שטרך בידך מאי בעי

דרכי לימוד – שטרך בידי מאי בעי

תוספות מסכת בבא בתרא דף ה עמוד ב ד"ה מי אמרי'

מי אמרי' במקום חזקה מה לי לשקר או לא – הקשה הר"י בר מרדכי והא הך חזקה עדיפא משטר דבשטר אינו גובה אלא בשבועה ובהך חזקה גובה בלא שבועה וא"כ מאי קא מיבעיא ליה הא פשיטא דמיגו במקום עדים לא אמרינן כ"ש במקום חזקה דעדיפא טפי ואור"י דלא קשה כלל דודאי עדים עדיפי מחזקה דאי אמרי שפרעו אפי' בתוך הזמן פטור ואי אמרי אפילו אחר זמן ידענו שלא פרעו

התוס' מעלה שאלה על דין הגמרא, מי שמפקיד אצל חברו כסף בשטר צריך להחזיר לו בעדים, ולא נאמן להגיד "החזרתי לך" על ידי טענת מגו, מתוך שיכול להגיד "נאנס",  כי יכול המופקד להגיד "שטרך בידי מאי בעי" על הטענה של החזרתי, ולא אומרים מגו (יכל להגיד נאנס) במקום חזקה(שטרך בידי), כי חזקה עדיפה, ולא צריך שבועה.

כשאדם אומר שטרך בידי מאי בעי " זה לא מועיל לפתור משבועה, אלא חייב להשבע כדי לקבל את הפיקדון. לעומת זאת חזקה שאין אדם פותח תוך זמנו, פותרת משבועה. מזה רואים שחזקה שאין אדם פורע תוך זמנו, יותר חזק מטענה של שטרך בידי מאי בעי, ולכן אם מיגו לא מנצח שטרך בידי מאי בעי, ק"ו שלא ינצח חזקה של פורע תוך זמנו.

אין תירוץ לקושייא של התוס', ננסה אנחנו למצוא תשובה:

רמב"ם הלכות מלווה ולווה יא  הלכה א:

"המלווה את חברו בשטר צריך לפרעו בעדים, לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה, אינו נאמן."

נראה משפט הפוך: "המלווה את חברו אינו נאמן לומר פרעתי לפיכך צריך לפרעו בעדים"

מה ההבדל בין המשפטים?  סיבה ותוצאה.

האם בגלל שצריך לפרוע בעדים, לא יכול לטעון "פרעתי"

או שבגלל שלא יכול להגיד "פרעתי" חייב להביא עדים.

 

חקירה נוספת בה נשתמש?  האם יש כאן דין או ראייה? האם שטרך בידי זה סברה/ראייה או שהגדרת הדבר זה שלא יכול לפרעו בלי עדים וזה תקנה ודין.

חידושי הגר"ח על הש"ס – בדין שטרך בידי מאי בעי

שבועות דף מא ע"א איתא בעיטור הובא במ"מ פי"א מהל' מלוה ולוה ה"ב דאף מלוה בשטר בעדי מסירה אפי' שאין עדים חתומים אין הלוה יכול לטעון פרעתי וצריך לפורעו בעדים וצ"ע הא אין כאן שום ראי' שלא פרע ואיך שייך לומר בזה שטרך בידי מאי בעי דאין השטר שטר ראי' והנה בדין דמלוה בשטר א"י לטעון פרעתי בפשיטות הוא דשטרך בידי מאי בעי הוי ראי' והגדת עדות היא שלא נפרע עוד וראיתי מביאין ראי' דאם נאמר דמשום ראי' הוא א"כ נימא להיפך דיכול לטעון פרעתי ולא יהי' ראיה ממה שמחזיק השטר שלא פרע דבאמת פרע הלוה ולא חשש ליקח השטר

ר' חיים אומר, לפני שדנים אם אפשר להגיד "שטרך בידי", צריך להתחיל בלהגדיר מה זה "שטרך בידי", האם יכול להגיד פרעתי או שלא יכול להגיד. והתשובה היא ש"שטרך בידי" זה לא ראיה, אלא זה דין! זה לא סברא, אלא תקנה! כשיש שטר אדם לא יכול להגיד פרעתי. שטר לעולם תלוי במה שמחליטים שהחוזה הזה אומר, ומה שהשטר אומר, שהוא לא יכול להגיד פרעתי. זה המהות של השטר! כל עוד השטר בידי זה אומר שאתה לא פרעת אז אתה לא יכול להגיד שאתה פרעת אם יש לי שטר. ועם זה הקושייא של התוס' נפרכת, בגלל שזו היא הגדרת השטר, זה להגיד "אתה לא יכול להגיד פרעתי", והדרך היחידה שלך לצאת מהחוב זה להציג את השטר או להביא עדים.

התוס' מבין אחרת, שהשטר אומר, "כנראה שמישהו שהחזיר יבקש את השטר אבל שטר זה ראייה"

ולכן אם יש לו מגו או טענה חזקה אז שוקלים איזו ראייה חזקה יותר, ולכן המגו יכול להיות חזק יותר, ואולי יהיה נאמן לומר פרעתי. אבל שיטת התוס' פועלת רק אם אנחנו עוסקים בראיות.

 

חקירה דומה אבל שעוזרת לחדד את העניין  "שטרך בידי מאי בעי"

בדין יש שלושה שלבים, טענות – ראיות – פסק

השאלה היא מה זה שבועה – טענה / ראייה / או פסק?

אותה שאלה על "שטרך בידי" – תוס' אומר, זה ראייה.

הרמבם רמב"ם אומר, זה לא ראייה אלא טענה, זה הגדרת המציאות, יש לי שטר אתה יכול לפרוע את זה רק עם עדים, ולכן לא עובד על זה מיגו.

 

לסיכום ראינו כאן שלושה חקירות להגדיר את ההבדל בין שיטת התוס' ושיטת הרמב"ם,

• מה הסיבה ומה התוצאה 2) האם יש כאן דין או ראייה 3) באיזה שלב של הדין ראוי לבוא טענת "שטרך בידי" בשלב הטענות או בשלב הראיות.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *