כף זכות – עד כמה?
הגמרא מביאה במסכת שבת כמה סיפורים מופלאים על אנשים שדנו אחרים לכף זכות. יש השואלים – עד כמה? האומנם עלינו לאטום את עינינו ואת שכלנו אל מול המציאות כדי לדון לכף זכות?
כדי לדון לכף זכות אנו צריכים לעבור תהליך של ערעור בטחוננו בשיפוט שלנו את המציאות. אנו רואים מקרה, מנתחים אותו על פי הבנתנו את המציאות ומסיקים מסקנות מהנתוח. פעמים רבות מתברר לנו לאחר מכן, שלא דובים ולא יער… התסריט בפועל שונה לחלוטין ממה שחשבנו אנו.
נביא כמה דוגמאות הממחישות זאת, כדי להקל עלינו לדון לכף זכות.
סיפור ראשון, על ר' אריה לוין1:
אחד מתלמידי התלמוד תורה, ראוהו שהוא מפזר כספים, וכי מצוי בידו כסף רב.
מספר מנהל ת"ת "עץ חיים", הרב ניסן אהרון טיקוצ'ינסקי: "שאלתי לאותו נער: 'כספים אלה שבידך – מנין הם לך?' והוא משיב לי בתירוצים הרגילים: 'חסכתי, מצאתי' וכיו"ב.
"החלטתי להיוועץ ב"משגיח הרוחני" של הת"ת, ר' אריה לוין. קרא ר' אריה לנער וביקשו שיכנס לחדרו. משנכנס הילד, קיבלו ר' אריה באהבה ובחיוך, נטל את כף ידו של הילד ותוך כדי ליטופה אמר לו: 'אני מכירך לא מהיום. יודע אני בך שאינך מסוגל להוציא דבר שקר מפיך, ואם כן גלה לי את האמת מניין לך הכספים הרבים? יודע אתה, מארה מצויה בממון – הכל חומדים אותו. אף אני חומד ממון, ולכולנו ישנה 'חולשה' לכסף וכולנו מורים היתר לעצמנו להשיגו ולו באיסור, אם תגלה לי האמת מניין לך הכספים, יסולח לך שהרי 'מודה ועוזב – ירוחם'.
"הדברים הללו שנאמרו לנער בניחותא ובקול שליו ורגוע, חדרו עמוק לליבו של הילד והוא גילה כי מדי פעם בפעם הוא שולח ידו בארנק אביו, נוטל משם כפסים ומחביאם…
"קראתי לאביו של הנער, סיפרתי לו את שגילה בנו, וביקשתיו כי יסלח לו.
"התחיל אביו של הנער לצעוק כנגדי: 'בבני אתם חושדים? והרי הוא צדיק'! 'כנראה שבאמת מצא ברחוב ארנק עם כסף ולכן הוא מפזרו, אבל שהוא יגנוב?!'
"כיון שכך, ביקשתיו שיסור יחד עימי לחדרו של ר' אריה, ובקשתי מר' אריה שיאמר לאב את שגילה לו הבן… משסיפר ר' אריה את הדברים לאשורם, השתטח האב על ריצפת החדר והחל לצרוח: 'אוי לי, הרגתי את חותנתי'!
"נדהמנו, ניסינו להרגיע את האב, אולם הוא ממשיך לבכות וליילל: 'אויה לי, מה עשיתי, רוצח אני'! לא הבנו על מה הוא שח ועל מה הוא בוכה מרות.
"הושיט לו ר' אריה כוס של מים וניסה בפעם נוספת להרגיעו ואו-אז גילה אותו אב: מביתנו נעלמו כספים מדי פעם בפעם. חשדי נפל על החותנת שהתגוררה עמנו, כי ידה בדבר והטחתי בה דברים קשים. נעלבה החותנת ואמרה כי חושד אני בכשרים… אולם כאשר הכספים נעלמו חדשים לבקרים, אמרתי לאשתי: 'עלינו לעשות סוף לעניין. כספים ממשיכים להעלם. הכיצד? בננו הקטן, הן צדיק וישר הוא. בך – אינני חושד, הרי יודע ומכיר אני אותך זה שנים רבות שמכלכלת את דרכיך ביושר ובאמונה, אין זאת אלא שידה של אמך במעל…
ועתה, עליך להחליט: היא או אני. אם היא לא תעזוב את ביתנו מייד, אזי אני עוזב את הבית…' נוצרה מתיחות רבה בבית ובלית ברירה נאלצה אשתי להכניס את אמה למושב-זקנים. למחרת היום נפטרה חותנתי… אללי לי, מה עשיתי?! מה גרמתי, הכיצד אוכל עתה להסתכל בפני אשתי?!
"בדי עמל עלה בידי ר' אריה להרגיע את האבא. הוא ייעצו שיעלה לקברה של החותנת ויבקש סליחתה ומחילתה על שחשד בה לשווא, אף הבטיחו שיקח דברים עם אשתו להפיס דעתה לבל תיטור לו איבה בגין מה שארע עם אמה. ואכן, פעם אחת ועוד אחת שוחח ר' אריה עם בני הזוג ועשה מאמצים רבים להפגת המתח שנוצר ביניהם וליישר את ההדורים, עד שהתפייסו…".
סיפורים מעין אלה יכולים לקרות חדשים לבקרים. לאדם יש מבט מסויים על המציאות, ועל פיו הוא מפרש את שקורה לו, ונוהג בהתאם. אין הוא מעלה בדעתו שיכולה להיות הסתכלות אחרת על המציאות. מן הסתם היה לאותו אב בסיס לחשדותיו. הכספים החלו להעלם סמוך להגעתה של החותנת, היא קנתה לעצמה בגד חדש באותה תקופה וכדומה. כל הסימנים הובילו לכך שהיא האשמה. האדם בטוח בכך עד כדי מוכנות לפרק את הבית – "או היא או אני", ואף כשנפטרה – לא נבהל. הן היא גנבה ממנו כספים. ואף על פי כן – האמת היתה אחרת. דווקא הבן בו כלל לא חשדו – הוא האשם.
יש כאן הדרכה הלכה למעשה. גם אם כל הסימנים מובילים לכך שאדם עשה מעשה מסויים – אין זה בטוח, וצריך לקחת זאת בחשבון.
סיפור נוסף מוסיף הארה בענין2:
סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א: מעשה בחתן שעמד תחת החופה ופרץ בבכי. הרב מסדר הקידושין היה הגאון רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל (ראש ישיבת תורה ודעת). הוא קרא לחתן לחדר צדדי ושאל אותו: מה פשר הבכי הזה?
השיב לו החתן: "רובץ עלי חטא נורא", והתחיל לספר: "בהיותי נער הביא חברי לחיידר צעצוע יפה, חמדתי בו וגנבתיו מכיסו. הנער הזה מישמש בכיסו לאחר זמן ולא מצא את הצעצוע. הוא פנה לרבי המלמד, וסיפר לו שגנבו לו את הצעצוע. המלמד החליט לערוך חיפוש בכיסי כל התלמידים…"
ממשיך החתן ומספר: "אני ראיתי כי כלתה אלי הרעה והכנסתי את הצעצוע לכיסו של שכני מבלי שירגיש. הרבי חיפש עד שהגיע לילד הזה שהוא שכני ומצא בכיסו את הצעצוע. והכריז: "הנה הגנב של הכיתה"! הילד צעק: "זה לא אני! מעולם לא גנבתי ולא נטלתי את הצעצוע"! השיב לו הרבי: "אז איך הוא הגיע לכיסך? וכי יש לו רגלים"?
הרבי גם כתב מכתב להורי הילד והם נזפו בו קשות, ואמרו לו אתה מכתים את שם המשפחה כולה בגניבה. הילד הזה התחיל להתדרדר, ואט אט שמר את הטינא בלב עד שפרק עול, והנה השבוע הוא נשא אשה נוכריה רח"ל… והחטא כולו רובץ על כתפי, ולכן נפשי בוכיה, איך אני יכול כעת להתחתן עם כלתי בת ישראל לתפארת כאשר בגללי פרק חברי עול ונשא נוכריה?
הרגיעו ראש הישיבה הגרא"י פאם ואמר לו: נכון שאתה צריך לחזור בתשובה, על הגניבה ועל הטמנת הגניבה בכיס של חברך. אולם האשמה העיקרית מוטלת על המלמד! הוא הגורם העיקרי שלא האזין לתלמיד, ולבושות הגדולות שגרם לו, ולטינא הנוראה על הנער שצעק ואין לו מציל.
סיפור מדהים. מה המלמד אשם? והרי כל הדרכים מובילות לכך שהוא הגנב? וכי ניתן להעלות על הדעת שמישהו שם לו בכיס?
לא היתה לו כל סיבה לחשוב שהמציאות אחרת. לא היתה לו כל "קושיא" על המציאות, שהיה צריך לעשות "אוקימתא" – "הכא במאי עסקינן, שחברו שם לו בכיס". היה ברור לו שכך הם הדברים, עד כדי שהכריז ברבים: "הנה הגנב של הכיתה".
אפשר לשער את הרגשתו של הילד, שיודע שהוא חף מפשע, ומאשימים אותו בכך. פלא שהדרדר עד כדי כך? זה קשה מנשוא לילד!
מכאן עלינו ללמוד, שגם אם המציאות נראית לנו ברורה ביותר, אל לנו להאשים בגלוי את הילד.
ובכלל, אל לנו למהר ולשפוט את זולתנו. אדם מאחר לפגישה שנקבעה. הממתין לו מבין שלא אכפת לו, והוא מתמלא רוגז ועצבים, וכשמגיע סוף סוף מתברר שהכל היה סיפור פעוט ופשוט, ללא כעס וללא עצבים.
עלינו לדון לכף זכות. כיצד יכול אותו מלמד לדון לכף זכות? והרי הילד גנב?! מה עליו לעשות?
הצעד הראשון הוא, להבין שאל לו לעשות את "מסדר הזיהוי" בפני כל הכיתה. אולי יש הסבר אחר למציאות, שאתה לא חושב עליו כעת? אילו היה זה בנך – היית מוצא הצדקות רבות למעשהו. אם אתה עצמך היית הנאשם – היית יודע לתרץ את המציאות בק"ן תירוצים. עליך לדעת שיתכן שתירוצים אלה נכונים גם כעת. גם כלפי אדם אחר עליך להפעיל את יכולת הדמיון והתירוץ, ולדעת שאין לך ודאות בפירוש שאתה מעניק למציאות.
אילו זה היה נוגע אליו – היה מוצא הסבר, אבל ביחס לאחרים – קשה לנו לתאר מציאות אחרת. על כן ברור לאדם שמה שהוא רואה – זאת המציאות. אולם, אדם יכול לטעות, וכדי שהטעות לא תגרום להלבנת פנים – יש להימנע מלעשות זאת בפומבי.
על כן אין לעשות זאת ברבים. תגובתו של ר' אריה לוין מהסיפור הקודם היא דוגמא לדרך התמודדות, ומציאת האמת. אם היה המלמד מדבר עם הילד פנים אל פנים – אולי היה משתכנע שאין זו האמת ולא הוא הגנב?
במאמר מוסגר יאמר, שצריך להיזהר ביותר מבדיחות הפוגעות בילד או בתלמיד. בדיחה פוגעת או הערה צינית עלולה לפגוע ביותר, במיוחד כשהיא באה מפיו של ההורה או המחנך. יש להיזהר בכך ביותר.
אותו ילד, שהושם ללעג וקלס בפני כל הכיתה על לא עוול בכפו, צעק ואין מושיע לו – מה יכול לעשות? כיצד יכול הוא להמשיך ולנהוג בדרך ישרה?
עלינו לקחת מהסיפור את הלקח שלא לשפוט את זולתנו. לא למהר להאשים את הזולת. אם כבר אתה שופט – תדון לכף זכות.
וסיפור נוסף3:
הסיפור הבא ארע עם המרצה המפורסמת גב' בתיה בארג שתחי'. גב' בארג נולדה בברית המועצות לשעבר, לאביה אשר מסר את נפשו בקיום מצוות תחת המגף הקומוניסטי. בהרצאותיה ובסיפוריה היא מעבירה את עצמת הרוח שירשה מבית אביה. הסיפור הבא נולד בתוך כדי הרצאה.
היה זה לפני כחמש עשרה שנה – פתחה גב' בארג וסיפרה – בפעם הראשונה בה הרציתי בכנסי "שמירת הלשון". עם פתיחת ההרצאה התחלתי לספר ולהמחיש "אוזן שומעת" מה היא:
"אנשי הק.ג.ב. אורבים מעבר לדלת. על כל מילה שלא היתה צריכה להאמר – לפי שיטתם, כמובן – משלם הדובר מחיר יקר!"
אני עומדת ומדברת והנשים מאזינות. הן יושבות קרוב מאוד אלי, במקום צפוף וקטן. במה – כמובן אין, אני מדברת אליהן בגובה העינים.
"אם היינו מרגישות תמיד שלכל מילה שלילית יש מחיר – היינו חושבות הרבה מאוד קודם. היינו פוחדות לומר מה שלא צריך. הבעיה שלנו היא שהעונש על מילה מיותרת לא מגיע באופן מיידי. ברוסיה פחדנו לומר מה שלא צריך – הק.ג.ב. פעל באופן מיידי… והתוצאה היתה מוחשית מאוד!"
– – – "אנחנו לא צריכות את זה!" נשמע לפתע קול בחדר. היתה זו מאזינה שישבה קרוב מאוד אלי!
נדהמתי!!!
גב' בארג מצאה עצמה המומה. מה לא מצא חן בעיני המאזינה? היתה זו ההרצאה הראשונה שלה בכנסי שמירת הלשון, האם היא לא יודעת לדבר באופן מתאים? האם המאזינות מרגישות מאוימות מסיפורי ק.ג.ב.? מדוע "אנחנו לא צריכות את זה"? האם כולן כבר נצרו את לשונן מרע?
ממשיכה ומספרת גב' בארג: דפיקות הלב שלי נשמעו כמעט בקול רם. "מה פירוש?" הרהרתי. "היא לא צריכה את מה? האם עלי לקום וללכת? שמא להמשיך? מה אעשה?!"
ניסיתי להמשיך ולדבר כשאני מסתירה את המתחולל בקרבי. במשך כל ההרצאה – קרוב לשעה – הייתי נסערת, מתוחה ולחוצה. שאלתי את עצמי: האם זה בסדר שאני ממשיכה לדבר?!
וכמו כל סוף, מגיע לבסוף גם סיומה של ההרצאה.
ואז… מה קורה?
– – – "תודה רבה! מאוד נהנינו!" נשמע קול קצת מוכר. היתה זו לא פחות ולא יותר מאשר אותה אשה שהסעירה אותה בשעה האחרונה.
"רגע, אבל אמרת שלא צריך את זה" שאלתי.
"אני אמרתי?" התפלאה האשה ולא הבינה.
"את הכרזת בתחילת ההרצאה ש"אנחנו לא צריכות את זה", אז אם אינך זקוקה להרצאה מדוע את כעת מודה לי?"
"אה… אני אמרתי שאנחנו לא צריכות את זה" – אמרה והצביעה על המאוורר…
שתינו פרצנו בצחוק משוחרר… ואני למדתי המון!
בבית ספרתי לבעלי את שארע, אך בלי הסיומת. שאלתי כיצד היה עלי לנהוג.
"היה עליך לקום, לארוז את החפצים ו…לעזוב" פסק.
כשסיפרתי לידידתי את הסיפור – ושוב, ללא הסיומת – פסקה היא נחרצות: "היה עליך לומר בקול תקיף וחד משמעי, שאינו מותיר מקום להרהורים: 'אם ההרצאה אינה מוצאת חן בעיניך – את רשאית לעזוב את המקום'".
מה היה קורה לו הגיבה אותה מרצה כמו שיעצו לה?
השפיטה שלנו את המציאות איננה תמיד נכונה. יכול להיות הסבר אחר, "אוקימתא" אחרת למציאות.
לאחר שקוראים שלושה סיפורים כאלה, ראוי לנו ללמוד מנסיונם של אחרים. עלינו להיזהר מלשפוט ולסמוך בצורה מוחלטת על הראיה והשמיעה שלנו, ועל הפרשנות שלנו למציאות.
הוי דן את כל האדם לכף זכות – בלי גבולות, ובעז"ה ידונו אותנו לכף זכות.
1 "צדיק יסוד עולם" לר' שמחה רז, עמ' 178.
2 התפרסם בעלון "איש לרעהו".
3 התפרסם באותו עלון.
יפה מחכים וממחיש