ביטול תורה
בשיחה זו נבחן את היחס הראוי למושג "ביטול תורה".
בעת לימודי בישיבה היו הרבה שיחות על ביטול תורה. החשש מביטול תורה היה מורגש באויר, והודגש שכל דקה וכל שניה יקרה. הגר"א אומר שכל אות של לימוד תורה היא קיום מצוה, וממילא כל הפסד של לימוד אפילו של אות זו עברה. זו היתה האוירה.
כשהגיע זמני לומר שיחות לתלמידים, התלבטתי כיצד לגשת לנושא, והרגשתי שהגישה הזו איננה בלעדית. היא גורמת לאדם לחץ ועצבנות. הוא איננו יכול להנות בצורה ישרה, נכונה ואמיתית. כל הנאה גורמת לו לנקיפות מצפון – שמא היה ראוי לו ללמוד בזמן זה ולא לבטל תורה בטיול, במנוחה וכדומה. השיחות האלה עלולות להשפיע בצורה לא נכונה על הנפש, שכן אין רע בכך שאדם יהנה בלב שלם כשיוצא לטיול מידי פעם. זה לא עברה לצאת לטיול ולא צריך לחוש על כך נקיפות מצפון.
אף על פי כן, חשוב להבין את חומרת הענין של ביטול תורה, ובמיוחד בעולם הישיבות.
בישיבות ליטא, כשהתחילה תנועת המוסר ברצונה להחדיר את לימוד המוסר לישיבות, היתה לכך התנגדות גדולה. "לימוד מוסר הוא ביטול תורה", "במקום לדבר על לימוד תורה – תלמד", "איך יש זמן לאדם לעסוק בתיקון המידות? צריך רק ללמוד". לימוד הגמרא תפש את כל היום ואת כל הראש, ומה שלא היה שייך לזה – לא נעשה. לא לימוד מוסר ולא דברים אחרים. זה ביטול תורה. אפילו התפילות נעשו בזריזות, והיו שלמדו בזמן התפילה, כי זה "ביטול תורה". הרצון ללמוד עוד ועוד והחשש מביטול תורה של רגע היו גדולים וחזקים.
אנו אין דרכנו בכך, אך יש להיזהר שלא נסטה אל הקיצוניות השניה. החשש הוא שאנו עלולים להוציא את השיקול של ביטול תורה ממערכת השיקולים שלנו. כאשר אדם מתלבט אם לנסוע לחתונה או לאירוע אחר על חשבון זמן הלימוד, עליו להכניס לשיקוליו את העובדה של ביטול תורה.
לפעמים אומרים תלמידים – "אני לא בנוי ללימוד תורה כל היום". כשהוא מגיע לטכניון הוא מגלה פתאום שהוא בנוי לזה, והוא עושה את זה טוב מאוד. אין אדם שלא בנוי ללימוד תורה כל היום, לפחות לתקופה מסויימת בחייו.
כאשר יש לו יעד ברור, כמו באוניברסיטה, למשל, הוא מצליח לעשות את זה ולא מתרץ לעצמו תירוצים. אבל בישיבה אין יעד ברור, אין הרגשה ברורה של מטלות ועמידה בהן, ועל כן יכול אדם לחשוב שהוא לא מסוגל. זה לא נכון! אין מישהו שלא יכול "לעסוק בדברי תורה", על מקצועותיה השונים ותחומיה המגוונים במשך זמן.
נביא כמה מקורות העוסקים בענין ביטול תורה, על מנת שנתחזק כולנו בכך.
בעון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין וביטול תורה חרב וביזה רבה, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלין לחמם במשקל, דכתיב (ויקרא כ"ו): "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית וגו'", ואין ברית אלא תורה, שנאמר (ירמיהו ל"ג): "אם לא בריתי יומם ולילה וגו'", וכתיב (ויקרא כ"ו): "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים וגו'", וכתיב (ויקרא כ"ו): "יען וביען במשפטי מאסו"1.
חז"ל רואים בביטול תורה את אחד העוונות הגורמים לדברים קשים מאוד.
בספר שערי תשובה לרבינו יונה2 כתב:
ויש אנשים רבים בהמון העם חושבים, כי אין עיקר האבדון והפסד הנפש זולתי בעבירות שיש בהן מעשה, וכי אין אבדן נפש אל האיש אשר הוא טהור מחטוא במעשה, ובדרך העבירות לא הלך, וחדל מעשות מצות ומעשים טובים. על כן אנו חייבים להודיע תועי רוח בינה, כי אמרו זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה פרק א הלכה ז): ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עון בטול תורה. ואמרו (ספרי דברים עקב): כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצוות, כך עונש המבטל גדול מכל העבירות, ואמרו (סנהדרין צט א): (במדבר טו, לא): "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר" – נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וכבר זכרנו לך כל אלה בשער התורה.
לפעמים מרוב דיבורים ומלל שיש בעולם, חשים שאין ערך לדיבור, ורק מעשה בידיים הוא בעל חשיבות. אין זה כך, וגם לימוד תורה וביטול תורה הם דברים שיש להם משמעות רבה.
בספר "מעלות התורה" לאחיו של הגר"א כתב:
ושמעתי מאחי הגאון ז"ל שורש הדבר, שבודאי ליכא למימר שלא יכנסו תחת גדר המצות רק תרי"ג מצות ולא יותר, שאם כן מבראשית ועד בא, אין בהם רק שלשה מצות, גם הרבה פרשיות שבתורה, שאין בהם שום מצוה, וזהו דבר שאין מתקבל, אלא באמת כל דבור ודבור שבתורה, שיצא מפי הגבורה, היא מצוה בפני עצמה. והנה באמת המצות רבו ועצמו עד אין מספר, עד מי שיש לו עיון השכלי ולב מבין, ויכול להתנהג בכל פרטי עניניו והנהגותיו, מקטן ועד גדול, על פי התורה והמצוה, ואז היתה מצוה בכל עת, ובכל רגע, עד אין מספר, כאשר הובא הרבה מעשים מהקדמונים ז"ל, בגמרא ובמדרשים, מאשר נהגו הנהגותם על פי התורה, ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום, "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד" (תהלים קי"ט). ומה שהוזכר תרי"ג אינו אלא שרשים, אבל הם מתפרשים לענפים הרבה. ובאמת דבר זה נעלם מאתנו, איזה מהם שרשים, ואיזה מהם ענפים, ואין מהצרך לדעת זאת, כי בכל מצוה ומצוה, ובכל דבור מדבורי התורה, נכלל כל התורה וכל המצות כלן כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן, ולכן נמשלה התורה לעץ, כמו שנאמר: "כי עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג') כמו שהעץ שורש אחד נתפשט לכמה ענפים, וכל ענף וענף לכמה שרביטים, וכל שרביט ושרביט לכמה פירות, וכל פרי יש בו כמה גרעינין, וכל גרעין יש בו כח לצמוח אילן שלם, עם השרשים, וענפים, ושרביטין ועלין ופירות, וגרעינין בתוכם עם כח המצמיח עוד אילן, וכן לאין תכלית, וכן מכל ענף יכול לנטוע אילן שלם, עם כל פרטים הנ"ל, כמו שכתבו הפילוסופים. כן הוא בדבורי התורה והמצות, כל דבור ודבור ומצוה, כולל כל המצות וכל הדבורים.
כל דיבור של תורה הוא מצוה, ולימוד הוא מצוה.
בעז"ה נתחזק בלימוד התורה, להגדיל תורה ולהאדירה.