לחיות עם פרשת השבוע – בעקבות נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו
1במסגרת השיחות "לחיות עם פרשת השבוע", נעסוק בפרשה שקרתה השבוע – נאומו המדיני של ראש הממשלה. האם היה זה נאום מכונן? ימים יגידו. אולם, כבר עתה יש מקום להתייחס לנאום ולהשלכותיו.
הן מבחינת תכנו של הנאום, והן מבחינת הצורה החיצונית, הנאום נאמר "כמי שכפאו שד". אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיות במקומו, ולעמוד במסכת הלחצים שהוא עומד בה. כאדם פרטי בטוח כל אחד שהוא יודע בדיוק מה צריך לעשות ולומר, ושהוא היה עושה זאת הרבה יותר טוב. אבל זו לא חכמה להשיא עצות מרחוק. על כן אין הדברים באים ממקום של בקורת.
בנאום עצמו נאמרו דברים חשובים – על מדינת ישראל כמדינה יהודית, על זכותנו על יהודה ושומרון, על ירושלים כבירתה של מדינת ישראל ועוד ועוד. יחד עם זאת, נאמרה גם הסכמה למדינה פלשתינאית – גם אם מפורזת ועם ערבויות לבטחונה של מדינת ישראל. הגלולה המרה הזו נעטפה בהרבה עטיפות מתוקות, כדי שיקל עלינו לבלוע אותה, ובמבט ראשון נראה היה שהטעם הטוב מתגבר על המרירות.
אולם, במחשבה נוספת עולה כי אפשר להבין את תוכנו ומטרתו של הנאון בשתי דרכים, ונראה ששתיהן יכולות להיות נכונות.
א. ניתן להבין, שכל הנאום נאמר כדי להכיר במדינה פלשתינאית. הנאום היה מכוון, בעצם, לנשיא ארצות הברית. אלא שראש הממשלה הבהיר לו, שכיון שהוא רוצה להישאר ראש ממשלה גם ביום שלאחר הנאום, והקואליציה שלו היא הימנית, הוא לא יכול לומר את זה אם לא יאמר עוד כמה דברים, על התיישבות, על ירושלים, על מדינה יהודית וכנגד זכות השיבה. יתכן שבהמשך, אחרי שנתחיל במשא ומתן, תשתנה הקואליציה, יגברו בממשלה הקולות התומכים במדינה פלשתינאית, והדבר יתקדם – עם או בלי התנאים שהוזכרו בנאום.
ב. ניתן להבין גם בצורה הפוכה. ראש הממשלה בא לחברי ממשלתו, ואמר להם שהוא עומד להגיד בנאום כמה דברים חשובים על יהודה ושומרון, ירושלים ועוד. אלא שאם איננו רוצים להסתכסך לחלוטין עם ידידתנו הגדולה שבאמריקה, עלינו להוסיף משהו גם בשבילם. לכן אני עומד להסכים על מדינה פלשתינאית, אלא שבנאום עצמו אני אמסמס את זה עם תנאים שהערבים לא יוכלו לעמוד בהם, ובעצם ישאר עיקרו של הנאום – זכותנו על ארץ ישראל ועל מדינת ישראל כמדינה יהודית.
איזו מן האפשרויות נכונה? נראה ששתיהן נכונות. ראש הממשלה היה מוכרח – במציאות המדינית של ישראל כיום – לומר את דבריו על מדינה פלשתינאית, והיה מוכרח גם לומר את דבריו על יהודה ושומרון וירושלים. תוכנו של הנאום היה אפוא מוכרח ומוכתב מראש מהמציאות בה אנו חיים.
אולם, לא רק מצד התוכן אלא גם מצד הסגנון היה זה "כמי שכפאו שד". היה זה נאום מקצועי, טכני כמעט. לא היה זה נאום שסוחף את האומה, שמניע את גלגלי העם, שמציב את החזון ונותן כוחות לעמוד בו ולהתמודד מכוחו עם כל הקשיים שבדרך.
השפעתו של הנאום עדיין לא נקבעה. יתכן שהוא ישאר חסר משמעות, אך יתכן גם שהוא ישפיע – לשני הצדדים. יתכן שראש הממשלה יצטרך לפרוע את השטר שנתן על מדינה פלשתינאית, ואז לא יעזרו לו התנאים שהציב. וכי בגלל שלא הכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית נעצור את תהליך השלום כולו. יאמרו לו: "זה לא פשוט לערבים להכיר בכך, יש הרבה התנגדות, והם ידונו על זה בהמשך". כך היה בעבר ביחס לאמנה הפלשתינאית, הקוראת לחיסול מדינת ישראל. ישראל דרשה לבטלם במסגרת הסכמי אוסלו. הערבים התנגדו וסוכם שעוד שלושה חודשים הם ידונו בכך. עד היום האמנה לא בוטלה. כך ניתן למסמס את כל הערבויות וההבטחות, ולהישאר עם מדינה פלשתינאית לצידנו. פירוש הדבר הוא ערעור על קיומה של מדינת ישראל, עד כדי אובדן גמור, חלילה.
מנגד, יתכן שרוח העם תיתן רוח גבית להתיישבות, לחיזוק אחיזתה של מדינת ישראל בירושלים, להגדרתה של המדינה כמדינה יהודית.
איזה צד יגבר? התשובה לכך לא תלויה כלל בראש הממשלה ובמה שהוא התכוון בדבריו. זה תלוי בנו. בכוחנו לרומם את רוח העם.
עלינו להבין, כי אנו חיים בדור גדול ובתקופה גדולה, עם כל הקשיים שאנו חווים.
סיפר לי חבר שהיה בשליחות בברזיל, ובתקופה הראשונה לשהותו שם היה בבית מלון. פקיד הקבלה היה מעביר אליו כל יום את קטעי העיתונים על מדינת ישראל. יום אחד שאל את הפקיד: אתה קורא את העתונים בכל מקרה או שאתה עושה את זה לכבודי? ענה לו הפקיד: אני מעריץ אתכם. אתם מדינה קטנה, בלי מים, בלי אוצרות טבע, עם מלחמה כל כמה שנים, ובכל זאת אף אחד אצלכם לא מת מרעב ברחוב, ואפילו אתם מובילים בעולם בהרבה תחומים, מדעיים בטחוניים ועוד. העולם כולו בא ללמוד מכם. אצלנו בברזיל, אומר הפקיד, יש מים בלי הגבלה, יש אוצרות טבע, ובכל זאת אנשים מתים ברחוב מרעב כמו זבובים. לכן אני מעריץ אתכם.
הרי זה כמו שנאמר בתהלים (קכ"ו, ב'-ג'):
אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה.
הגוים מלמדים אותנו עד כמה ה' עושה לנו דברים גדולים, ורק אז אנו קולטים ועונים: נכון,
הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים.
כשאנחנו שומעים את זה מאיזה פקיד בברזיל אנו מבינים עד כמה אנו חיים בתוך נס, בתופעה על טבעית.
זה התפקיד שלנו. להעמיד את העם על גודלה של התקופה, ועל גודל התפקיד שלנו בתוך התרופה הזו. זה בידינו. ב"פנים אל פנים" – עוד בית ועוד בית, עוד אדם עוד אדם, ולאט לאט נצליח לגלות את הנשמה.
בנקודה זו אנו מתחברים לפרשת השבוע, פרשת קרח.
בפרשה עולה גדולתו האדירה של משה רבנו, ומסירות נפשו למען עם ישראל, שאין אנו ראויים לדבר עליהם.
מובא במדרש (ויקרא רבה פרשה ד', ו'):
תני חזקיה (ירמיה נ') "שה פזורה ישראל", נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין, כך הן ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין. (במדבר ט"ז) "האיש אחד יחטא". תני ר' שמעון בר יוחאי משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה, אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה. כך אמר איוב: (איוב י"ט) "ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי". אמרו לו חביריו (איוב ל"ד): "כי יוסף על חטאתו פשע בינינו יספוק", אתה מספיק בינינו את עונותיך.
הרעיון של המדרש מוכר וידוע – מעשיו של אדם מישראל משפיעים על כל האומה. המדרש לומד זאת מפסוק בפרשת קרח (במדבר ט"ז, כ"ב):
ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף.
לימוד זה הוא קשה מאד. אלו דברים שאמר משה לה', בגלל רצונו של ה' להרוג את כל העדה, וה' מקבל את דברי משה וחוזר בו (שם, כ"ג-כ"ד):
וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם.
הכיצד למדו חז"ל מפסוק שמבטא תמיהה על הנהגת ה'?
עיון בפרשה מעורר למחשבה.
ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העדה. וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע. ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם. ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל. וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם. ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם. ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני. ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאלה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'. ויהי ככלתו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם. ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל (במדבר ט"ז, י"ט-ל"ג).
קרח מקהיל את כל העדה, וה' בתגובה רוצה לכלות את העדה. תפילתו של משה פועלת, והאדמה בולעת את קרח ועדתו בלבד.
אולם, המשך הפסוקים מפתיע, וכאילו חוזר על עצמו:
וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המתם את עם ה'. ויהי בהקהל העדה על משה ועל אהרן ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה'. ויבא משה ואהרן אל פני אהל מועד. וידבר ה' אל משה לאמר. הרמו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע ויפלו על פניהם. ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה (במדבר י"ז, ו'-י"ג).
לא עזר כלום. האדמה בלעה את קרח – ועם ישראל מאשים את משה רבנו. "הכל בגללך". "בגלל ההתנחלויות אין שלום…".
בתגובה, שוב מציע הקב"ה לכלות את ישראל. הפעם משה לא עונה. אין לו מה לומר. מה ניתן לענות אחרי התנהגות כזו של עם ישראל?! אולם, משה שולח את אהרן עם הקטורת.
בפעם הראשונה התפלל משה: "אל אלהי הרוחות לכל בשר", והכוונה: "ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא, מי מרד ומי לא מרד, אתה יודע רוח של כל אחד ואחד מהם" (במדבר רבה פרשה י"ח, י"א). כאן כולם חוטאים, ולכן משה פונה אל הקטורת, שהיא מכוונת לכפר על הנשמה.
הקב"ה מראה למשה את האמת החיצונית. כלפי חוץ כולם חוטאים ולכן צריך להשמידם. אולם, משה מפנה את המבט אל הנשמה. אם נפנה אל הנשמה נצליח להחזיר את עם ישראל למקורו ולדרכו.
נראה, שאנו יכולים לזהות גם היום את הקשיים הללו. מה שלא יקרה, התגובה היא "וילונו". כוחה של התקשורת חזק, ונראה שאין יכולת להתמודד עמה. אולם, עלינו לדעת שדברים אלו הם רק בצורה החיצונית. בפנים יש לעם ולפרטיו נשמה גדולה. אנו חיים בדור גדול, בתקופה של קיבוץ גלויות, של נסים שאנו רואים בכל יום. איזו עוד מדינה התמודדה עם קליטת מליוני עולים חדשים? הנהגת ה' שאופפת אותנו היא מופלאה, ואנו צריכים לומר את זה בקול גדול. יש למדינה הזו שליחות, ואנו לא רק במלחמת הישרדות.
אמנם, אין זה קל. אנו מוקפים אויבים מבחוץ, וגם בתוך העם יש אנשים רבים שמתנגדים לערכים הללו. אך העם בכללו צמא לשמוע מילות נחמה, דברים גדולים. עלינו לעורר ולומר את הדברים הללו, וליצור דינמיקה חיובית, של חיזוק ההתיישבות, הזהות היהודית, ירושלים. לפעול כדי שהצד הזה יתגבר ויתן את הטון, וימסמס את כל הדברים האחרים.
עלינו לקחת את משה רבנו כמודל. אין אנו רוצים לכלות את האומה, ולהישאר לבד. אין אנו רוצים שהציונות הדתית תנהיג את המדינה. אנו רוצים את כל עם ישראל, שהאומה כולה תכיר את השליחות הגדולה המוטלת על הדור שלנו.
הדבר הזה תלוי בנו. במחשבותינו, בדיבורינו ובמעשינו. בעזרת ה' נעשה ונצליח.