כרם נבות חלק א (פרק כא)
כרם נבות חלק א'
פרק כא' – הסיפור נראה קצת ציני
אחאב מבקש מנבות את הכרם שלו ולאחר שנבות מסרב לתת את השדה שלו לאחאב, התגובה של אחאב לאחר מכן היא קצת ילדותית. אולי הפסוקים כתובים בצורה זו כדי לבטא את הקיצוניות במעשה של אחאב.
למרות שאחאב לא עושה את המעשה עצמו, אלא איזבל אשתו.
ולמרות שרק ההתערבות של איזבל היא שגרמה שהסיפור יגמר בצורה הזו. – איזבל מנסה מאוד להראות שאחאב הוא חלק מהתהליך, שהוא מתנהג כמו שמלך צריך להתנהג:
"ח וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב, וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ; וַתִּשְׁלַח הספרים (סְפָרִים), אֶל-הַזְּקֵנִים וְאֶל-הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ, הַיֹּשְׁבִים, אֶת-נָבוֹת."
אבל האם זה באמת כך?
במשפט המלך שמובא בספר שמואל (א', ח') נאמר במפורש שמלך יכול לקחת את השדה והכרם של אחרים, במסכת סנהדרין דנים בעניין זה, האם כל מה שאמור בפרשה שם, מלך מותר בו או שזה רק כדי לאיים עליהם?
התוס' אומר שני פירושים – הראשון – המלך יכול לקחת לצורך, אבל לא בשביל לעצמו. השני – מלך יכול לקחת מה שרוצה אבל רק בתור צו מלכותי, אבל אם עושה מסחר בדבר אז יכול האזרח לסרב.
התירוץ השני קצת קשה כי למה שאחאב אחרי שנבות מסרב לא יגיד "טוב, אז אני לוקח בצו מלכותי"?
מביא התוס' עוד תירוץ – אחאב רוצה את הכרם בשביל "גן ירק" = עבודה זרה. זה קצת לא מסתדר כי כמו שראינו אחאב הוא לא עובד עבודה זרה פעיל, הוא לא באמת מאמין בזה.
עוד אפשרות שמביא התוס', שיכול לקחת שדות מקנה אבל לא שדה שהוא נחלת אבות ויש לזה חיזוק מדבי נבות:
"ג וַיֹּאמֶר נָבוֹת, אֶל-אַחְאָב: חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ."
עוד תשובה שמביא התוס' – רק מלך שמולך על כל ישראל ושנבחר על ידי ה', רק עליו תקף הנאמר בפרשת משפט המלך. ואחאב הוא לא מלך שעומד בסטנדרטים.
הזוה"ק אומר בפרשת וישב אומר שבאמת מצד אחאב יכול לקחת את הכרם – ולא על זה נענש אחאב. אלא על זה שאחאב הרג את נבות הוא נענש.
והרי אחאב לא הרג אותו!
נסתכל בפשט, ה' לא שולח את אליהו אחרי הפרשה הזו – כי אחאב לא רצח את נבות, זה אשמת איזבל – ואליהו לא נשלח כדי לדבר עם איזבל.
כשאליהו מגיע אל אחאב בהקשר של איזבל זה כי הוא מנסה להניע את אחאב מהברית הזו, הוא מנסה לגרום לאחאב להפסיק להשען על בריתות ושיתחיל להשען על ה'.
אליהו לא מגיע אלא רק כאשר אחאב מתערב:
"טז וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב, כִּי מֵת נָבוֹת; וַיָּקָם אַחְאָב, לָרֶדֶת אֶל-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי–לְרִשְׁתּוֹ"
ברגע שאחאב עושה את זה הוא נהיה חלק מהמעשה ולא רק חלק, אלא מגלגלים עליו את הכל.
אפשר לסנגר על אחאב ולהגיד שהוא לא ידע שאיזבל תהרוג את נבות בשביל הכרם, הרי כל מה שהיא אמרה לו זה שהיא תביא לו את כרם נבות והיא לא אמרה לו איך.
ובאמת בכל הסיפור הזה אין לאחאב קשר או חטא, ולכן אליהו לא מגיע.
אבל כשאיזבל אומרת:
"טו וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל, כִּי-סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת; וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל-אַחְאָב, קוּם רֵשׁ אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת-לְךָ בְכֶסֶף–כִּי אֵין נָבוֹת חַי, כִּי-מֵת"
אחאב היה צריך להגיד משהו לעשות משהו, וודאי שלא לקחת את הכרם לא להפיק תועלת ממעשיה של איזבל – ושם מגיע אליהו, כשאחאב יורד אל הכרם, כשהוא עושה את המעשה שמשתף אתו בהכל.
ונראה שאחאב מבין שאליהו "תפס אותו" במה? בנקודה החזקה שלו, באהבת ישראל שלו. שם הוא נפל, בבן אדם לחברו.
אליהו אומר את הנבואה הקשה, והתגובה של אחאב מראה שהוא יודע שאליהו צודק:
"כז וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיָּשֶׂם-שַׂק עַל-בְּשָׂרוֹ, וַיָּצוֹם; וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק, וַיְהַלֵּךְ אַט."
אנחנו יודעים שאחאב מבטא את הבן אדם לחברו, שם הוא הגדול ביותר. בבן אדם למקום הוא ברמה 0, לעומת אליהו שהוא לגמרי ההפך.
זה בא ללמד אותנו שאי אפשר להיות אדם ערכי, מוסרי בבן אדם לחברו בלי שיש לך את הבסיס של בן אדם למקום, "אשר הסתה אותו איזבל".
בסוף בבן אדם לחברו הוא כשל ואחאב איבד את הזכות האחרון שהיה לו – והוא מבין שנכשל בדבר, ולכן הוא עושה תשובה. ובגלל שאחאב עושה תשובה, ה' אומר לאליהו:
"כח וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר. כט הֲרָאִיתָ, כִּי-נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי; יַעַן כִּי-נִכְנַע מִפָּנַי, לֹא-אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו–בִּימֵי בְנוֹ, אָבִיא הָרָעָה עַל-בֵּיתוֹ"