"ולואי שיפרע בזמנו"
"ולואי שיפרע בזמנו"
בבא בתרא ה' ע"א
משנה
כותל חצר שנפל, מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות. בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. מד' אמות ולמעלן, אין מחייבין אותו. סמך לו כותל אחר, אע"פ שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכל. בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן.
לכולי אלמא צריך לבנות את הכותל מחדש – זו צורת החצר שהייתה
גמרא
אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, אינו נאמן ולואי שיפרע בזמנו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו עביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמתרמו ליה זוזי, אמר איזיל איפרעיה, כי היכי דלא ליטרדן. תנן בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. היכי דמי, אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני, פשיטא בחזקת שנתן, אלא לאו, דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני, אלמא עביד איניש דפרעיה בתוך זמניה. שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא. ת"ש בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. היכי דמי, אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני, אמאי לא, אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני, אלמא לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. שאני הכא דאמר מי יימר דמחייבו לי רבנן.
ריש לקיש: אדם שלווה כסף מחברו ואומר שהחזיר לפני מועד הפרעון אינו נאמן ולא רק זה אל הלוואי שיפרע בזמן.
אביי ורבא: יש מציאות שאדם יפרע בתוך הזמן – כי אולי הזדמן לו כסף והחזיר כדי שלא יטריד אותו יותר.
נתמקד במחלוקת ריש לקיש ואביי ורבא. יש כאן שני מחלוקות, מחלוקת אחת יסודית ואחת כדרך אגב. צריך להבהיר שקשה להבין שהמחלוקת היא במציאות, אפשר לראות את זה מהאמירה של ריש לקיש, הרי אם הדיון הוא במציאות שפשוט יבדקו אם אי פעם אנשים מחזירים הלוואות לפני הזמן שהם חייבים.
בנוסף לכך בדרך כלל מחלוקת של אמוראים ותנאים היא לא על המציאות.
סיבה אחרונה שהדיון הוא כנראה לא על המציאות היא שקשה לקבוע ככה הלכה לדורות, כי המציאות משתנה כל הזמן.
שמות רבה פרשה ל"א ט"ו
דבר אחר "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" הדא הוא דכתיב (תהלים קיב, ה): "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט" בא וראה, כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה, היום לוה מן הלילה והלילה מן היום, ואינן דנין זה עם זה כבריות, שנאמר (שם יט, ג) "יום ליום יביע אומר". הלבנה לוה מן הכוכבים והכוכבים מן הלבנה, וכשהקב"ה רוצה אינם יוצאים, שנאמר (איוב ט, ז): "האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום". האור לוה מן השמש והשמש מן האור, שנאמר (חבקוק ג, יא): "שמש ירח עמד זבולה". החכמה לוה מן הבינה והבינה מן החכמה, שנאמר (משלי ז, ד): "אמור לחכמה אחותי את". השמים לוין מן הארץ והארץ מהשמים, שנאמר (דברים כח, יב): "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים". החסד לוה מן הצדקה והצדקה מן החסד, שנאמר (משלי כא, כא): "רודף צדקה וחסד". התורה לוה מן המצות והמצות מן התורה, שנאמר (שם ז, ב) "שמור מצותי". בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה ועושים שלום זה עם זה בלא דברים, בשר ודם לוה מחבירו ומבקש לבולעו ברבית ובגזל!
מדרש רבה אומר לנו שכל המציאות לווה אחת מן השנייה. ההבדל בין שאר המציאות לבין בני האדם היא שהם לא "דנים זה עם זה" אלא "עושים שלום זה עם זה בלא דברים" (הם בונים את המציאות ביחד!)
בעוד בני אדם כן "דנים זה עם זה" ו"לוה מחברו ומבקש לבולעו בריבית ובגזל".
דאם לא רק לווה מאדם אלא הוא גם חלק מההוואי המציאותי הזה. אדם מלווה לעצים – מים זבל עבודה, והעץ מחזיר או מלווה לאדם חזרה פרי. וכן כל העולם כך.
הקדמת הזוה"ק י"ג ע"ב תרגום
המצוה התשיעית, לחון את העניים ולתת להם טרף. שכתוב (בראשית א'): "נעשה באדם בצלמנו כדמותנו". "נעשה אדם" הוא בשיתוף, כולל זכר ונקבה. "בצלמנו", עשירים. "כדמותנו", העניים. כי מצד הזכר הם העשירים, ומצד הנקבה הם העניים. וכמו שהם בחיבור אחד, וחסים זה על זה, ונותנים זה לזה וגומלים לו חסד, כך האדם למטה צריך להיות העשיר והעני בחבור אחד, ויתנו צדקה זה לזה ויגמלו חסד וילוו זה לזה.
אם היינו שואלים: "מאיפה לומדים מצוואת הלוואה מהתורה"?
לא היינו עונים מ"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", היינו לומדים כנראה מ"אם כסף תלווה את עמי".
אומר לנו הזהר הקדוש שכמו שאיש ואישה לא מתחשבנים על מה שהם עושים כלווה ומלווה, כך רוצה ה' שנהיה כל העם שנלווה אחד לשני ולא נעשוק ונתחשבן על כל דבר.
כי צריך להבין שכל אדם יש לו צד שהוא מלווה ויש לו צד שהוא לווה בכל מצב. וזה משהו טבעי.
חז"ל אומרים לנו במדרש שאדם הוא לא כך, המציאות היא יותר חזקה מרצונות אוטופים. " לוה מחברו ומבקש לבולעו בריבית ובגזל". אומנם זו לא המציאות המקורית אבל זו המציאות העכשווית.
לווים זה מזה, זה הדדי היום לווה מהלילה והלילה מהיום, ולאור הסתכלות זו נתבונן במחלוקת ריש לקיש ואביי ורבא.
ריש לקיש –מדגיש את הנקודה שהלוואה זה דבר נורמלי, ושלא צריך שהעני יחשוש לשון בלילה,
("יותר משהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר" – כי במקום שעשיר לא יעשה כלום עם הכסף שיש לו, אם העשיר נותן הלוואה או צדקה, המצווה הזו תלווה אותו לכל חייו, זה דבר ניצחי, אז הוא לוקח דבר חדל והופך אותו לנצחי, וזה בזכות העני הלווה.) – ריש לקיש מדריך אותנו איך להסתכל על ההלוואה. זו אמירה חינוכית יצירתית. ( העני צריך להרגיש כאילו הוא עושה חסד עם המלווה כמו שהמלווה עשה איתו).
אביי ורבא – מדגשים את הנקודה שממון חברך נשאר אצלך, זה לא פשוט, וצריך שלכל אחד יהיה את חלקו ואת רכושו. יש הבדלה של ממון, ואני רוצה שאצלי יהיה שלי ושאצלך יהיה שלך.
הצד הזה אומר (אמירה חינוכית), יש כאן טירדה אמתית לעני, שיש משהו שלא שלו נמצא אצלו, וראוי שהוא ירגיש לא נוח שחלק מהרכוש שלו הוא לא שלו.
לכן יש מציאות שאדם יפרע בתוך זמנו, וזה ראוי.
זו מהות השאלה אם הוא נאמן או לא נאמן, איך ראוי להיות ואיך צריך להסתכל, על הלוואות.
ריש לקיש: הכל של כולנו, וזו היא הצורה הטבעית ,ותרגיש שמה יש לך אצלך זה כאילו זה שלך.
אביי ורבא: הצורה הטיבעית היא שלכל אחד יש את הרכוש שלו אצלו– וצריך לא להרגיש נוח כשיש לך את של האחר.
המחלוקת עכשיו היא איך צריך להמשיך את המציאות.
יש עניין של "הליכות עולם" – ההלכות יוצרות את הכיוון של המציאות, לאן היא תלך.
מה העומק הרוחני והלכתי על מה שבמחלוקת בין ריש לקיש ואביי ורבא?
מאיפה מגיעה המחלוקת?
נשים לב שריש לקיש מדבר בלשון הקודש, עברית. בעוד אביי ורבא מדברים בלשון ארמית.
מה זה משנה?
ריש לקיש: שנמצא בארץ ישראל, מביא את ההסתכלות של א"י (תורת א"י).
מה היא? דברים מתערבים, בנשמה אנחנו מציאות אחת שהגופים מחולקים, ובא"י הנשמה היחידה יותר דומינטטית זה בא לידי ביטוי גם ברכוש שלנו, גם שם יש עירוב. בבחינה זו מציאות נשמתית אחת, זכר ונקבה, מציאות אחת. שממנה ממשיך העולם ומצליח לקיים את קיומו, זה החלק הנשמתי של העולם והתורה.
אביי ורבא: מבבל, תורת בבל "חובלים", צורה של מקח הם מתמקחים ומתווכחים כדי להגיע לתשובה.
בבא מציעא פ"ה ע"א
רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא ליטרדן.
על מנת לצאת מהראש של תורת בבל, של הטירדה של המצב שבין אדם לחברו שהם חובלים, היה צריך להתענות מאה תעניות.
ולכן אדם פורע בתוך זמנו, כי יש חוויה שלילית, ואדם רוצה להיפטר מזה, וברור שינסה להחזיר בתוך הזמן אם הוא יכול. אולם בישראל יש חוויה נעימה יותר, ולכן אין את אותו הלחץ.
התורה בונה מציאות, ולא רק מתארת אותה, זו היא הנקודה הראשונה, יש מחלוקת בן "א"י לבבל"
וצריך לעשות מיזוג בתלמודים – לערב בשיטות.
הר' מלובביץ' אומר שיש הבדל בין לשון הקודש ללשון הארמית.
לשון הקודש, היא המקורית – מציאות של "גם זו לטובה" – שהמציאות עצמה היא טובה, הרע הופך לטוב. התרגום של המציאות שהיא מציאות טובה, בלשון תרגום המציאות היא שלילית אבל זו היא מציאות של תרגום.
יש דוגמאות בש"ס:
"תפילות מאבות למדו" – זה נאמר בלשון הקודש לעומת זאת "רבנן אמרי, מתמידין גמרו" – תשובה זו של חכמים נאמרה בלשון ארמית.
"אבות התפללו" זו היא התשובה המקורית, כל אב תיקן את התפילה שלו, "תמידין" – המקור היה קורבנות – התרגום שבא אחר כך, הוא תפילות.
הצורה המקורית היא לשון הקודש, והפירוש השני הוא תרגום של המקור.
בסוגייה שלנו, "בצלמנו כדמותנו", כך נברא האדם, זה המקור לעניין הלוואות. ריש לקיש מדבר בלשון הקודש.
אביי ורבא, במציאות מורכבת שיוצרת תרגום של המקור, ואותה הם אומרים בארמית כי זה לא המקור, והם יודעים שזה לא המקור "זימנין…".