שמות – דור גדול וכואב – לעילוי נשמת יאיר יעקב שושן הי"ד
לחיות עם פרשת השבוע – שמות – דור גדול וכואב
השבוע נפל בן מעלות, בנו של בוגר הישיבה, החייל יאיר שושן הי"ד. זה מפגיש אותנו שוב עם המציאות הקשה שעם ישראל עובר בימים אלו.
בנוסף לכך המשא ומתן על עסקה הולך ומתקדם. אמנם איננו יודעים את הפרטים, אבל כפי שהדבר מצטייר לעינינו, נראה שזה עלול להוביל למציאות קשה.
המציאות הזו מזכירה לנו ענין המופיע בפרשה, שיש לנו לימוד ממנו לתקופה זו.
ה' שולח את משה לגאול את עם ישראל. אחת השליחויות הראשונות היא ללכת לפרעה ולהגיד לו שיוציא את ישראל ממצרים. תשובתו של פרעה: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". המצב רק נהיה קשה יותר.
משה רואה את המציאות הקשה, ואת הסבל הגדול של עם ישראל בעבודת מצרים. אמנם הוא יודע שהשליחות שלו לפרעה היא חלק מתהליך הגאולה שלמענו הוא נשלח, והוא גם יודע שה' אמר לו שלב פרעה יכבד והוא לא יסכים לשחרר את ישראל.
ובכל זאת, לבו הרחום של משה עומד מול הסבל של עם ישראל, מול התינוקות שנתונים תחת הבנין, והוא פונה לה':
לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ.
אומרים על כך חז"ל במדרש (שמות רבה פרשה ה', כ"ב):
מַהוּ וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ וַדַּאי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה עָתִיד לְהַצִּילָם, אֶלָּא מָה אִכְפַּת לָךְ בְּאוֹתָן הַנְּתוּנִים תַּחַת הַבִּנְיָן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְשָׁה מִדַּת הַדִּין לִפְגֹעַ בְּמשֶׁה, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר, לֹא פָּגְעָה בוֹ מִדַּת הַדִּין.
מידת הדין בקשה לפגוע במשה. ה' שלח אותך לפרעה, וכך אתה מגיב? עם כל הקושי, זה שלב ביציאת מצרים.
אך הקב"ה ראה שמשה מדבר כך בגלל צערם של ישראל – ולכן לא פגעה בו מידת הדין.
יש ללמוד מכאן לימוד חשוב. אנו נמצאים בתקופה מורכבת, שחושך ואור משמשים בה. מצד אחד יש לנו אמונה וידיעה ברורה שאנו בעיצומו של תהליך הגאולה. אני עדים לפלא הגדול של חזרת עם ישראל לארצו.
יחד עם זאת, אסור לנו להתעלם מהקושי ומהסבל של אחינו. בשמחת תורה הקודם חווינו דברים קשים ונוראים, המעוררים את שאלתו של משה: "למה הרעותה לעם הזה"?
הדברים מזכירים את דברי האמוראים בגמרא ביחס למשיח (סנהדרין צ"ח ע"ב): "ייתי ולא אחמיניה" – יבוא המשיח, אך איני רוצה לראות אותו. הקושי שקודם לביאת המשיח הוא כה גדול, שאיננו רוצים לראות זאת.
רק רב יוסף אמר: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" – יבוא, ואזכה לשבת בצל גללי חמורו (של המשיח). החמור של המשיח הוא ביטוי שלילי, של החומר. גללי החומר הם השלילה שבשלילה. הצל של הגללים הוא מקום נמוך וחשוך ביותר. רב יוסף מוכן לשבת במקום הקשה הזה, ובלבד שיטול חלק בתהליך הגאולה. אנו מרגישים, מבחינה מסויימת, כאילו אנו יושבים בצל גללי החמור של המשיח. עברנו תקופות קשות ביותר. אך יש בדברים לימוד גם על מעלתם של עם ישראל.
הגמרא מספרת (כתובות ס"ו ע"ב):
תנו רבנן, מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו. אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני… אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה, חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.
אותה נערה ירדה לשפל המדרגה. הערביים הם אומה בזויה, חמוריהם בזויים יותר מהם, וגללי החמורים הם הפסולת של המציאות הבזויה הזו. ליקוט שעורים – מאכל בהמה – מגללי בהמתן של ערביים הוא ביטוי למקום נמוך ושפל ביותר.
הכיצד אומר על כך רבן יוחנן בן זכאי "אשריכם ישראל"?! וכי זה דבר שיש לשמוח בו?
רבן יוחנן בן זכאי הבין שרק מי שראוי למציאות עליונה מאוד – יכול לרדת למציאות נמוכה מאוד. הקב"ה יעד לעם ישראל תפקיד הדורש מאיתנו להיות במעלה גבוהה. אם אין אנו עושים את המוטל עלינו – הנפילה היא עד לתחתית.
משל למה הדבר דומה? אנו מכירים שני כלי תחבורה: מטוס ומכונית. המטוס נועד לטוס בשמים מרחקים של אלפי קילומטרים במהירות גבוהה. אין לו פקקים או רמזורים. יש למטוס גם גלגלים שנועדו לסייע לו בנחיתה ובהמראה.
המכונית, לעומת זאת, נוסעת על הכביש. היא מוגבלת על ידי חוקי התנועה, על ידי המכוניות שסביבה, והמהירות שלה לא גבוהה במיוחד.
מעשה במטוס, שאיבד את כח התעופה שלו. התכנסו חכמי החברה בעלת המטוס, ואחרי שבעה ימים ושבעה לילות של דיונים החליטו, שאם איננו יכול לעוף, לפחות ננצל את הגלגלים שלו, ויהיה מכונית ככל המכוניות. יצא המטוס לנסיעה בכביש, וכמובן, הכנף הימנית נתקעה בבתים, והשמאלית העיפה מכוניות מהכביש. התכנסו שוב החכמים והחליטו – מטוס לא יכול להיות מכונית ככל המכוניות. או שהוא בשמים – או שהוא במחסן הגרוטאות.
עם ישראל נועד להיות בשמים, "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם" (יחזקאל ל"ז, י"ד). איננו יכול להיות עם ככל העמים. אם הוא לא ממלא את תפקידו ואיננו עולה עד לרקיע – הוא יורד עד לעפר.
בתחילת התעוררות התנועה הציונית היתה שאיפה להיות "עם ככל העמים", ולהקים "מדינה ככל המדינות". אך בעם ישראל אין אפשרות כזו. אנו לא ככל העמים. אן שאנו למעלה כמו מטוס, או שאנו הופכים לגרוטאה, חלילה.
אם אין אנו חיים את המציאות הרוחנית, אנו יורדים מטה, וכך מתייחסות אלינו האומות.
הבסיס לחייו של עם ישראל הוא הרוח – האמונה, המבט אל העתיד השלם. בלי התעסקות ברוח, בתורה ובאמונה – אנו יורדים עד לעפר, וניתנים בידי אומות שפלות, חלילה.
אנו צריכים לחיות עם שתי תנועות נפשיות במקביל.
מצד אחד, אמונה גמורה בתהליך הגאולה. האמונה צריכה להופיע במעשים – בלימוד, בעבודת ה', בחיים על פי האמונה.
מצד שני, אנו צריכים לחוש שותפות מלאה בצערם של ישראל. צערן של המשפחות השכולות, צער משפחות החטופים והחטופים עצמם, צער הפצועים ומשפחותיהם. רבים רבים בעם ישראל נמצאים בצער ובקושי, וצריך להיות שותפים עימם בכך.
חשוב להדגיש, שגם את השותפות בצער צריך לעשות בעוצמה, ולא בחולשה חלילה. צריך לתאר את מעלתם של מי שמסרו נפשם, קדושי עליון שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. צריך לתת עוצמה וכח לחטופים ולמשפחותיהם, להאמין ביכולתם להחזיק מעמד במציאות הקשה הזו, ובע"ה מתוך כך נזכה לראותם איתנו.
השותפות בצער לא מטשטשת את הגודל של התקופה ושל האנשים החיים בתקופה גדולה זו.
אני נפגש הרבה עם בני נוער, בישיבה ובישיבות תיכוניות. אני מתפעל בכל פעם מגדולתו של הדור הזה. אני שומע מתלמידים תובנות עמוקות, שלקח לי שנים להגיע אליהן. ניכר שזהו דור של גאולה. האנשים היום הם אנשים גדולים, מבקשים לחיות בצורה גדולה, מבקשים את האמת ואת רבונו של עולם. זה מחייב אותנו להיות גדולים, להיות ראויים לדור הגדול שאנו חיים בו. אנו צריכים להוציא מהכח אל הפועל את הגודל הזה, ולא להיות קטנים בעיני עצמנו, חלילה.
אנו מצד אחד שליחיו של הקב"ה לקרב את הגאולה, ומצד שני חשים בכל העומק את צערם של ישראל.
בע"ה נזכה מתוך עוצמה גדולה לראותם בישועתם של ישראל. "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז', ט"ו).
קישור לדף מקורות: https://did.li/IuhOf