפי גידולם. א"כ הנוטל מעבר למאתיים זוז אין זה על מנת לאכול אלא על מנת למכור ונמצא גוזל עניים אחרים הבאים לאכול. אולם לגבי עני ההולך ממקום למקום עד שחוזר לביתו אין דין מאתיים זוז אמור לגביו ויכול ליטול צדקה שכן הוא נוטל כסף לכמה שנים לפרנסה ולהרוחה כדין "די מחסורו אשר יחסר"⁹. וע"ז סמך הרדב"ז בתשובתו הראשונה לתת צדקה גם למי שיש לו מאתיים זוז כדין עני ממש, אפילו מקופה של צדקה.
בתשובתו השניה של הרדב"ז נמצאנו למדים שגדר עני תלוי בשאלה אם יש לו מאתיים זוז או לא. וכל אלו שאין להם מאתיים זוז הם מעין "שבט העניים" ומי שיש לו מאתיים זוז ונוטל מקופת צדקה, הרי זה גוזל את העניים אשר להם הצדקה לחיות את נפשם.
יוצא איפה לפי תשובתו הראשונה של הרדב"ז שאין מדד מדויק לקבוע מיהו עני אלא כל אחד כפי צורכו ועניינו רשאי ליטול צדקה ואילו לפי התשובה השניה ישנו גדר של "שבט העניים" שרק מי שכלול בתוכו רשאי ליטול צדקה.
נאמר בגמ'¹⁰:

אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד.

ובאתוון דאורייתא¹¹ דקדק בהבדל שבין שתי הלשונות:

ואולם י"ל ויובן ג"כ במאי נחלקו הני תרי לישני דמלח ממון חסר ואמרי לה חסד…דתיבת חסד מובן דשייך רק על צדקה הניתנת דיעה דחסד הוא רק מה שאיש מתחסד עם רעהו ואילו נפלה סלע ומצאה עני ונתפרנס בה לא יפול עליו תואר חסד כלל ורק שנעשה דבר טוב מאיליו ע"י ממונו אבל ענין התחסדות הרי אין כאן כלל שהרי לא נתתסד כאן כלל איש עם זולתו ולא יפול עליו תואר חסד כלל כמובן למי שיש לו הרגשת החיך וע"כ הך לישנא דמלח ממון חסד ס"ל דרק צדקה הניתנת בידיעה מפאת הרצון הטוב להתחסד עם העני כהוראת תיבת חסד הוא דיש לו כח להיותו מלח לשאר הנכסים ושיתקיימו הנכסים בזכותו אבל צדקה הניתנת מאילי' אין בה כח המשכת הברכה לשאר הנכסים… לפי הלשון השני דמלח ממון חסר דלהך לישנא א"צ מעשה האדם כלל ורק כל שנחסר ממונו ונתפרנס העני מן החסרון ממשיך הברכה לשאר הנכסים ואפי' נפלה סלע.

לפי האתוון דאורייתא כל לשון מבטאת גדר אחר במצוות הצדקה – "חסר" מבטא עשיית צדקה ללא כוונה ומודעות של האדם ואילו "חסד" מבטא "צדקה הניתנת בידיעה מפני הרצון הטוב". אולם דבריו אלו קשים שכן "מלח ממון חסר" זו הדרכה לאדם כיצד לנהוג בפועל, א"כ איך מפרש זאת האתוון דאורייתא כעשיית צדקה ללא מודעות האדם?
אלא נראה להסביר כאתוון דאורייתא שכל לשון מבטאת גדר אחר במצות צדקה. אולם, ננסה להגדירם לא כאתוון דאורייתא אלא כפי שהובאו לעיל, בדברי הרדב"ז. "חסר" מתיחס לממון עניים ממש, שאין להם מאתיים זוז והם "שבט העניים" ופירושו של דבר, שהקב"ה נותן לאדם ממון אשר חלקו שייך לעניים, והוא מופקד עליו, בחינה של קופת צדקה, ומי שאינו נותן צדקה המגיעה לעניים הרי ממון עניים נמצא בידו ונמצא גוזלם. ולכן בא המשל ואומר "מלח ממון חסר" – היינו שמירת הממון היא מה שהאדם מחסיר ממנו שאליבא דהאמת ממון זה אינו שייך לאדם אלא לעני. אולם לשון "חסד" הינו בחינת מתנה למי שיחפוץ, והקב"ה מברך את הנותן מידה כנגד מידה. הרי שיסוד שתי הלשונות תלוי בחקירה, אם צדקה תלויה ב"שבט העניים", והיינו שיש ציבור מסוים של מי שאין לו מאתיים זוז הנקרא עניים ולהם הצדקה, או שהצדקה היא לפי הנצרך, וכל אחד לפי עניינו נמדד.

גדר שלישי במצוות צדקה

מלבד שני גדרים אלו של עניים מצינו גדר שלישי, והוא עני לזמן, שבעצם יש לו מאתיים זוז ויותר אלא שבאותו רגע דנים אותו לפי שעתו, שאין לו. כלומר ישנו מצב שבו המציאות יוצרת גדר של עני, ונראה שבגדר זה שייך רק פרנסה מועטת ע"מ להחיותו כפשוטו.
רש"י¹² בסוגייתנו מפרש:

שוה מאתים זוז ותנן במסכת פאה (פ"ח מ"ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני דלאו עני הוא ונמצא גוזל עניים היו לו מאתים זוז חסר דינר ונתנו לו שוה אלף זוז בבת אחת הרי זה יטול וזה יש לו בתים שדות וכרמים שוה מאתים זוז אבל אינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה שוה מאה זוז וקרקעותיו ימכור במאה זוז דטפי מפלגא לא זיילי לעולם והרי יש לו מאתים זוז.

לפי הסברנו לעיל מבוארת שיטת רש"י בלישנא קמא, שעני מוגדר כאדם אשר אין לו מאתיים זוז ובמידה שיש לו אינו ראוי לקבל צדקה אף אם אינו יכול להשתמש ברכוש העומד לרשותו. הרי שלפי רש"י יש גדר של "שבט העניים" אשר כל מי שאין לו מאתיים זוז נכלל בגדר זה. וחידש רבה שיש גדר של "יוקרא דלקמיה" שיש שתי צורות למדוד מה שיש לאדם, האחת – בפועל, מה יש לו עתה, והשניה – אליבא דהאמת המוחלטת. א"כ יוצא מדברי הברייתא שאדם אשר נכסיו אליבא דהאמת המוחלטת שוים מאתיים זוז, ואינו נכנס בגדר "שבט העניים", מ"מ כיון שכעת עפ"י המחיר העכשוי אין לו מאתיים זוז, יש בו דין צדקה להחיות כרגע עד שיעור מאתיים זוז¹³.

ישוב השאלות

א"כ לפי הסברנו מיושבות קושיותיו של בעל ה"ברכת אברהם". בתחילה סברה הגמ' שרק מי שאין לו מאתים זוז, אשר נכלל ב"שבט העניים" רשאי לגבות מן הצדקה, לפיכך שואלת הגמ' "הכי דמי" – אם אנו מתיחסים בפועל מה שיש לו אז כעת אין לו מאתים זוז ונכלל ב"שבט העניים" "אפילו טובא נמי ליספו ליה", אך אם נתיחס לאדם זה אליבא דהאמת המוחלטת "אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה", לא מפני שפשע אלא מפני שאינו נכלל ב"שבט העניים". וחידש רבה גדר נוסף בצדקה – על מנת החיותו. אדם שאעפ"י דהאמת המוחלטת יש לו שווה כסף שווה מאתים זוז ולכן אינו נכלל בגדר "שבט העניים" מ"מ כרגע אין לו כסף וע"כ אין לו ממה לאכול, אז יש בו דין צדקה – להחיותו עד מאתים זוז. ומזה למדה הגמ' שגם למיטב יש שני גדרים – "כדהשתא" בפועל כמה הקרקע שווה ו"כיוקרא דלקמיה" – אליבא דהאמת המוחלטת. כיוון שדין עידית לא נועד לציין את השווי המוחלט של הקרקע אלא להשיב את הנזק עצמו מעין "נזק תמורת נזק", כמבורר בפס' "כי יבער איש שדה או כרם… מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", לכן נמדדת קרקע העידית "כדאשתא" בפועל כמה היא שווה. אולם, קרקע בינונית אין ענינה רק השבת הנזק אלא אנו באים לשום את שוויה האמיתי כדין שומת כל "שווה כסף", לכן נדון בשווי המוחלט שהוא "כיוקרא דלקמיה".

---

¹ חלק מן השאלות מתיחסות רק לשיטת רש"י בלישנא הראשונה.
² סנהדרין דף ע"ד ע"א.
³ קהלת פרק ט' פס' ט'.
⁴ פאה פרק ח' משנה ח'.
⁵ כתובות דף ס"ז ע"ב.
⁶ התוס' ד"ה "בורא נפשות רבות וחסרונם", במסכת ברכות דף ל"ז ע"א מבאר שהכוונה למותרות: "ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן".
⁷ חלק ב' תשובה תשי"ד.
⁸ כפי שמבאר רבינו יונתן בסוגיתנו: "דמי שיש לו מאתים זוז לא ייטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, דקים להו לרבנן דדי לו במאתים זוז דהיינו פשיטי בכל שנה, וכיון בשעת הלקט כדי להתפרנס עד שיבוא לקט אחר, לא ייטול מלקט זה וכו' ".
⁹ כתובות דף ס"ז ע"ב.
¹⁰ כתובות ס"ו ע"ב.
¹¹ כלל כ"ג.
¹² דף ז' ע"א ד"ה "מי שהיו לו שדות בתים וכרמים".
¹³ שיטת הרמב"ם בסוגיה
כתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פ"ט הלכה י"ג:
"מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה היו לו מאתים זוז אע"פ שאינו נושא ונותן בהם או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו הרי זה מותר ליקח".
מדברי הרמב"ם משמע שמי שיש לו מאתיים זוז, קרי מזון לשנה, אינו רשאי ליטול דוקא לקט, שכחה, פאה ומעשר עני הנלקטים משנה לשנה. אולם, צדקה רשאי ליטול אף אם יש לו מאתיים זוז שכן אין מושג "שבט העניים" שהצדקה ראויה דוקא להם אלא כל צדקה נמדדת לפי עניינה. לפי הרמב"ם צדקה הינה חלוק ממונית צודקת ולכן לפעמים גם עשיר נזקק לצדקה, וכן כ"א לפי דרגתו ומעלתו.
ממשיך הרמב"ם בהלכה ט"ז וכותב:
"מי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואם מוכרן בימי הגשמים מוכרן בזול ואם הניחן עד ימות החמה מוכרן בשויהן אין מחייבין אותו למכור אלא מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהן ולא ידחוק עצמו וימכור שלא בזמן מכירה".
ויש לדייק בדברי הרמב"ם אשר כתב "ואם הניחן עד ימות החמה מוכרן בשויהן" משמע שלפי השווי האמיתי שלהם בימות החמה הוא אינו עני אבל כיוון שכרגע שדותיו איבדו את ערכם הוא יקבל כסף מן הצדקה למרות שמצבו הכלכלי התדרדר רק באופן זמני. לכן בימות הגשמים לפי הרמב"ם, אין מחייבים את האדם למכור קרקעותיו שכן האדם לפי דרגתו ומעלתו אין ראוי שיפסיד ממונו אלא רשאי ליטול צדקה עד שיוכל למכור קרקעותיו בלא הפסד.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *