לחיות עם פרשת השבוע – להנצל מהמרגלים שבתוכנו
1פרשת שלח עוסקת ביחס לארץ ישראל, ויש ללמוד ממנה את ההסתכלות הראויה על הארץ, ובמיוחד על הקשיים שנתקלים בהם בארץ ישראל. המרגלים ראו את הקשיים וזה גרם להם להוצאת דיבה על הארץ, ואנו צריכים ללמוד מכאן את ההתייחסות הראויה לקשיים שבארץ ישראל.
כאשר אומר הקב"ה למשה שהוא רוצה לכלות את עם ישראל, אומר משה (במדבר י"ד, י"ג-כ'):
ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו. ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עמד עלהם ובעמד ענן אתה הלך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה. והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר. מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר. ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר. ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה. ויאמר ה' סלחתי כדברך.
שתי גמרות עוסקות בפסוקים אלה.
האחת, במסכת שבת (פ"ט ע"א):
ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה, אין שלום בעירך. אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. אמר לו: היה לך לעזרני. מיד אמר לו: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת".
השניה, במסכת סנהדרין (קי"א ע"א):
…דתניא כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב "ארך אפים", אמר לפניו: רבונו של עולם, "ארך אפים" לצדיקים. אמר לו: אף לרשעים. אמר ליה: רשעים יאבדו. אמר ליה: השתא חזית מאי דמבעי לך, כשחטאו ישראל אמר לו: לא כך אמרת לי "ארך אפים" לצדיקים, אמר לפניו: רבונו של עולם, ולא כך אמרת לי אף לרשעים, והיינו דכתיב: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר".
משה מבין, שאין לו משהו שהוא יכול לתת לקב"ה. וכי מה יכול ילוד אשה להביא אתו כשהוא עולה למרום? על כן אין הוא אומר שלום. אין אמירה או פעולה שהוא יכול וצריך לעשות מצדו כשהוא עולה למרום. הוא רק מקבל. אך הקב"ה אומר לו, שמידת השלום קיימת רק בעולם התחתון. בעולם שבו יכולות להיות מלחמות ומריבות, קנאה ותחרות – שם נמצא גם השלום, וזו המתנה שיכול משה להביא איתו אל העולם העליון.
הגמרא השניה קשורה לגמרא הראשונה. מידת "ארך אפים" (אריך אנפין) היא מידת הכתר. כשהקב"ה כותב "ארך אפים" זה מקביל לכך שהוא קושר כתרים לאותיות. זו אותה מידה, אותה הסתכלות הנובעת מהשורש העליון ביותר של המציאות.
משה מבין בתחילה כי אין מקום לרשעים. כשצדיק נופל הוא זקוק לארך אפים, אך הרשע? הוא צריך לעבור מן העולם. אך הקב"ה מלמד אותו שיבוא יום והוא יזדקק לזה. אימתי? בחטא המרגלים, כשנבחן היחס לארץ ישראל.
ארץ ישראל – "ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". האור האלוקי שעם ישראל נפגש בו בכניסה לארץ הוא גדול ביותר. אין דרך להביט אל האור האלוקי הזה בלא כיסויים ומסכים. פעמים שהכיסוי בא בדמות רשעים ומעשי רשעה. הרשעים מהווים כיסוי לאור האלוקי הגדול של ארץ ישראל.
במבט הרגיל, של העולם הזה, הרשעה היא דבר קשה ביותר. איך אפשר להתייחס בחיוב למי שמגרש יהודים מאדמתם? איך אפשר להמשיך ולהגיד תפילה לשלום המדינה? האם זו המדינה שאליה חיכינו אלפיים שנה?
זו גישה של "רשעים יאבדו". אולם, המבט הראוי בארץ ישראל נבנה מן המקור העליון ביותר, מ"ארך אפים", מקשירת הכתרים לאותיות. מבט שנבנה ממקורות עליונים, רואה את התפקיד של הרשעה בהסתרת האור האלוקי, ואת התהליך האלוקי המתקדם ובוקע מבעד למסכי הרשעה.
בזוה"ק על הפרשה (ח"ג קס"ג ע"ב, בתרגום) מובא:
אמר רבי אילאי: כל אלו שכאן (אנשי דור המדבר) כעין זה מתתקנים, להיות כל אחד תמים עם ה'. ועל סוד זה נאמר: "במדבר הזה יתמו". אם תאמרו שכשנאמר לרע נאמר, כך הוא ודאי. שהיה להם להיות כל אחד תמים עם ה' בארץ הקדושה, אתר שה' שורה שם, להיות פנים בפנים כאחד עמו, ועתה כל אחד ואחד תמים במדבר הזה בחוץ, מקום רחוק משם, שלא יסתכל פנים בפנים עמו להיות עם ה' כראוי.
"במדבר הזה יתמו" – לשון תמימות, אך זו תמימות לרע. אין זו תמימות של "תמים תהיה עם ה' אלקיך", אלא תמימות הבאה מבחוץ, שלא מתוך ראיה פנים בפנים.
מעט מזעיר ממה שניתן ללמוד מדברים עליונים אלה.
עם ישראל היה צריך להיכנס לארץ, ולהיות "תמים עם ה'". לראות את האור האלוקי "פנים בפנים", מתוך הארה, מתוך חיבה, אהבה ורצון. לראות את הדברים בתמימות שהיא מדרגה הקרובה לנבואה, כדברי הכוזרי (עי' במאמר חמישי, ט"ז).
איך יודע הנביא את מה שהוא יודע? כי הוא רואה! אין לו צורך בהוכחה או בסברה. איך אדם יודע שהוא קיים? הוא יודע. כל הוכחה לא תשנה את הידיעה התמימה הזו. יש דברים שצריך לגשת אליהם בתמימות, ופשוט לראות את המציאות נכוחה.
אדם מסתכל על ההיסטוריה של עם ישראל במאה השנים האחרונות. הוא לא רואה את מעשי ה'? ראיה תמימה ולא מתחכמת רואה "עין בעין" את יד ה'. לראות אנשים הולכים אל משרפות אושוויץ, ואחר כמה שנים לראות כיצד מאשימים אותם בכיבוש ובאימפריאליזם – האין זו יד ה'?
אתה לא רואה שהקב"ה מנהיג אותנו? לא צריך להיות נביא כדי לראות את זה. צריך רק לפקוח את העיניים ולהיכנס לארץ ישראל – להביט בתמימות אל האור האלוקי דרך הכיסויים.
לפני שנים, בשמחה משפחתית, סיפר מישהו על "מופת" של הרבי מלובביץ'. אדם נכה, שהיה בכסא גלגלים ללא יכולת ללכת, כתב מכתב לרבי וביקש להירפא. הוא קיבל על עצמו, כמקובל, החלטה טובה. לאחר כמה זמן, בהיותו במועדון, קם לפתע האיש מהכסא והחל להצטרף לריקודים במועדון. הנס הגדול אף התפרסם בעיתונות. רק אחר כמה זמן קלט אותו אדם שזו התוצאה של בקשתו מהרבי. מובן שהריקודים היו ללא מחיצה המפרידה בין גברים לנשים. אף השירים לא נכתבו על ידי דוד המלך… אולם, זה לא מפחית מגודל המופת.
כשהגיע תורי לדבר אמרתי, שזהו בודאי מופת גדול כשאדם נכה קם על רגליו. וכשאומה שלמה קמה על רגליה? האומה מתרוממת מהמשרפות והגטאות ועומדת על רגליה, מקימה מדינה – זה לא מופת עצום? נכון, עדיין אין כאן מחיצה ראויה בין גברים לנשים, ויש דברים שאינם על פי ההלכה. זה כואב, אך האם זה מפחית מגודל הנס?
מי הקים את העם הזה על הרגליים? לא הקב"ה? אכן, יש מסכים והסתרים, וצריך להאבק בהם, אך אין הם משנים את האמת הפשוטה והתמימה שאנו פוגשים כאן את העין האלוקית מביטה בנו בארץ ישראל.
אמנם, יש תמימות אחרת, שלא שייכת לארץ ישראל.
עסקתי פעם בהוצאת חוברת, והדפסתי אותה אצל אדם חרדי. תוך כדי תהליך ההדפסה, הראיתי לו מן המובא בחוברת, את דברי בעל תפארת ישראל על המשניות במסכת אבות (פ"ג מי"ד) "חביב אדם שנברא בצלם".
הוא סירב לראות. "אצלנו לא לומדים דברים כאלה". הסברתי לו שזה לא משהו ציוני או מחוץ לתורה, זה "תפארת ישראל", פירוש מוכר ומקובל על המשנה. אך הוא לא השתכנע. "אצלנו מחנכים לצמצום. לומדים גמרא בלבד, וגם בגמרא – רק מסכתות מסדר נשים ונזיקין. אם תסיט את העיניים מנשים נזיקין אתה לא יודע לאן תגיע". זו תמימות של כיסוי העיניים. לא לראות כלום, משום שכל דבר יכול לקלקל. הליכה לצבא יכולה לקלקל, ולכן אסור ללכת לצבא, יציאה לעבודה עלולה להפגיש את האדם עם דעות שונות ולקלקלו, לימודים כלליים והשכלה גבוהה עלולים לקלקל את האדם – ולכן נמנעים מכל הדברים האלה, ומתבצרים בבית המדרש.
שני סוגי תמימות יש.
האחת – תמימות בבחינת נבואה. כך אומר הכוזרי (מאמר חמישי, ט"ז):
כי החכם התמים, כנביאים למשל, אינו יכול להועיל הרבה לחברו בדרכי הלמוד ולא להשיב על שאלותיו בדרכי חכמת הדברים… ועם כל זה מגמתו האחרונה של בעל חכמת הדברים בכל אשר הוא לומד ומלמד היא כי תעלינה בנפשו ובנפש תלמידיו אותן אמונות אשר בנפש התמים ההוא הן טבועות מטבע…
השניה – תמימות של פחד ממפגש עם שאלות ועם מציאות שונה ממה שאתה חושב.
"תמים תהיה עם ה' אלקיך" – זו תמימות של נבואה.
"במדבר הזה יתמו" – זו תמימות של פחד ממפגש עם המציאות שמחוץ לענן.
אם היו ישראל נכנסים לארץ ישראל כראוי, היו זוכים לתמימות של "תמים תהיה עם ה' אלקיך". תמימות שרואה את המציאות נכוחה, ורואה את האור האלוקי שנובע מכל דבר.
כיון שלא נכנסו לארץ ישראל, קיבלו ישראל תמימות מסוג אחר – "במדבר הזה יתמו". גם זו תמימות. הסתרת המבט, כיסוי העיניים, התעלמות מן המציאות, משום שמפגש עם המציאות יכול לגרום לקלקולים.
אך אנו מצווים על תמימות עמוקה וגדולה. תמימות שמביטה אל המציאות מתוך המבט העליון, של "ארך אפים". זהו מבט שמלמד לראות את האור האלוקי בכל מציאות ובכל תופעה.
גם בדורנו אנו צריכם לבחור בין שני סוגי התמימות.
ניתן ללכת בדרכו של משה רבנו, שאמר "ועתה יגדל נא כח ה'" – זו דרך של הרחבת המבט האלוקי על כל המציאות – על שיבת ישראל לארצו, על הקמת המדינה, מלחמות ישראל ועוד. זו דרכם של יהושע וכלב, שאמרו בתמימות: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". בלי התחכמויות ושאלות – הארץ שלנו וה' יתננה לנו.
יש גם דרך אחרת, של מי שנשאר במדבר. במדבר אי אפשר להציץ אל מחוץ לענן. יש חיות רעות ודברים מפחידים. המבט צריך להישאר קרוב וקטן. בלי צבא, בלי מדינה, רק בבית המדרש. גם זו תמימות, שאיננה שייכת לירושת הארץ.
אנו רוצים לשאוב כוחות להתבונן אל המציאות, להתמודד עם הקשיים והכיסויים ולגלות את האור האלוקי שמתלבש בהם.