משפטים – אין קשה יותר מלהיות ברשות אחר
לחיות עם פרשת השבוע – משפטים – אין קשה יותר מלהיות ברשות אחר
בפתיחת פרשת משפטים בולטת ההדרגה של הדינים, מן הכבד אל הקל:
ראשיתה באדם שהורג אדם במזיד או בשוגג, וכן הורג עבד וכדומה (שמות כ"א, י"ב-כ"ז):
מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת… וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת… וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף… וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ… וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה…
לאחר מכן עוסקים בנזקי שור באדם (שמות כ"א, כ"ח-ל"ב):
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת… אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ. אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה…
בהמשך נזקים לבהמה (שמות כ"א, ל"ג – כ"ב, ג'):
וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר… וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת… כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ…
נזקים לצומח (שמות כ"ב, ד'-ה'):
כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר… כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה…
ולבסוף נזקים לדומם (שמות כ"ב, ו'-ח'):
כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר…
לפני כל פרשיות הנזיקין, פותחת התורה בפרשת עבד עברי (שמות כ"א, א'-ב'):
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי…
מדוע זו הפתיחה, לפני הפרשיות של הריגת אדם?
נראה, שהראב"ע עונה על שאלה זו. הוא פותח בכלל פרשני:
אומר לך כלל לפני שאחל לפרש. כי כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה או זאת המצוה אל זאת נדבק בכל יכולתנו ואם לא יכולנו נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתנו.
כל פרשיה וכל מצוה עומדת לעצמה, ולא בהכרח יש קשר בין פרשיות סמוכות. בכל זאת, אם ניתן למצוא סדר בין הפרשיות, ולהבין מדוע הובאה פרשיה מסויימת בסמוך לפרשיה אחרת – יש לעשות זאת.
לאור זאת מבאר הראב"ע את פתיחת פרשת משפטים בדיני עבד:
ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל משפט העבד.
נראה, שדבריו מבוססים על הסדר של הפרשה שבו פתחנו. מכיון שהפרשה מסודרת מן הכבד אל הקל, הרי שדיני עבד הם הדבר הכבד והקשה ביותר. כשאדם לא ברשות עצמו אלא ברשות אחר – זה הדבר הנורא ביותר.
איננו עוסקים כאן בעבדות ובחירות החיצונית, של הגוף, אלא בחירות הפנימית, של הנשמה. יכול אדם להיות כבול בגופו – ובן חורין בנשמתו. בחודשים האחרונים שמענו על גיבורים וגיבורות שעל אף היותם אסורים במנהרות בעזה, היו בני חורין ברוחם, נאמנים לערכיהם ולנשמתם.
דברי הראב"ע מעמידים מול עינינו את ערך החירות וחשיבותו.
אדם יכול להיות ברשות אחרים גם בלי שהוא עבד. יתכן שאדם יוצא לחירות דווקא כאשר הוא נקנה לעבד. אדם שביתו מלא מצוקות וקשיים, והוא לא מצליח להיחלץ מהם, אם הוא נמכר לעבד – על פי דין התורה – זה יכול להיות פתרון למצוקותיו. אם אדוניו יהיה אדם חסיד וטוב לב, שידאג לו מבחינה גשמית ורוחנית, יהיו לו חיים טובים והוא יוכל לשקם את עצמו ולצאת לדרך חדשה בעקבות תקופת העבדות.
הרב קוק מבאר (אגרות ראי"ה אגרת פ"ט) שפרשת עבדים באה לטובת האנשים החלשים.
ניקח לדוגמא בעל מפעל אסבסט, שמעסיק עובדים רבים. לפני שנים התברר שמפעלי אסבסט מסכנים את בריאותם של העובדים. עובדים רבים נפטרו ממחלות שנגרמו בעקבות חשיפה לאסבסט. מכיון שהעובדים שכירים, עלול להיות מצב שבעל המפעל לא מתחשב בבריאותם. אם חלילה יחלו וימותו – הוא ימצא עובדים חדשים.
אולם, אם עובדים אלו היו 'עבדים', והם היו רכושו של בעל המפעל – הוא היה שומר עליהם. כל עבד שנפטר זהו נזק ממוני גדול שהוא יעשה הכל כדי למנוע אותו. ביחס לעובדים שכירים אין לבעל המפעל מחוייבות, ותנאי העבודה יכולים להיות קשים ומזיקים.
יש בפרשת עבדים ערך של תיקון העולם ודאגה לאנשים שעלולים להיות בשולי החברה.
עם זאת, העבדות במהותה היא דבר קשה מאוד – היות האדם לא ברשות עצמו.
אין הכוונה דוקא לעבד לאדם אחר. אדם יכול להיות עבד למכשיר הסלולרי, לאוירה חברתית, לתקשורת וכדומה. יש אנשים שמשקיעים הון רב כדי לשאוב את תשומת הלב שלנו, להשתלט על המוח שלנו ולהחליט עבורנו מה לחשוב ומה להחשיב, מה טוב ומה רע, מה יפה ומה מכוער – להפוך אותנו לעבדים.
העבדות בדורנו אינה עבדות לאנשים אחרים כפי שהיה בזמן התורה, אלא עבדות למכשירים, לרעיונות, לתאוות וכדומה.
התורה קוראת לנו לצאת לחירות. בספרים הקדושים מובא, שהחירות קשורה אל הבינה. שנת היובל, שנת החמישים – חמישים שערי בינה – היא שנת החירות: "וקראתם דרור בארץ". התורה שואפת לחירות כללית. האדם, השדות – הכל חוזר למקורו ויוצא לחירות.
הבינה היא המדרגה של הנשמה. הקשר אל הנשמה הוא הדרך של האדם לצאת לחירות. הנשמה מבטאת את היעוד והמגמה של האדם, את התכונות הפנימיות ביותר שהאדם מופיע בחייו.
העבדות והחירות הן שתי תנועות מרכזיות בחיים.
החירות היא תנועה מהפנים אל החוץ – מעומק האישיות והתכונות של האדם הוא יוצא החוצה ופועל בעולם.
העבדות היא מהחוץ אל הפנים – האדם פועל על פי גורמים מבחוץ – חברה, משפחה, מדיה. מעשיו לא נובעים מפנימיות נפשו אלא מהחוץ הם באים פנימה.
זהו עומק הפסוק במשלי (משלי כ', ה'):
מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה.
בלב כל אדם נמצאת עצה עמוקה – איך להגיב, איך נכון לחיות. התשובות לכל שאלות החיים נמצאות בלב האדם. כאשר אדם הוא איש תבונה – מלשון בינה – הוא זוכה לדלות מעומק לבו את העצה הנכונה כיצד לנהוג.
הבינה – החירות – היא הדרך להגיע אל עומק הנפש ולדלות משם עצות והדרכות לחיים.
מי שאיננו איש תבונה, איננו מתחבר למים העמוקים שבלבו, אלא חי את החיים שמבחוץ לו. הוא נתון לרשות אחרים שנותנים לו עצות מה נכון ומה ראוי. ואין לך דבר קשה יותר מאשר אדם הנמצא ברשות אחרים.
התנועות הללו נוגעות למעשים פשוטים ויומיומיים שלנו.
אדם הולך ברחוב. האם העולם שמבחוץ בא אליו לעיניים, והוא קובע לאדם מה לראות ומה להרגיש, או שהאדם שולח את מבטו מהפנים אל החוץ. הוא בוחר מה לראות, וכיצד להתבונן בעולם.
זהו ההבדל בין עין טובה לעין רעה. אדם שראייתו היא מן הפנים אל החוץ, מחפש את הטוב וזה מה שהוא רואה. לעומת זאת, אדם שהמציאות החיצונית קובעת לו מה לראות – רואה פעמים רבות דברים רעים.
כך גם ביחס לשמיעה. האם המציאות החיצונית קובעת לאדם מה ישמע, או שהוא מפנימיותו בוחר למה להאזין ולהקשיב.
אנו צריכים לשאוף לחיות מן הפנים אל החוץ. מתוך הנשמה, מהתבוננות פנימית במים העמוקים שבלבנו – לפעול בחוץ.
לשם כך, חשוב שכל אדם יהיה כמה דקות ביום עם עצמו. בלי השפעה של אנשים אחרים, אפילו בלי חברותא. רק הוא בעצמו. זהו הזמן לברר – מה אני רוצה מהחיים שלי? מה רבונו של עולם רוצה מהחיים שלי? לשם מה באתי לעולם, ואיך אני מגשים את מטרתי?
כך האדם קובע את דרכו מפנימיותו, ולא נותן למציאות החיצונית לקבוע את דרכו בחיים. אלו הם חיים של חירות, כאשר אדם חי את חייו מתוך האמת הפנימית של נשמתו, ולא מתוך השפעות של העולם החיצוני.
נזכה בע"ה להיות בני חורין.