חזית בבקעה – משכנים לשותפים
חזית בבקעה – משכנים לשותפים
בבא בתרא דף ב ע"א
…אבל בבקעה, מקום שנהגו שלא לגדור – אין מחייבין אותו, אלא אם רצה, כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ. לפיכך, אם נפל הכותל – המקום והאבנים שלו. אם עשו מדעת שניהם – בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן. לפיכך, אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם.
נתבונן במושג חזית בהקשר של בקעה בסוגיה בדף ד
הגמרא דנה בשאלה: מהי חזית?
בבא בתרא דף ד ע"א
מאי חזית?… איכא דאמרי, אמר רב הונא: מיכפא לקרנא מלגיו. ונעבד מלבר. גייז ליה חבריה, ואמר דידי ודידיה הוא. אי הכי, השתא נמי לייף ליה חבריה, ואמר דידי ודידיה הוא. ליפופא מידע ידיע. והא מבחוץ קתני! קשיא. רבי יוחנן אמר: נשעייה באמתא מלבר. וניעבד מלגיו. עביד חבריה מלבר, ואמר דידי ודידיה הוא. אי הכי, השתא נמי דקפיל ליה חבריה, ואמר דידי ודידיה הוא. קילופא מידע ידיע. הוצא – אמר רב נחמן: סינופי יריכי מלבר. וניעבד מלגיו. עביד נמי חבריה מלבר, ואמר דידי ודידיה הוא. אי הכי, השתא נמי גייז ושדי ליה, ואמר דידי ודידיה הוא. משריק ליה טינא. השתא נמי אתי חבריה וקליף ליה. קילופא מידע ידיע. אביי אמר: הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא. אבל אם עשו מדעת שניהם. אמר ליה רבא מפרזיקא לרב אשי: לא יעשו לא זה ולא זה. אמר ליה: לא צריכא, דקדים חד מנייהו ועבד דידיה, ואי לא עביד חבריה – אמר דידיה הוא. ותנא תקנתא לרמאי קמשמע לן? אמר ליה: ורישא לאו תקנתא לרמאי הוא? אמר ליה: בשלמא רישא תנא דינא, ומשום דינא תנא תקנתא, אלא סיפא דינא קתני דקתני תקנתא? אמר רבינא: הכא בהוצי עסקינן, לאפוקי מדאביי דאמר: הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא, קמשמע לן דבחזית סגיא.
רב הונא אומר שחזית צריך לכופף את הקרן בחלק הפנימי. מקשים על רב הונא קושיות, כאשר הקושיה האחרונה היא שהמשנה אומרת שהחזית אמורה להיות מבחוץ. אומרת הגמרא: קשיא – אמנם נראה שהקושיה הזו לא קושייה רגילה. למה?
מכיוון שלא רק שרב הונא לא מחזיר תשובה בסוף, אלא גם כי רב הונא אומר משהו שהוא ממש הפוך מלשון המשנה, ואחרי כל זה, פוסקים הלכה כמותו!
(נקודה בדרכי לימוד – אם כתוב קשיא, אפשר עדיין לפסוק כך להלכה, אולם אם כתוב תיובתא, אי אפשר לפסוק כדעה זו להלכה – כי בקשיא יש איזשהו תירוץ גם אם הוא לא נאמר)
מילא רק לשאלה הזו לא הייתה תשובה, אבל בתוך הסוגיה שלנו, יש לנו עוד שני שאלות שהגמרא שואלת על האמוראים ולא עונה עליה.
האחת: אומרת הגמרא: אם עשו מדעת שניהם, עושה חזית מכאן ומכאן.
אבל אם עשו מדעת שניהם. אמר ליה רבא מפרזיקא לרב אשי: לא יעשו לא זה ולא זה.
אמר ליה: לא צריכא, דקדים חד מנייהו ועבד דידיה, ואי לא עביד חבריה – אמר דידיה הוא. ותנא תקנתא לרמאי קמשמע לן?
למה שלא יעשה לא זה ולא זה? כי אם האחד יעשה והשני לא, יוכל הראשון לטעון שהכותל רק שלו.
מה עונה על זה רב אשי? אין לנו תשובה.
והשנייה:
אמר רבינא: הכא בהוצי עסקינן, לאפוקי מדאביי דאמר: הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא, קמשמע לן דבחזית סגיא.
לפני כן הגמרא שואלת מה עושים לגבי הוצי. אביי אמר שלא עושים בלי שטר, ושם רשי מעיר שאם אחד עושה את הכותל, עושה שטר. ואם שניים עושים את הכותל, אז מביאים עדים ועושים שטר על שניהם.
עליו חולק רבינא, ומה עונה אביי? גם כאן אין תשובה.
דרוש כאן בירור על העניין המיוחד של חזית בבקעה:
יש שלוש מחלוקות בנושא של חזית בין הרא"ש לראשונים אחרים (הר"ח/הר"י מיגאש/הרמב"ם)
רא"ש סי' ו'
…לכאורה נראה דלא פליגי אהדדי ור"ח כתב דפליגי ופסק כר' יוחנן ולדבריו בהא פליגי ר' יוחנן סבר גיזוזא לא ידיע ורב הונא סבר קולפא לא ידיע…
כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דלא תקנו חכמים חזית אלא בבקעה לפי שאין יכול לכופו לבנות הכותל עמו, אבל בחצר לא תקינו רבנן חזית שמתחלה יכול לכופו ולבנותו עמו. ואפילו בחצר שאין בו דין חלוקה ולא נתרצה האחד לחלוק אלא על מנת שיבנה האחד הכותל משלו, לא תקנו חכמים חזית ולית ליה תקנתא אלא בשטרא, דכיון דבחצר שיש בה דין חלוקה לא הוצרכו לתקן, משום חצר שאין בה דין חלוקה לחוד לא עבוד תקנתא ולא מהני חזית… ולא ידענא מהיכן אית ליה דלא תקינו רבנן חזית בחצר, כיון דסימן טוב הוא ולא שייך ביה רמאות אמאי לא מהני בכל דוכתא…
הראש אומר שרבינא ור' יוחנן לא חולקים, ומביא את הר"ח שאומר שהם כן חולקים ושנושא המחלוקת היא: אם השכן יכול לעשות מהצד השני ואם יהיה ידוע. נראה שדעת הר"ח היא שיש מחלוקת במציאות.
עוד מביא הרא"ש את הר"י מיגאש – שאומר שלא תקנו חכמים שצריך לעשות חזית בחצר (שואל הראש: אם טוב חזית בבקעה למה לא בחצר?)
רא"ש פ"א סי' ח'
יראה האי דקתני אין מחייבין אותו, אין לפרש חיובי הוא דלא מחייבינן ליה אבל יכול לבנותו בעל כרחו, דהא ליתא שהרי אויר שעל גבי הכותל חציו של חבירו ואינו יכול למעט אוירו, לפי שיכול לומר אני רוצה להשתמש על חצי הכותל שהוא שלי, או היום או מחר אבנה ואסמוך הקורות על הכותל ואעשה מחיצה דקה של נסרים ואעמידנה על חצי הכותל שהוא שלי, אלא הכי קאמר אם שתק ולא מיחה אין מחייבין אותו. דלא תימא כיון ששתק והניחו לבנות ולמעט אוירו ודאי ניחא ליה ודעתו לסמוך לו כותל אחר וליתן עליו תקרה, קא משמע לן דאין מחייבין אותו עד שיסמוך לו כותל אחר, משום דכולי עלמא לאו דינא גמירי, ולא היה יודע שיכול למחות בידו כיון שתחתית הכותל משועבד לשניהם.
המחלוקת השלישית היא עם הרמב"ם. על כותל שנפל שמחייבים עד 4 אמות.
שואל הרא"ש איך הגיוני שכותל שבונים אותו באמצע בגובה 8 אמות, נפל הכותל ובנו אותו עד 4 אמות. ואחר כך רוצה שכן להוסיף עוד 4 אמות (גם בחלק של השני), אומרים שלא מחייבים אותו, אבל אם הוא רוצה הוא בונה וגם על השטח של השני?
גם הרמב"ם לומד שאין מחייבים אותו, אבל החידוש הוא שלדעת הרמב"ם זה דבר נורמלי והגיוני שהשכן יכול לבנות את הכותל על שטח שניהם לבד.
רמב"ם הלכות שכנים פ"ג ה"א
כותל חצר המבדיל בין שני שותפין שנפל, יש לכל אחד משניהם לכוף על חבירו לבנותו עד גובה ארבע אמות כדי שלא יראו זה את זה, אבל יתר על ארבע אמות אין מחייבין אותו. רצה האחד והגביה הכותל יותר על ארבע אמות, אם בא חבירו ובנה כותל אחד גבוה כנגד הכותל שביניהן מחייבין אותו ליתן חלקו בגובה שכנגד כתלו…
ננסה לעמוד על המושג: "אין מחייבין אותו"
משנה בבא בתרא פ"א מ"ב
…וכן בגנה, מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. אבל בבקעה, מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, אלא אם רוצה כונס לתוך שלו ובונה, ועושה חזית מבחוץ. לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים שלו.
פ"א מ"ג
המקיף את חברו משלוש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית, אין מחייבין אותו. רבי יוסי אומר, אם עמד וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכל.
פ"א מ"ד
כותל חצר שנפל, מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות. בחזקת שנתן, עד שיביא ראיה שלא נתן. מארבע אמות ולמעלה, אין מחייבין אותו. סמך לו כותל אחר, אף על פי שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכל. בחזקת שלא נתן, עד שיביא ראיה שנתן.
לפי הקריאה של הרמב"ם: " אין מחייבים אותו" אחר כך צריך להוסיף "אבל זה דבר רצוי, יש בזה תועלת, וזה נורמלי". (זה מתאים לרוח התורה)
אולי יש משהו בחזית בבקעה שזה דבר מתוקן וזה רצוי?
עץ חיים מ"ב א'
הנה יש מאציל ונאצל, והנאצל יש בו ד' יסודות: אש רוח מים עפר, והם ד' אותיות הוי"ה… שהם הם ד' בחינות שבאדם: א' אדם הפנימי שהוא הרוחניות הנקרא נרנ"ח. ב' הוא הגוף. ג' הוא המלבושים שעל גבי הגוף. ד' הוא הבית שיושב בתוכו האדם.
וגופו ומלבושו וכל בחינות אלו כלולות מד' בחינות ואלו הם:
בחינה א' של הרוחניות הם נשמה לנשמה ונר"ן.
בחינה הב' שהוא הגוף הוא העצמות שבהם המוח מבפנים והגידין והבשר ועור, וכמו שאמר הכתוב "עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני".
בחינה ג' שהם הלבושים הנה הם נודעים שהם לבושים המוכרחים אל כהן הדיוט, כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט…
בחינה הד' והוא הבית יש בית וחצר ושדה (בקעה) ומדבר.
אמנם בכל אלו הד' בחינות הפרטיות יש בחינה א' כוללת כולם והיא ממוצעת בין בחינה ובחינה הכוללת שתיהן, דוגמא מה שאמרו חכמי הטבע כי בין הדומם והצומח הוא הקורא"לי הנקרא אלמוגים, ובין הצומח והחי הוא אדני השדה הנזכר במסכת כלאים שהוא כמין כלב גדל בקרקע וטבורו נשרש בקרקע ויונק משם וכשחותכין הטבור שלו מת, ובין החי והמדבר הוא הקוף. וכן על דרך זה יש בכאן כי בין הבורא יתברך ובין הנברא שהיא הבחינה הכוללת הרוחניות יש בחינה באמצע אשר עליה נאמר "בנים אתם לה' אלהיכם", "אני אמרתי אלקים אתם", ונאמר "ויעל אלקים מעל אברהם" וארז"ל האבות הן הן המרכבה וכו'.
בין כל שני בחינות יש בחינה אמצעית שגורמת למציאות להיות אחת.
לומר שהטבע כולו הוא בחינה אחת. ה' אחד, שמו אחד, הטבע אחד והכל קשור אחד לשני. ולכן להכל יש גבול משותף.
בחסידות מבארים – על דבר זה נתייסדה מסכת עירובין:
להפוך את רשות הרבים לרשות היחיד.
רשות הרבים הוא פירוד נגלה, ותכלית העבודה של האדם בעולם זה למצוא איך לאחד אותם.
מה זה רשות הרבים?
אומר הרמב"ם: יערות ומדברות. – שלטון ההפקר של החיות והחיתיות שבאדם – ויש עניין להפוך אותם ליישוב, למשהו מתוקן – לתקן אותם זה תיקון עולם.
ליקוטי הלכות לר' נתן הלכות קידושין ב'
כי מקודם היתה בבחינת שדה, בבחינת "כי בשדה מצאה", שהיא מקום הפקר, בחינת רשות הרבים ששם אחיזת האשה זונה, ועכשו מעלה אותה מבחינת שדה, מבחינת רשות הרבים לבחינת "אשה יראת ה'", בחינת בית, בחינת רשות היחיד, בחינת "כל כבודה בת מלך פנימה", ועל כן על ידי הקדושין נתיחדה אליו ואסורה לכל העולם, כי נעשית בבחינת רשות היחיד, שהוא בחינת "אשה יראת ה'" וכו' כנ"ל. ועל כן אסור לדור עם אשתו בלא כתובה, כי צריך להמשיך לה עשירות הנמשך מיראה, כדי שיהיה הזווג בבחינת יראה, שזה עיקר קדושת הברית כנ"ל.
לפני החתונה אישה היא בבחינה שדה, כי שם כולם מותרים לה.
אבל אחרי חתונה היא בחינת בית, כי על ידי הקידושן היא הופכת לרשות יחיד.
אבל יש מדרגות בעניין הזה לא ברגע אחד הופכים מדבר לבית.
ישעיה ל"ב ט"ו
עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם וְהָיָה מִדְבָּר לַכַּרְמֶל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב.
המדבר והיער הופך לכרמל – כרמלית = כרמים שדה, לא מקום הפקר אלא מקום יישוב.
איך הופכים חצר לבית? בונים כותל
חז"ל הגדירו חצר כרשות הרבים, וצריך לתקן או על ידי עירוב או על ידי כותל, וזה הופך את החצר שיש לו בחינה של רשות הרבים, לרשות היחיד. – וזה הופך את החצר לבית.
השאלה עכשיו, זה איך הופכים בקעה (שדה), לחצר?
נשאל מה ההבדל בין אנשים שיש להם שדה ליד שדה לבין נשים שיש להם חצר על יד חצר?
מי שיש להם חצר הם נקראים, שותפין.
מי שיש לו שדה ליד שדה הם נקראים, שכנים.
אנחנו רוצים להפוך את השכנים לשותפים. מה ישעה שכן לשותף? יש שני פעולות: כותל, וחזית.
מה פירוש חזית? החזית מבטאת העניין שהכותל שייך לשנינו.
ישעיה נ"ז ח'
וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה, שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ: כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי, הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת-לָךְ מֵהֶם–אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם, יָד חָזִית.
מלבי"ם נ"ז ח'
יד חזית- יד, אצל, כמו יד הנהר, יד הירדן, ליד דרך, ליד שערים וחזית, גבול. את שאול עשינו חוזה, בית אבנים יחזה. משכבם מאצל הגבול:
מצודת ציון תהילים ק"ז ל'
מחוז- גבול וכן עם שאול עשינו חוזה
מוסיף הרב ויצמן: חזה – הוא גבול באדם, אחיזה שני הצדדים אוחזים בו.
הגבול משותף לשניהם
במשנה כתוב – עושה חזית מבחוץ
אומר רב הונא" אכפיה קרנה מלגיו – יעשה את החזית מבפנים. למה? כי זה נקרא בחוץ! לכותל יש שייכות של שניהם למרות שהוא כנס לתוך שלו.
איך? בגלל שהוא עשה חזית, זה הופך את הכותל לשל שניהם, הוא עושה גבול ואומר כאן עובר הגבול, מבפנים.
ר' יוחנן על העניין הזה חולק – אנתא מלבר – ר' יוחנן אומר חזית זה משום ראייה – צריך לראות את זה.
רב הונא אומר – שחזית זה מלשון גבול.
הנימוקי יוסף אומר – חשבינן ליה לבר מצרה כאילו יש לו קצת קניין בגופו של קרקע של השני.
החזית באה לעשות את החיבור בין שניהם.
אולי זו גם כוונת אביי כשהוא אומר שטרא – שזה חוזה ועושה סוג של גבול בין שניהם, להגיד שהכותל של שניהם ולא חצי.
זו שיטת הר"י מיגאש: שלא קבעו חזית בחצר ושזה לא סתם נגד רמאים – כי החצר היא כבר של שניהם
לכן אומר הר"ח פליגי – כי רב הונא ור' יוחנן חולקים בהאם ראייה או חזית, זה גבול ושותפות.
זה גם התירוץ על שיטת הרמב"ם : כשאומראין מחייבים, אבל זה רצוי. למה זה רצוי? כי זה מה שעושה את התיקון והופך אותם לשותפים.
וזה הדרך להפוך מדבר לבית, עוברים דרגה לדרגה ומתקנים את העולם.
אין דרך הגמרא לומר דברים בסגנון הזה ולכן היא לא מביאה את זה, ולכן נשארים בשאלה.
אבל האמת היא שזה "קשיא" ולא "תיובתא" יש תשובה גם אם הגמרא לא אומרת אותה, ועל פי התשובה הזו קבעו את ההלכה.