על קביעות עתים לתורה
בגמרא בברכות1 מובא:
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתורתו2 אויביו נופלים תחתיו, שנאמר (שמואל ב' ז'): "ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה".
הגמרא עוברת מן הכלל אל הפרט. הפסוק שמביאה הגמרא עוסק בכלל – אם יתקיים בעם ישראל "ונטעתיו ושכן תחתיו", ועם ישראל יקבע את מקומו בארץ ישראל – הרי שאויבינו יפלו תחתינו. הדבר תלוי אך ורק בנו, ובהחלטתנו על הקביעות המוחלטת שלנו בארץ.
מעם ישראל כולו למדים חז"ל גם על האדם הפרטי. מי הם אויביו של האדם?
הקשר של האדם לתורה כולל בתוכו "אויבים" באופן מובנה. כל החלטה על קביעות כוללת בתוכה צורך להכריע בין ערכים שונים. כך הוא בכל דבר ובתורה יותר מדברים אחרים. לעולם הקשר של האדם לתורה דורש הפלת אויבים – ערכים ודברים אחרים – העומדים נגד קביעותו של האדם בלימודו.
המקצועות השונים בהם עוסק האדם חשובים לפרנסתו, לישובו של עולם, לישוב הארץ ולדברים חשובים נוספים. אלה הם ערכים חשובים בלא כל ספק. אולם, לשם מה כל אלו? מהי המשמעות של כל עיסוקיו של האדם?
התורה היא הנותנת משמעות לכל מעשיו של האדם. אולם, דווקא משום כך, יכול אדם להרגיש שהוא יכול להסתדר בלי התורה.
אדם שאיננו עובד – חש בכך במהרה על בשרו ובכיסו. אדם שאיננו לומד תורה או מקיים את מצוותיה – לא מרגיש בצורה מוחשית את החסרון. התוצאה ממצב זה היא, שלעולם התורה "נופלת" בהתמודדותה מול ערכים אחרים, חשובים יותר או פחות.
הפתרון שמציעה הגמרא הוא: תקבע את התורה. אם התורה תהיה המרכז, הרי ששאר הדברים יפלו מפניה, ולא ההיפך.
דוגמא קיצונית לכך עולה מסיפור שסיפר ר' אליהו לאפיאן זצ"ל, המשגיח של ישיבת כפר חסידים.
הוא סיפר על ר' אלחנן וסרמן הי"ד, שלמד ב"כולל קדשים" שיסד החפץ חיים כהכנה לבנין בית המקדש. ר' אלחנן היה נשוי, והוא השאיר את אשתו בבית ונסע ללמוד אצל החפץ חיים. יום אחד קיבל ר' אלחנן הודעה שאשתו ילדה בן זכר, בשעטו"מ. הוא ניגש לחפץ חיים וסיפר לו על כך.
החפץ חיים: מזל טוב, מזל טוב.
ר' אלחנן: אני חושב שאסע הביתה לקראת הברית.
– אתה מוהל???
– לא, אבל אשתי לא מרגישה כל כך טוב, ו…
– אתה רופא???
ור' אלחנן לא נסע לברית של בנו!
זוהי קביעות מקום לתורה הרחוקה מאיתנו ומהשגותינו, ואין אנו שייכים למדרגה זו. עם זאת, אנו יכולים לקבל מכך מושג מסויים על משמעות הדבר. עד כמה צריכים לקבוע מקום לתורה, ללא כל פשרות.
בנוסף לקביעות המקום לתפילה, יש צורך בקביעת הזמן (שבת ל"א ע"א):
אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו – אין, אי לא – לא.
אין די בלימוד תורה, אפילו בכמות ובאיכות רבה. יש ערך רב לקביעות. אדם הלומד הרבה תורה בלא קביעות – הרי שהוא לומד רק כאשר אין משהו אחר שהוא עסוק בו. אין התורה ענין מרכזי אצלו, והיא נדחית מפני דברים אחרים. הקביעות הופכת את התורה לדבר המרכזי בחייו של האדם, וכל שאר הערכים סובבים על פיה. על כן יש ערך רב לקביעות הזמן, מעבר ללימוד כשלעצמו.
רוב בציבור – ואין זה משנה כלל מהו עיסוקו – צריך לקבוע עיתים לתורה. בלא קביעות – אין יכולת להתקדם ולהקיף בתורה. הקביעות – אפילו לזמן קצר בכל יום – גורמת לכך שהלימוד הוא מרכז היום ומרכז הערכים, וכל שאר הדבר הופכים ל"לוויינים" הסובבים סביב התורה.
הלימוד הקבוע מעניק לאדם סיפוק ושמחה, מתוך התקדמות ברורה ועקבית, ללא פשרות.
בלא קביעות, הרי שהלימוד הוא "מיכל נתיק", שהוא הדבר הראשון אותו משליכים כאשר יש בעיה של עומס. כך לא ניתן להגיע למצב בו התורה היא ערך מרכזי בחיינו.
הקביעות היא תוצאה של החלטה עמוקה של האדם על התורה כמרכז חייו. כך מקבלים כל שאר הדברים ערך ומשמעות.
אמנם, להחלטה זו יש מחיר, שכן התורה כדבר מרכזי דוחה ערכים אחרים מפניה. אך יש הכרח להקריב כדי לקבוע את התורה כמרכז חיינו. לא ניתן לדחות את לימוד התורה מפני כל דבר, ועדיין לחשוב שהתורה היא המרכז. המרכז דורש הקרבה עבורו – ורק כך "אויביו נופלים תחתיו".
1 ז' ע"א.
2 זו גירסת הרי"ף (ד' ע"א מדפי הרי"ף) ובה נעסוק בשיחה זו. הגירסא בגמרא: "לתפלתו".